במסגרת קמפיין השחיתות שלו, פרסם השבוע יאיר לפיד הצהרת הון. סך נכסיו, על פי ההצהרה, עומד על כ־10.4 מיליוני שקל, 7 מיליון שקל מהם שווי הבית שבו הוא מתגורר, שאותו רכש ב־2004. מדובר בסכום רחוק מאוד מהערכת פורבס, שאמד את הונו ב־22 מיליון שקל.
שר האוצר לשעבר, מגה טאלנט תקשורתי לשעבר לשעבר, האיש שהרוויח ביושר ובכישרון מיליונים מהנחיית "אולפן שישי״, תוכניות אירוח, מכתיבת טור שבועי פופולרי במיוחד ב״ידיעות אחרונות״, 11 ספרים, מחזות, שירים, מהרצאות וכמובן מקמפיינים לבנק הפועלים -המגה סלב הזה (שגם נשוי לעיתונאית מוכרת בזכות עצמה ומחברת מספר רבי מכר), מדווח לציבור שכל חסכונותיו כולם מסתכמים ב־3.5 מיליון שקלים, מהם קצת יותר ממיליון בקרן פנסיה. נשארנו עם 2.5 מיליון שקל, סכום נמוך מאוד ביחס להכנסותיו.
אבל זה לא הכל: כשהעיתונאי תומר אביטל, מוביל מיזם ״100 ימים של שקיפות״, חשף כי בבעלות לפיד דירה נוספת ברמת אביב, הסביר השר לשעבר שזו נמכרה לאחרונה והתמורה כבר כלולה בהצהרה. כלומר, לפיד מוכר לציבור שבמהלך כל הקריירה המפוארת שלו ושל אשתו, שבמהלכה כאמור הרוויחו מיליונים רבים, הם לא חסכו אף לא שקל אחד, מלבד בית אחד שנקנה לפני למעלה מעשור ב־3.5 מיליון שקלים (במשכנתה) ועוד דירה שלא ידוע ממתי היא בבעלותם, ונמכרה לאחרונה.
זה נשמע לא סביר, אבל זה אפשרי - זכותו של לפיד לעשות בכסף שהרוויח ככל העולה על רוחו, כולל לבזבזו עד לשקל האחרון. אבל יכולים להיות עוד כמה הסברים לפערים העצומים.
אנחנו, למשל, שאלנו השבוע מספר פעמים את דובריו של לפיד אם הצהרת ההון כוללת נכסים משמעותיים של משפחתו הגרעינית? האם למשל רכש לילדיו דירה, או דירות? האם ליהיא מחזיקה בנכסים או בחשבונות נוספים? הדוברת אומנם נעלבה, ואחר כך זעמה, מעצם העלאת השאלות, אבל בסופו של דבר נתנה את התגובה המתחמקת הבאה: ״יאיר לפיד העביר את הצהרת ההון שלו כנדרש עם היבחרו לכנסת. ההצהרה מפורטת וכוללת את כלל הנכסים של לפיד״.
בכך מצטרף לפיד לשורה של פוליטיקאים שמסרבים בכלל לפרסם הצהרת הון או מפרסמים נתונים מוזרים. ולפיד הוא לא באמת הבעיה, במקרה שלו אין שום ספק באשר למקור הונו - אבל מה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, איש ציבור רוב חייו, ששווה לפי הערכת Forbes
מיליון שקל ומסרב לפרסם הצהרת הון? ואיך שכח מנואל טרכטנברג חשבון בנק ובו 700 אלף שקל? וכמה סביר שסך נכסיו של שר החוץ אביגדור ליברמן מסתכמים ב־280 אלף שקל ובבית בנוקדים?
חוק המספרים הגדולים
המערכת הפוליטית שלנו כולה נגועה בחוסר שקיפות, ואין כמו תקופת בחירות להיווכח בכך. זה לא רק הנכסים האישיים של הפוליטיקאים - שיכולים ללמדנו על אינטרסים, קשרים אישיים ולעתים גם לעורר תהיות - מדובר גם במיליונים רבים שזורמים מישראל ומחו״ל למפלגות השונות, או לארגונים שהקשר שלהם למפלגות לא ברור, בעוד אנחנו לא יודעים מי מממן את הקמפיינים האלה, ויותר חשוב - למה הוא מממן.
חוק מימון המפלגות ביקש למנוע ככל שניתן קשר הון־שלטון שבו הפוליטיקאים יהיו ״חייבים״ לבעלי ההון וישרתו אותם. כדי למנוע זאת מעניקה המדינה תקציב למתמודדים, ובנוסף מותר להם לגייס תרומות בסכומים קטנים - כ־2,500 שקל מתורם יחיד למפלגה. אבל זה לא מספיק למתמודדים, שבמהלך השנים מצאו עוד ועוד דרכים, פליליות יותר או פחות, לעקוף את החוק.
קמפיין ״ביבי טוב ליהודים״ שמימן המיליארדר החרדי יוסף גוטניק מאוסטרליה בבחירות 1996 נחשב לקמפיין שהכריע את הבחירות. בבחירות 99' זרמו מיליונים לעמותות שכל תכליתן בחירתו של אהוד ברק, ונפתחה חקירה (שנסגרה מחוסר ראיות לאחר שבוז'י הרצוג שמר על זכות השתיקה). ב־2005 הורשע עמרי שרון בעבירות על חוק מימון המפלגות ונשלח לשבעה חודשי מאסר על פעולותיו למען אביו בבחירות 2003. שלושת הקמפיינים האלה, שמומנו בניגוד לחוק או לפחות באזורים אפורים שלו, הביאו לניצחון של המועמד הרצוי להם.
אבל האם שלטון באמת נקנה בכסף או שמדובר במקריות? בניגוד למציאות בישראל, בארה״ב - חרף הגבלות כאלה ואחרות - גיוס הכספים לקמפיינים נעשה באופן חופשי ולכן גם יותר שקוף. הפוליטיקה האמריקאית מגלגלת סכומים דמיוניים - בבחירות לנשיאות ב־2012, לדוגמה, גייס כל אחד מהמועמדים יותר ממיליארד דולר, ויש גם בחירות לקונגרס ולסנאט כל שנתיים, שבמהלכן מגייסות המפלגות כמיליארד דולר נוספים. וזה לא כולל מרוצים למשרות מושל או תפקידי בכירים אחרים בתוך המדינות.
כשמתעמקים במספרים התמונה מתחילה להתבהר: בשבע מתוך שמונה מערכות הבחירות האחרונות לשני בתי הקונגרס בארה״ב ניצחה המפלגה שגייסה יותר כסף. חשוב להזכיר שיכולת הגיוס קשורה כמובן גם לסנטימנט כלפי המועמד - למועמד אהוד קל יותר לגייס כסף, ובמובן הזה הגיוס לא רק משפיע על התוצאות, אלא במידה רבה גם מנבא אותן.
ב־2008 ניצחו הדמוקרטים, שגייסו 100 מיליון דולר יותר מהרפובליקנים. גם בבחירות לסנאט גייסו יותר, וניצחו.
ב־2010 גייסו הרפובליקנים כמעט 200 מיליון דולר יותר לבחירות לקונגרס ולסנאט - ורשמו ניצחון כפול. ב־2012 גייסו הדמוקרטים 253 מיליון דולר פחות מהרפובליקנים והובסו בבחירות לבית הנבחרים -אך ניצחו בסנאט. זהו המקרה היחיד בשמונת המרוצים האחרונים שבו ניצחה המפלגה שגייסה פחות. ב־2014 השיגו הרפובליקנים 166 מיליון דולר יותר מהדמוקרטים בשני המרוצים, והצליחו לראשונה להשתלט גם על הסנאט באחת התבוסות הקשות ביותר שנחלו הדמוקרטים מאז מלחמת העולם השנייה.
גם בבחירות לנשיאות ב־2008 וב־2012 זכה המועמד שגייס יותר כסף, במקרה זה הנשיא אובמה. ב־2008 גייס אובמה כ־780 מיליון דולר לעומת כ־380 מיליון דולר של יריבו ג׳ון מקיין, ובבחירות 2012 גייס 104 מיליון דולר יותר מיריבו מיט רומני.
אז כנראה שכסף, אנחנו לא באמת מופתעים, אכן קונה שלטון, ולכן חשוב שהציבור יידע מי תורם למי ומי בדיוק עומד מאחורי כל מיני עמותות ולמה. אבל במציאות שבה רוב הפוליטיקאים שלנו לא רואים עצמם מחויבים לחשוף את הונם (ואחרים ״משחקים עם המספרים״), והציבור לא באמת יודע מי עומד מאחורי עמותות שמנהלות קמפיינים מימין ומשמאל - כנראה שהשקוף היחיד בבחירות האלה הוא המדור הסאטירי של ״מעריב״.