"יש לנו כוח להשפיע": מה היה מייעץ יצחק בן אהרון לשמאל?

"ואני אומר: אני אינני הומלס. אני אומר: יש לנו בית! יש לנו מדינה ועליה נילחם בכל כוחנו. ויש לנו כוח. אין זה כוח רוחני או מוסרי בלבד. יש בכוחנו להשפיע - במעשים, בדוגמה אישית, בהיגיון ובלהט נפשי. רק נמיכוּת הרוח ושפל הרצון הם בעוכרינו. לא מחרחרי המלחמה ומטיפי השנאה הם הגדולים שבאויבי השמאל. לא המתנחלים והאורתודוקסים - וגם לא ה'בּיבּים' ולא שפת הביבים - אלא ההתייאשות וההתפחדות של השמאל עצמו".
 

"אני אומר - היו מהפכנים! אל בכי ואל פחד. תדבקו באמת שלכם, תהפכו עולמות! שִברו את הכלים. אני מאמין בכם. אני מאמין שמההתארגנויות האזרחיות שלכם יצוצו אלפי זרעים חדשים שיטאטאו מכאן סוף־סוף את שלטון ההון והגנרלים".
 

(קטע הפתיחה של המונודרמה "ילד לא רצוי - ביוגרפיה אינטימית", מאת יעל גבירץ, לפי ספרה בשם זה)

ככה, על פי דבריו בעבר, היה בוודאי מגיב יצחק בן־אהרון, על מצבנו היום.

לפני כמה שבועות זימן הבמאי והשחקן עודד קוטלר לביתו קבוצת חברים והעלה בפניהם טיוטה למונודרמה, שבה הוא מגלם במשך כשעה את דמותו של בן־אהרון, המנהיג, הלוחם, האידיאולוג רב הלהט בעל הקול הרועם, העיניים העזות שאינן מפחדות להביט בעיני המציאות; דמות שנבנית לצופים המאזינים, ביוגרפית, רגשית וחשיבתית, בעיקר מהאזנה לקולו, לקטעי נאומיו ומאמריו, לנאמנותו לשליחותו הלאומית־חברתית, לעיקשותו לעמוד על עקרונותיו ולרוח המרדנית הנצחית שחלחלה בו מילדותו. 
 

יצחק בן־אהרון. עוד איש גדול, שמהר מדי נשכחו שמו ומורשתו. אך מי שרוצה לקווֹת ולדמיין, כמעט בייאוש, את צורתה, מהותה, עקרונותיה, יעדיה והתנהלותה של ישראל המיוחלת שאחרי המהפך (המיוחל) ומי שמבקש להיזהר מהסכנות האורבות, כדאי שיקרא את מחשבת בן־אהרון, בספריו, במאמריו ובביוגרפיה של גבירץ.

משפטיו ארוכים, מליציים, מתפתלים בין המילים ולעתים משעממים (לא "ילד לא רצוי" המרתק והחושפני) - אבל בתוכן, תמיד, ניכרות האמת והחשיבה לעומק ולמרחק, וניכר מבט בהיר על עתידנו כחברה מתוקנת, שוויונית ובטוחה יותר, אם יבינו הבוחרים את סכנות הקיום שבהמשך השלטון הנוכחי. מה שנחוץ, על פי משנת בן־אהרון, הוא מהפכה רעיונית ותודעתית אישית, שתכשיר את האומה למהפך הפוליטי הכללי, מדיני־ביטחוני־חברתי־כלכלי. 

קווים לדמותו

יצחק בן־אהרון נולד ברומניה, למד בתיכון בצ'רנוביץ' ובמכללה למדעי המדינה בברלין, היה מראשי תנועות הנוער הציוני "החלוץ" ו"השומר הצעיר" באירופה המזרחית. ב־1928 עלה לארץ וב־1933 הצטרף לקיבוצו גבעת חיים. הוא היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב, מזכיר מפא"י ושליח "החלוץ" בגרמניה הנאצית (לפני מלחמת העולם השנייה), עד שנעצר על ידי הגסטאפו וגורש. ב־1940 התגייס לצבא הבריטי, עבר קורס קצינים, נלחם בגרמנים ביוון ובאיטליה וב־1941 נפל בשבי ונכלא במחנה שבויים בגרמניה, עד 1945. 
 

יצחק בן אהרון בנאום חגיגי לכבוד חג הפועלים. צילום: נאור רהב
 

אחרי שחזר לביתו ולמשפחתו בקיבוץ, היה מראשי "אחדות העבודה". כח"כ כיהן בכנסת הראשונה עד החמישית ובכנסת השביעית והשמינית, סך הכל 22 שנה, וארבע שנים היה שר התחבורה. הוא כיהן כמזכ"ל ההסתדרות ב־1969 עד 1973. באותה עת שבתו לראשונה עובדי נמל אשדוד, יהושע פרץ הכריזמטי בראשם, בתביעה להטבת שכרם, שהיה רחוק מהשכר המנופח של יורשיהם היום. בן־אהרון עמד לצדם, בתמיכה שנויה במחלוקת, שהעניקה תוקף ועוצמה ראשוניים לכוחם ומעמדם של ועדי העובדים הגדולים. עמדתו הרגיזה רבים במפלגות הפועלים ובימין, כולל מנכ"ל הנמל, חיים לסקוב, הרמטכ"ל לשעבר, שהתפטר כשלא קיבל גיבוי ממשלתי למאבק.
 

האהבה וההערכה לבן־אהרון, כמו ההתנגדות לדעותיו ולמהלכיו, חצו את השמאל, הימין והאמצע. פולמוסן חריף וכריזמטי, סוציאליסט גאה (ההגדרה שממנה יאיר לפיד בורח כמו מצרעת), איש עקרונות ואידיאולוג. כל ימיו המשיך לחיות בצניעות בקיבוצו. שמו מעולם לא נכרך בשחיתות או בפליליים. שנים ניהל עימות רעיוני עם בן־גוריון, ראש הממשלה דאז ומנהיג האומה. 
 

ב־1963 פרסם בגיליון יום שישי של "דבר", ביטאון מפא"י השלטת, ובמקביל בעיתוני שתי מפלגות הפועלים האחרות, "למרחב" של "אחדות העבודה" ו"על המשמר" של "מפ"ם", את מאמרו מתווה הדרך ומעורר הסערה, "עוז לתמורה בטרם פורענות", שקרא לאיחוד הכרחי, כמעט קיומי, של שלוש "מפלגות הפועלים" (שהתגשם אחרי כמה שנים). למעשה, קרא בו, בשפתו העשירה, להתחדשות רעיונית, מוסרית ומעשית של המפלגות הללו והנהגותיהן (מה שכה נחוץ למפלגות השמאל־מרכז היום), ביקר את הוויתור על העקרונות ואת נטיות לבו השטחיות של הציבור. דבריו הקשים הדהדו בישראל של אז. דווקא בן־גוריון הסכים לתוכחותיו ולהשגותיו. לעומתו, חברו הטוב ישראל גלילי, קיבוצניק מנען, שר ויועץ לראשי הממשלה, התנגד לדברים.

המאמר של בן־אהרון ארוך ומפותל. בעברית המליצית של שנות ה־60, הוא מנסה להגדיר את תכלית חיינו כאן, כמדינה וחברה חופשית, שוויונית, נאורה, מגובשת ודמוקרטית - וכולל אבחנות כמעט נבואיות, מלפני 52 שנה, לגבי העכשיו שלנו, שבו אנו או־טו־טו מתמודדים בבחירות גורליות מתמיד. הנה מעט ממה שאמר וכתב אז ובשנים שלאחר מכן:
 

על איחוד המפלגות הסוציאליסטיות של אז: "צירוף הכוח, מיזוג, איחוד, הסרת המחיצות, הכחדת שנאת חינם - בהם ההצלה... וכל המתנכר לתודעה זו לא יינקה".
 

על רענון מפלגות ואידיאולוגיה: "מסגרת שאין לה תוכן עצמי משלה - אין לה נצח. אין סכנה גדולה לחירותו של אדם ולרוחו מאשר קידושה של מסגרת. בהמשכת קיומה ופיאורה של מסגרת שהתרוקנה יש משום גילוי של הסתיידות עורקים. יש לקבוע דין בישראל, שיחד עם זכר יציאת מצרים והשמדת עמלק, ייערך בדק כלים, מסגרות ונהלים, לפחות אחת לדור".
 

על שמירת עקרונות: “הנכונות לשלם מחיר על עמדותיך הוא בעיני דבר מאוד ראוי. קשה למדוד צדק ואי צדק במספר מנדטים, ואני מתנגד לזה שנחבר עמדות רק מתוך ציפיות לכך, שהצהרה מסוימת בכוחה להביא תמיכה המונית או לנכּר את הציבור". 
 

על הכיבוש והפער החברתי: "עם ישראל אולי פתלתל ועיקש, כמאמר הנביא, אבל אני משוכנע שהתובנות על ההכרח בסיום הכיבוש ובסתימת הפערים החברתיים יגיעו, גם אם בדרך הקשה והמדממת. הן יגיעו בלחץ של הצדק ותחושת הצדק, שמוכרח להשתלט בסופו של דבר על רובו של הציבור הישראלי".  

על התפקיד השלילי של ישראל בהרחבת האנטישמיות ושנאת ישראל: “מדהים איך עם שקיבל מדינה, עשה ממנה קריקטורה. כל הפטריוטיזם המנופח, הילדותי והנלעג הזה. מי היה מאמין שנידרדר במידה כזו בהתנהגות שלנו כלפי עצמנו וכלפי הזולת?".
 

על הדיון החברתי המתקדם בערכי היסוד: "דורנו, היודע עד טשטוש הדעת את יחסיות הערכים (העומדים) במבחן הביצוע, אינו מסוגל עוד להגות ולמלל בסגנון המוחלט וחסר הפשרות של עשרת הדברות". 

טובת האומה
 

"עוז לתמורה בטרם פורענות". כך אני מפרש היום את כותרת מאמרו, שהפכה מכבר לנכס לשוני ורעיוני ולקריאה לאומית להתחדשות וליציאה ממשבר: עוז (אומץ לקרוא למהפכה) לתמורה (שינוי השלטון, המחשבה והרוח) בטרם פורענות (לפני שיהיה אסון. לפני שהימין הקיצוני, הלאומני־דתי־משיחיסטי, היהיר, האלים, החרד"ליסטי־כהניסטי, ישתלט עלינו ויביא לקץ התקווה להידברות ולפשרה לשלום הדדי, ידחף למלחמות עם כל המתנגדים ולהשלטת מדינת הלכה רבנית קיצונית, אפרטהיידיסטית, כוחנית, לא דמוקרטית ולא שוויונית).
 

קוטלר, שממשיך לעבוד על המונודרמה, פגש את בן־אהרון בראשונה, כשפנתה אליו יעל גבירץ להנחות ערב על ספרה "ילד לא רצוי" במועדון "צוותא". "בערב חורפי של גשמים וברד האולם היה מפוצץ", מספר קוטלר.

"יש לנו כוח. אין זה כוח רוחני או מוסרי בלבד. יש בכוחנו להשפיע - במעשים, בדוגמה אישית, בהיגיון ובלהט נפשי". צילום: משה מילנר

"בן־אהרון הגיע מגבעת חיים עם בת זוגו בלהה והתיישב באמצע השורה הראשונה, מול דוכן הנואמים. אמנים, פוליטיקאים, חברים ומעריצים עלו בזה אחר זה ואמרו ושרו לו את אהבתם. והוא? - יושב שם, עיניו פקוחות לרווחה, נשען על מקלו. כשהזמנתי אותו לבמה, הוא צעד לעברה בצעדים מהוססים, אטיים. איש כמעט בן 100. שלוש מדרגות הפרידו בינו לבין הבמה והוא טיפס עליהן בקושי, התייצב מאחורי הדוכן, הסיט הצדה את מקל ההליכה והישיר את מבטו המפורסם אל מאות האנשים שישבו מולו. 'חבֵיירים', פרץ בצעקה. העוצמה שבקולו ורוחה של הצעקה לא הותירו ספק: זה בן־אהרון!".
 

קוטלר פגש אותו שוב, באחרית ימיו, בביתו שבגבעת חיים: "הרושם שהשאיר עלי היה עצום. מצד אחד, היה נחוש בדעותיו, נועז במחשבתו ולא חושש מאיש (בילדותו, סיפר לי, הוא הנהיג כנופיית רחוב בצ'רנוביץ', רומניה), ומצד שני, אדם עם ביקורת עצמית וספקות, שניזון גם מספרות, אמנות ופילוסופיה, אוהב תיאטרון ויודע את נפש האדם. איש רחב אופקים. כשפגשתי אותו בביתו בגבעת חיים איחוד, במחיצת בלהה, רעייתו הצעירה ממנו בכ־40 שנה, הוא ראה בקושי, שמיעתו הייתה לקויה - אך ראשו היה צלול ודיבורו חוצב להבות". 
 

יצחק בן־אהרון מת ב־2006, חודשיים לפני יום הולדתו ה־100. אילו היה מאריך שנים עד לבחירות גורליות אלה, מה היה חושב ואומר על יהירותם הריקנית והאנוכית של ראשי השלטון? על השחיתות, הפוליטית והכלכלית, בצמרת, במינהל, ברשויות המקומיות, במשטרה, במפלגות ובמוסדות הדת? איך היה מגיב על יוקר המחיה, פערי המחירים והשכר המבהילים; על הפצת הגזענות והשנאה נגד האחר והשונה? על ההחלטות הקריטיות והשגויות בביטחון ובמדיניות? על משבר הדיור הממושך, המלווה בשחיתות המנגנון? (לפני כמה שנים, כשעבדתי עם סטף ורטהיימר על האוטוביוגרפיה שלו, "אדם ליד מכונה", שמעתי מפיו על הקשיים העצומים ועל הדרישות הכספיות הגבוהות של מינהל מקרקעי ישראל - מהחשודים העיקריים במשבר הבינוי, שמנכ"לו נחקר בימים אלה - בעת שהקים את כפר ורדים וביזמות אחרות שלו בגליל).
 

מה היה חושב החבר בן־אהרון על ההתנהלות וקבלת ההחלטות, עם הקריצות, הצ'פחות, השקרים הלבנים והשחורים, ההעדפות האסורות בהעברת תקציבים להתנחלויות ולישיבות מעל ומתחת לשולחן? מה היה אומר על אורי אריאל, על רשעות הדיור הציבורי, על השר"פ, על משחקי האגו של המנהיגים, שדאגתם לעצמם, למעמדם, לכס שלהם ולכיסיהם, מנכרת אותם מכל העקרונות ומטובת האומה? בוודאי היה רועם בזעקה, שהפורענות כבר כאן - והיא מתדרדרת קדימה ולמטה.

פחד מהימין המשיחי
 

ומה היה אומר על נתניהו, שבמשך שש שנים, בהתנשאותו הריקנית, בשקריו (הצהרת "שתי מדינות לשני עמים", כמסווה לביטול המו"מ עם הפלסטינים ולהנצחת הכיבוש וההתנחלות, למשל, או "ניהול משבר", כהטעיה למצב שבו אינו רוצה או מצליח לסיים משברי מרי ותסיסה וטרור); בהצהרותיו, בהבטחותיו (לחסל את חמאס, למשל) ובחולשותיו (התלות באדלסון המתניע אותו; באשתו, המושכת אותו, כמו נוירוטית, בחוטיה, מסבכת אותו ולכאורה שולטת בו ודרכו בסדר יומה של המדינה, ואין פוצה פה וחוקר זאת)?

ועל פחדיו מהימין המשיחי וחששותיו להתערב במחלוקות, במשברים ובעימותים, להחליט החלטות מכריעות, לשאת באחריות? ואי יכולתו ליצור הרתעה ביטחונית, או לנצח במלחמות (שהוא דוחף אליהן - ומיד חותר להפסקתן)? 
 

מה היה אומר על מי שהשניא את ישראל והיהדות בעולם והרחיק כל תומך וידיד, כולל בת בריתנו היחידה ונשיאה הנבחר? על שזנח כל טיפול בבעיות המדינה כדי ללחום בגרעין האיראני, תעמולתית, פוליטית ומודיעינית, בהוצאות ענק (12 מיליארד שקל להכנת מתקפה על איראן, לפי ההערכה), כשהפסדו ידוע מראש - בעוד איראן, בלי גרעין, עדיין, אבל עם עורמה וזדון לא פחותים, מתחילה לסגור עלינו מצפון ומדרום? 
 

כן. הפורענות כבר כאן: נתניהו, מחדליו ומעלליו, החזות הנהנתנית והנצלנית שרעייתו והוא מציגים, תלותם בבעלי ההון, הצוברים בתמורה כוח; מערכת שריו וח"כיו המלהטטים בשקר כדי לשמור על כיסאותיהם, הימין הקיצוני הממשיך לבייש את ישראל ואת היהדות במעשי תג המחיר שלו, כשהוא בונה בכספנו כל הר וגבעה בשטחים, למלכות ישראל ב', בע"ה, בדם ואש ובחסות מאפֵּלְיית הדת - זו הפורענות. 
 

אלה שכבר החליטו שיצביעו לביבי וימינה - תחשבו על זה טוב־טוב, בטרם תקבעו את עתיד המדינה ועתיד ילדיכם, בחסות האנשים שהתקוטטו ולא עשו דבר טוב במשך שש שנים, למען עתיד טוב יותר, ובראשם המתיימר להנהיג אותנו עוד ארבע שנים וחצי, כשהוא ממלל ומבטיח להיטיב את חייכם וביטחונכם, אחרי שעשה שתי כהונות רעות וזדוניות. אלה שנואשו כבר, שהפכו לאדישים, שמהססים במי לבחור, שמוגדרים בפי הסוקרים "לא החליטו" - תחליטו כבר. באחריות. אתם, בעצם, תקבעו את המחר. 
 

די. אני מתרגש קצת - והרגש פוגע בחשיבה שקולה. אבל מכלל הרע אולי אפשר לצאת לטוב, לעצור מגמות אסוניות, לשנות כיוון - ולהתחיל להגשים חלום של מדינה מתוקנת; מדינה שאינה מפחדת לחזור לתהליך רציונלי של הידברות עם אויביה, לא נזקקת להפגנת כוחה המתעצם כדי להרתיע ומבינה שאופציית הקיום והחוסן היחידה היא בהסכמה למדינה פלסטינית חופשית ורגועה לצדה והפיכת שכנותיה המתונות לבנות ברית, כגוש נגד מזימות השמדה. מדינה שמחדשת את יחסיה המיוחדים עם ארצות הברית ונשיאה. מדינה שרוצה בטובת תושביה, לא בריצוי בוחריה. מדינת חוק שמתפייסת עם המיעוט והגֵר, הנכה, השונה והאחר, ופועלת לפתיחות ולשקיפות בכל מהלכיה. מדינה שלוחמת בשחיתות הענקית באמצעות ענישה קשה, כולל החזר כספים, ובשכר המופרז באמצעות מיסוי כבד. 
 

מדינה שבה פורעי חוק סהרוריים כנערי "תג מחיר", ייתפסו, יישפטו בחומרה וייכלאו. מדינה שמחזקת את השוויון לפני החוק, עם מערכות חינוך ובריאות שמתפקדות ביעילות כלפי כולם. מדינה המשתפת את המיעוט הערבי (שברובו רוצה לחיות בשקט, בקדמה ובשוויון אזרחי) בשלטון, בכל תחומי העשייה, בשירות לאומי, בהחלטה ובאחריות לאופי חיינו המשותפים. מדינה עם חופש דעה, יצירה ופרסום, אך בפיקוח הדוק למניעת אלימות ופשיעה. מדינה שמפרידה דת מעצמה, עם כל חופש האמונה והפולחן הנחוצים. מדינה סוציאלית במובן הכי מתקדם של המונח, שלא מתביישת בהומניזם, בתחרות, בעזרה לחלשים ובעידוד המבקשים להשתחרר מהמצוקה ולבנות את עצמם. 
 

חלום באספמיה? לא. צריך רק להאמין, אמונה משותפת לחילונים ודתיים, להתחיל לצעוד קדימה ולמעלה, ותומכים, שמבינים שזו האופציה היחידה שלפנינו, יצטרפו. להתחיל לשנות ולתקן, צעד־צעד. זה יהיה קשה, יעורר זעם, לעג וזדון מצד המתנגדים - אבל יתחיל מהפכה שקטה, דמוקרטית, ישיב אמון בין הממשל לעם, יגביר אחדות ויחזיר את התקווה. 
 

"עוז לתמורה בטרם פורענות", קרא יצחק בן־אהרון לפני 52 שנה - והקריאה מהדהדת גם היום