"חשבתי לעתים קרובות מיהי המפלגה מן המפלגות המרובות העתידה לייצג את עמנו? העברתי את כולן כבני מרון (צאן) ועלי להגיד שאף אחת איננה נכונה... רוח העם, הוא האדון היחיד והוא המחוקק״. (ביאליק כפי שצוטט אצל החוקר שמואל אבנרי).
בשמונה בבוקר רוח העם היא משב קל. יותר סדרנים מאשר מצביעים. בדרכי לקלפי בבית הספר ניצנים בראשון לציון אני חולף ליד מספרת ״איציק״. איציק מנופף ועוצר אותי. לא את ראשי הוא רוצה הפעם. את קולי הוא מבקש. הוא פוצח בשירת ״כולנו המחנה הציוני״. אני נדהם. מבחינתי זה אירוע שובר שוויון. מזליף לחזה תחושה שהבחירות כבר הוכרעו. עד לפני שבועיים היה הספר שלי מהאוהדים הקמיקזיים של בית״ר. אבל אז שם רגל כבדה על הברקס. איציק אמר שבית״ר שברה לו את הלב, אבל אולי הרגיש שמשהו חדש מתחיל? משהו שהוא לא רק ספורט ומחייב אותו להשיל מעליו את כל תגיות הזיהוי של הימין.
לא ידעתי מה לחשוב. אבל לאחר ששר את הג׳ינגל הבנתי. קולו של הספר צף שמאלה. האם זאת ציפה מדגמית, שאלתי בדרכי אל הקלפי. האם תבוא לידי ביטוי מאחורי הפרגוד?
ליד הקלפי אני פוגש פעילים שמנסים לשחק אותה פוליטיקאים. זורקים משפטים כמו ״אתמול בוז׳י צלצל אלי״ או ״איווט עמד על כך שאהיה בפגישה״. ייתכן שכל הקסם מבחינתם הוא האפשרות הבלתי חוזרת לקרוא לגדולים ״איווט״ ו ״בוז׳י״. מחר הרי יחזרו להיות ״הרצוג״ ו״ליברמן״. חומה של עוזרים, מזכירות ודוברים תעמוד על משמר הניידים שלהם.
אנשי השטח האלה מנסים לתת ליום הזה הילת קדושה חילונית. ״ברוכים הבאים לחג הדמוקרטיה״, מברך אחד את הבאים. אבל הבאים נראים נבוכים. כאילו הובאו בעל כורחם לכאן. הרי איש לא יודע על מה הבחירות האלה, איש לא מבין מה עמד כאן על הפרק. יותר מדי ״אדלרים״ הכתיבו בקמפיין הזה כלל נחות שעיקרו: ״בלבל אותם בוז׳י״, ״טשטש אותם ביבי״. ורק אנחנו, שוטי הכפר, מתבלבלים ומאמינים.
מה שבטוח, ביאליק ידע טוב מאיתנו מי באמת האנשים האלה. ״כשפתח נוח את התיבה״, אמר המשורר הלאומי, ״עמדו היצורים בתור להיכנס אליה ובתוכם גם השקר. כשאמר לו נוח להביא את בת זוגו כי הכניסה רק לזוגות, הלך והביא את זוגתו החנופה... כשיצאו מן התיבה היו כבר לשלושה: השקר, החנופה ובתם הפוליטיקה״.
פוליטיקה בתחפושת
הפוליטיקה ניסתה אתמול להתחפש. להיות רכה יותר, הורית יותר. ״אבא מסתכל מלמעלה״, נכתב על סטיקר של ש״ס בקלפי בראשון לציון. בזה של המחנה הציוני אמא הייתה עדיין בבית, כלומר לבני עדיין כיכבה לצד הרצוג. בקצה הגדר, מבוישים משהו, ניסו דביר ועומר לתלות כרזות של מרצ. לא, הם לא מסכימים שהעסק נראה לא טוב. ״אנחנו נהיה הכוח שלא יגמגם מול הימין״, הבטיחו לי. שישה, שבעה מנדטים כבר עמוק בכיס, כי ככה זה עם מרצ. חלשה בסקרים - חזקה במדגם.
אבל למה אף פעם אתם לא מתחדשים, תמיד אותן פנים?
עומר: ״בעשירייה הראשונה יש אנשים חדשים. וחוץ מזה, מרצ לא צריכה כוכבים שיציגו אותה. יודעים מי אנחנו״.
ביציאה מהקלפי אני פוגש את טוביה. איש סקפטי. זרק פנימה את הפתק בלי כל רון בלב. עוד שנה ניפגש כאן שוב. עם אותם ספקות, עם אותן מרמות אלקטורליות. ואולי טוביה, כמו כולנו, לא רואה טוב. על קיר מאחוריו התנוסס ציטוט של לאה גולדברג: ״מי שיש לו עיניים פקוחות רואה יום יום 100 דברים נפלאים לפחות״.
על כביש 431 עושים המגישים קולות של דיסקו. המסיבה רק מתחילה והאנרגיות שוצפות. כל קריין והיאיר ניצני שלו. כל קריינית וצביקה הדר צמוד. ייתכן שזה מה שמגיע לבחירות האלה, כי רק בידור מר היה לנו פה.
בסטיקרים בכניסה למושב ישרש רואים את הפנים של נתניהו. תמיד היה כאן רוב לליכוד, אבל עם השנים רבים מבחוץ שכרו בתים במושב. האם ישנו את המגמה הזאת? מהקלפי שממוקמת במחסן התערובת לשעבר נראה שלא כך. אליהו אלי יוצא מאחורי הפרגוד ואומר לבא אחריו: ״תשים רק ביבי״.
למה ביבי?
״כי מה שאני רואה זה שמאל וימין, מזרחים ואשכנזים״.
אתה עדיין חי את הפער?
״ועוד איך. כשראיתי את לפיד אומר לדרעי 'אני אשקם אותך', נדלקתי״.
מה הדליק אותך?
״ההתנשאות. כמו אצל כל האשכנזים. אפילו את השירים שלנו הם לא אוהבים״.
אסף לוי עדיין לא הצביע, אבל גם הוא רק ביבי: ״אם לא ייבחר, תהיה פה מלחמה. גם אם ייבחר תהיה, אבל הוא ידע להתמודד איתה״.
חמוש במוקסינים כחולים מגיע לקלפי יעקב אביב. ״מה תצביע?״, אני שואל. "משהו שיחליף", הוא עונה לי. אחד תוקע לידו פתק מחל. אביב מקפל ומעיף בשאט נפש.
אליהו אפריאט הוא דור שני במושב. עד שנות ה־80 היה עבודה. "אחר כך הייתי ממחוללי המעבר למחל", סיפר. עכשיו אפריאט לוקח אוויר לעוד סלטה פוליטית. "עידן ההתפכחות", הוא קורא לזה. תמיד שכנע מתלבטים לשים ליכוד. הפעם הוא נותן להם לזלוג ללפיד, לכחלון, למי שירצו. הוא עצמו עדיין לא יודע אם כחלון או ביבי, אבל בסוף ילך לכחלון, "כי העשיר הזה מקיסריה פשוט עולה לי על העצבים".
הזדמנות פז
מהמינימרקט של אבו מאהר ברמלה שולחים אותנו לקלפי בבית הספר "אמל". הולכים ברחוב המאפיות הערביות שמתחרות על אפיית חלות שבת. חולפים ליד אולמי "קליפסו" שאירחו את נסים סרוסי, את מייק ברנט, את הצ׳רצ׳ילים, אפילו את אריק איינשטיין.
בית הספר שבבטנו הקלפי שוכן ברחוב המעפילים. בחזית שלט ענק של הרשימה המשותפת. לראשונה הערבים מתייצבים לבחירות לא כלוזרים. הפעם זאת מפלגה שיהיה לה הרבה מה לומר גם ביום שאחרי. בטוחה בעצמה עד כדי כך שדחתה הסכם עודפים עם מרצ.
לביטחון כנראה יש גם ביטוי פיזי. הנפת הידיים נחרצת. המילים חתוכות. בדציבלים סמכותיים הם שואלים אותנו: "אפשר לדעת מי אתם?". אבו סוויס נאיף הוא המרכז מטעם המשותפת. בן
46. משפטן והנדסאי בניין שנולד ברמלה. מאיץ באנשיו לדאוג שהמצביעים לא ייכנסו ל"תרדמת", כהגדרתו. "שיבואו להצביע בהמוניהם. לערבים יש הזדמנות פז לפעול למען יהודים וערבים", הוא אומר.
אתה לא חושש שערבים יצביעו למפלגות יהודיות?
"רוב הערבים יצביעו למשותפת. אחרים, דומני, יצביעו למרצ או למחנה הציוני'".
מאיפה העברית המצוחצחת שלך?
"בתוך עמי אני חי".
אזברגה סאומסם היא אישה יפה עם עיניים פחמיות. צעיף שחור עוטף את חיוורון פניה והיא מעבירה נתונים למדגם של ערוץ 10. בת 26 שנולדה בלוד ומלמדת היסטוריה באוניברסיטת בן גוריון. "אהבתי את זה ואמא נתנה לי כוח להמשיך", היא משיבה על שאלתי איך הגיעה להישג הזה.
מולה, בקלפי 41, אני רואה אישה בגלימה שלא יודעת איך להצביע. מישהי אוחזת בידה, מובילה אותה כילדה אל מאחורי הפרגוד. ואז היא תולה בה עיניים כנועות כמבקשת "תגידי לי איזה פתק להרים".
על כביש 444 רוכבים מדוושים אל יער בן שמן. מתחת לעצים, בצד הדרך, צומחים מנגלים ראשונים.
ברחובות אלעד ילדים על אופניים כמו ביום כיפור. בתחנת האוטובוס ממתינה יעל. כבר שמונה שנים שהיא בעיר החרדית הזאת. אוהבת מאוד את חייה. "עיר רעננה, עיר של תורה".
היא מובילה אותנו לקלפי שבתיכון לבנות "אור האמת". בכניסה ממתינים משה, רפאל ובנימין. בני 17 שלומדים בישיבת "כנסת ישראל". לו יכלו להצביע, היו שמים ג' (יהדות התורה) "כי כך אמרו לנו גדולי ישראל". הם חולמים שבכנסת הבאה "ייפסקו הצרות מצד שונאי ישראל". שונאי ישראל הם כמובן בנט ולפיד והצרות הן הקיצוץ בקצבאות ילדים, הפחתת התקציבים וחוק הגיוס.
ואולי חוק הגיוס יעשה לכם טוב וישלב אתכם בחברה?
רפאל: "אנחנו לא רוצים להשתלב בחברה הישראלית. לא בצורה שהיא כיום".
בנימין: "כל העולם מוחזק בזכות לומדי התורה".
מה אתם מרגישים כשחייל נהרג?
"אנחנו אומרים תהילים, לומדים הרבה יותר, מתפללים לעילוי נשמתו, ראש הישיבה עושה שיחת חיזוק".
אני שואל על תחושה פנימית, על המצב של הלב.
משה: "התחושה היא של כאב גמור. גם כלפי החיילים, גם כלפי האוכלוסייה שחוטפת טילים (במלעיל)".
בקלפי 27 חרדים מוציאים גימלים. לאחר שהפתקים נשלפים מהערימות, מישהו דואג מיד ל"ריפיל". השעה היא 10:30 ו-25% כבר מימשו את זכותם. "איך זה?", אני שואל את חברי ועדת הקלפי. "כשנותנים לנו פקודה, אנחנו מבצעים", עונה אחד.
על הגדר
בכביש 445 חולפים על פני אתר קידוח הנפט "מגד 5". במחסום לפני בית אריה חיילת עם שיער דבש שמגיע עד המותניים לא זורקת מבט. עוברים בשער כשביבי, בנט וכחלון מתנפנפים על הגדרות.
יורדים לקלפי מספר 1 שממוקמת במועדון הגמלאים. 3,500 תושבים בבית אריה, ועד עתה נחשבה ההתנחלות למעוז של הליכוד. ייתכן שעכשיו זה משתנה. ברחבה שלפני הקלפי פוגשים את בני קורן, לשעבר איש התעשייה האווירית, איש ביטחון של שמעון פרס וכיום איש של בנט. "נפתלי", הוא קורא לו. "בכינוס של נפתלי", הוא מתגאה, "היו 370 איש. לעומת 18 במפגש הליכוד עם יריב לוין".
הפרופורציות האלה מעודדות את קורן. נותנות מקום לתקווה שנפתלי שלו יגיע פה ל-700 קולות.
כשהשעה היא 11:30, כ-30 מאנשי היישוב כבר הצביעו. "ברור שאצלנו מצביעים יותר מאשר במרכז", מתגאה שי שבוועדת הקלפי, "אנחנו אידיאולוגים יותר".
ביציאה מבית אריה עוצרים בנגרייה של מונדר בכפר לובן. איתו יושב חברו הטוב וואליד. בשיחה איתם אני שומע בפעם הראשונה את המילה הטעונה, הנפקדת מכל מערכת הבחירות שלנו, זאת שכל פוליטיקאינו נסעו בכבישים עוקפים רק כדי לא להזכיר אותה. "שלום", קוראים לה. וואליד אומר שאומנם יש שלום בין הכפר שלו ובית אריה, אבל הוא רוצה שלום אמיתי. שלום של הסכם "שיסדר כבר את כל הבלגן".
וואליד מהכפר לובן אף מדבר בגעגוע על יצחק רבין: "היה איש חזק וזה טוב".
עזוב את העבר, למה אתה מצפה עכשיו?
"למה יש לצפות, אצלכם זה נגמר תמיד אותו דבר".
צילומים: יוסי אלוני