ביום רביעי ה-6 במרץ הצביעה הרשות לניירות ערך האמריקאית, ה-SEC, על אימוץ כללים שיחייבו את החברות הנסחרות בארה"ב לדווח על היערכותן ועל הסיכונים הנשקפים להן משינויי אקלים, וכיצד אלו משפיעים, או עתידים להשפיע, על שורת הרווח שלהן.  

למרות שנוסח החוק שעבר מקל הרבה יותר מהטיוטה שהוצעה, מדובר בעליית מדרגה היסטורית מבחינת דרישות הדיווח מחברות בנושאי קיימות ואקלים. הטיוטה של החוק פורסמה כבר לפני כשנתיים, אך עקב התנגדויות של פוליטיקאים רפובליקנים, לובי של חברות תעשייתיות, ובעקבות קבלת 24,000 הערות לטיוטה (הכמות הגדולה ביותר שקיבלה הרשות בנוגע לטיוטת חוק אי פעם), הסתיים הליך ההצבעה עליו רק כעת. 

החוק מגיע מתוך הבנה והכרה גוברת כי ההשפעות החברתיות והסביבתיות של חברות, ואופן הניהול של חברות, מהווה חלק מהותי, בעל השלכות פיננסיות ועסקיות משמעותיות לחברות. לכן, בשנים האחרונות יותר ויותר רגולטורים ומשקיעים החלו לדרוש מחברות לפרסם את התנהלותן ואת ביצועיהן, תחת כותרת ה-ESG (Environmental, Social, Governance). 

הצעד של ה-SEC מהווה חלק מהמגמה הגלובלית במסגרתה גם החל האיחוד האירופי לחייב חברות לדווח על נושאים אלו, כאשר גם העדכון האחרון לתקן העולמי לדוחות הכספיים (IFRS) כלל גם הוא שני תקנים העוסקים ב-ESG ואקלים.

החוק לא כולל דרישה מהחברות לדווח על כלל ההשפעות שלהן על האקלים, וכלל ההשפעות של האקלים עליהן, אלא נדרש מידע ש"יכול להיות מהותי להחלטות השקעה של משקיעים". כלומר, החברות תידרשנה לדווח רק על הסיכונים שמשבר האקלים מציב בפניהן, שלהם השפעה כלכלית (מהותיות פיננסית) על פעילותן העסקית. לפי יו"ר ה-SEC, אימוץ החוק יספק למשקיעים בחברות מידע חשוב, עקבי, בר השוואה ושימושי לקבלת החלטות. 

מהן דרישות הדיווח?

אחת הדרישות העיקריות בטיוטה הייתה לדווח על פליטות גזי החממה הישירות של חברות (1 Scope) והעקיפות (2 Scope, הפליטות הנגרמות כתוצאה מהחשמל ומסוגי האנרגיה הנוספים שרוכשות החברות). זה המקום בו הלחץ הפוליטי והחשש מתסבוכות משפטיות נתן את אותותיו במידה הניכרת ביותר; ראשית, ה-SEC הורידה את הדרישה לגילוי Scope 1 ו-2 לנדרש מכלל החברות, לדיווח הנדרש במידה ואותן פליטות "מהותיות" לחברה. כמו כן, הדרישות נוסחו בהתאם לגודל החברה והיקף פעילותה, עם לוחות זמנים מקילים יותר: החל משנת 2026 לחברות הגדולות, ורק לקראת סוף העשור לחברות קטנות יותר.

שנית, בטיוטת החוק הרשות התייחסה לפליטות 3 Scope, פליטות של ספקים או לקוחות החברה (בשרשרת הערך). הדרישה בטיוטה הייתה דיווח במידה ואותן פליטות "מהותיות" לחברה, או אם החברה קבעה מטרות הפחתה הכוללות אותן. בנוסח החוק הסופי כבר ירדה הדרישה לדווח על פליטות אלו כולה. עם זאת, בשל החובה שחלה על חברות לדווח על כך מתוקף חוקי דיווח על סיכוני אקלים אחרים, אנו צפויים לראות חברות רבות מפרסמות מידע בנושא.  

ברמה האסטרטגית, החברות מתבקשות לדווח על הסיכונים הנשקפים להן משינויי האקלים, ומהו התהליך שביצעו כדי לזהות את הסיכונים הללו. בנוסף החוק דורש מהחברות לדווח על אחריות הדירקטוריון בפיקוח על נושא האקלים, ומה תפקידה של ההנהלה ובעלי תפקידים אחרים בניהול סיכוני האקלים. 

עוד מתבקשות החברות לדווח על ההשפעות הכספיות של אירועי אקלים, דוגמת הפסדים שנגרמו כתוצאה מאירועי מזג אוויר קיצוניים, כגון שיטפונות והצפות, בצורות, שריפות, גלי חום וכו', או הוצאות על טכנולוגיות ירוקות. לבסוף, ככל והחברות קבעו מטרות ויעדים בנושא אקלים, או תכנית מעבר למודל דל-פחמן, הן מתבקשות לדווח כל כך.  

על אף ההקלות הרבות בחוק הסופי לעומת הטיוטה שהוצעה, הכללים עדיין מהווים שינוי משמעותי בדרישות הדיווח בארה"ב, ומהוות עליית מדרגה בהתייחסות למשבר האקלים מצד רגולטורים וחברות עסקיות, והם חלק ממדיניות האקלים שדאג הנשיא ביידן לקדם במהלך הקדנציה שלו. 

חברות הנסחרות בארה"ב (ללא קשר למקום מוצאן), וחברות הפועלות מול חברות כאלו, יידרשו להעלות רמה בהיערכותן למשבר האקלים: ההמלצה היא לבצע תהליך מקיף ומעמיק, הכולל זיהוי סיכוני אקלים ותרגומם לסיכונים פיננסיים, ולבנות תפיסה אסטרטגית להיערכות למשבר האקלים, כמו גם לדיווח בגינו. היתרון? ביצוע תהליך כזה יכול להביא ליצירת ערך ארוך טווח, שיפור החוסן התפעולי, הפחתת עלויות ולניצול הזדמנויות עסקיות חדשות.