"אנו הדור הראשון המסוגל לזהות את ההתחממות הגלובלית – והאחרון שמסוגל לעשות משהו כדי למנוע אותה" - כך פתח הנשיא האמריקאי ברק אובמה את נאומו בוועידת האקלים בפריז ב־2015. אך שש שנים אחרי אותה ועידה צומצמו פליטות גזי חממה רק בעשירית ההיקף הנדרש כדי לעמוד ביעדי פריז ליציבות אקלימית. בישראל המצב גרוע במיוחד משתי סיבות: האחת - אנחנו נמצאים ב־Hot Spot - "נקודה חמה", כלומר אזור גיאוגרפי שמתחמם בקצב כפול משאר העולם.

הסיבה השנייה היא שישראל הציבה ב־2015 יעדים עלובים להפחתת פליטות גזי חממה ולהגדלת השימוש באנרגיות מתחדשות, ואפילו אליהם היא לא הצליחה להגיע. בזמן שמדינות רבות כבר הגיעו ל־50% ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת, ישראל התחייבה להגיע רק ל־10% עד שנת 2020 - ובפועל תקועה כיום בסביבות ה־6%.

דוח מבקר המדינה (גילוי נאות - הייתי יועץ מדעי לכתיבת הדוח לפני היבחרי לכנסת) מציג את הפערים והכשלים שנבעו מחוסר הבנה של עומק המשבר, אבל מציע גם מפת דרכים לממשלה כיצד ליישם מדיניות אקלימית מקיפה ואפקטיבית.

אנו זקוקים לאסטרטגיה רחבה ולגוף ממשלתי מתכלל עם מומחיות מקצועיות, תקציב וסמכויות. עלינו להיגמל מדלקים מזהמים ולהפחית בכלי הרכב הפרטיים. אנו גם חייבים לשנות את התפריט הישראלי (בשר בקר אחראי ל־25% מפליטות גזי חממה בעולם) יחד עם שינוי שיטות הייצור של מלט, כימיקלים וכמובן זיקוק נפט. בקיצור, לא דרושה רק מהפכה טכנולוגית, אלא גם שינוי בסיסי במדיניות, בכלכלה ובהתנהגות של כולנו.

הכותב הוא ח"כ בסיעת כחול לבן, חוקר ומרצה בכיר למדעי הסביבה