בימי הפסח חוזר עם ישראל לסיפור יציאת מצרים, שהחל את 40 שנות הנדודים במדבר. אבל יש ישראלים שבחרו לתקוע יתד במדבר, לחיות בו ולגדל בו את משפחתם. אחד מהם הוא יוסי קשקש, בעלי חוות הבודדים “כרמי הר הנגב”, שני קילומטרים צפונית למצפה רמון. “חיפשתי להיות בעל הבית לעצמי, לגדל את הילדים בארץ שלי ולעשות את מה שאני אוהב”, הוא מספר. “זה היה חלום הילדות שלי: חווה עם בעלי חיים וחקלאות ולהתחיל מאפס כאן במדינה שלי ולא באיזו חווה באוסטרליה”.
קשקש גדל בבת ים ושירת באזור מצפה רמון. את החווה הקימו הוא ומשפחתו ב־2004. “כילד הלכתי בכל רגע פנוי לרכוב על הסוסים של הערבים ביפו”, הוא מספר. “תמיד חלמתי על סוסים. בשנת 1998, כשאריק שרון פרסם קול קורא, נרשמנו לפרויקט והתחלנו בתהליך”.
בעזרת רשות העתיקות איתרו בני הזוג קשקש חורבות של חווה נבטית קדומה והחליטו להתיישב שם תוך שחזור הטרסות ותהליך גידול הזיתים והפקת היין כבימי קדם. במקום ישנם חמישה צימרים, חאן אירוח של אוהלים ממוזגים, אתר קמפינג ובית בד עם מרכז מבקרים. האורחים יכולים ליהנות גם מסדנאות ייצור שמן ויין בטכניקה נבטית עתיקה.
“מעבר לציונות ולאידיאולוגיה, חשבתי שזה הכי נכון לממש את מה שהאמנתי בו”, הוא אומר. “בנינו כאן הכל בשתי ידיים, כלום לא קיבלנו - לא מהורים עשירים ולא משום גורם. הכל הושתת על חיבור להיסטוריה של המקום. שילבנו את דרך החיים הקדומה עם הקִדמה של היום. החווה הייתה חלק מדרך הבשמים העתיקה, ואני מספר בסיורים איפה עוברת הדרך ומראה היכן אירחו את השיירות. אנו משתדלים להעביר הלאה את המורשת והתרבות“.
חוות הבודדים בנגב יושבות בחלקן על ציר היסטורי בן אלפי שנים, שככל הנראה היווה תחנות עגינה במסע של בני ישראל במדבר בדרכם לארץ המובטחת. הציר כולל שרידים נבטיים, חלקים מדרך הבשמים כאמור, ששימשה למעבר סחורות בעת העתיקה, ומאחזים מימי השלטון העותמאני. תושבי החוות הללו לא רק מיישמים אורח חיים היסטורי, אלא גם מגשימים את רעיון הפרחת הנגב ויישוב הארץ. החוות הללו מהוות כיום אטרקציות תיירותיות.
רעיון החוות בנגב נולד בשנות ה־90, עם החלטתם של אריק שרון, שר התשתיות דאז, ושל שמוליק ריפמן ז”ל, ראש מועצת רמת הנגב דאז, להקים פרויקט חקלאי תיירותי שנועד לספק פרנסה ולמשוך תיירים לאזור. החזון היה הקמת יישובי בודדים שיפוזרו לאורך דרך היין הקדומה, ובהם התושבים יעבדו את הקרקע, יעסקו בהפקת תוצרת חקלאית ייחודית ויעניקו חוויה מדברית לתיירים מהארץ ומחו”ל. על אף ההבטחות שניתנו להן, חלק מהחוות תקועות במבוך בירוקרטי ארוך שנים, וכיום רק שש חוות מתוך 23 – הוסדרו.
“באנו עם המון ציונות”, מספר קשקש. “כדי להתמודד עם הלבד והמדבר, הכי חשוב זה התמדה וליהנות ממה שאתה עושה. אתה יכול להישבר בקלות, יש פה הרבה דברים כמו בירוקרטיה, או מחלה בכרם, מכונה ששובקת חיים באמצע המסיק. כל כך הרבה אתגרים. במרכז אתה מתקשר לטכנאי והוא מגיע, ואילו פה אתה לומד להתמודד עם הכל לבד. אתה הופך להיות גם חשמלאי, גם מכונאי, גם חקלאי וגם חצי וטרינר. אתה לומד לחיות את זה. אני לבד עם עצמי יום שלם בשטח, עם המזמרה ביד, לא מדבר עם אף אחד לפעמים ולא מרגיש שחסר לי משהו. זה חלק מהחוויה”.
המוני בית ישראל חוגגים בימי חול המועד את החירות לאחר שנה מסוגרת, אבל בשביל דיירי חוות הבודדים, הבידוד או הסגר אינם מהווים איום או מעוררים חשש; הם חיים כך רוב ימיהם. “אנחנו הגענו בגלל שלושה גורמים”, אומר גדי נחימוב מחוות “נאות”, שהיה אחד מבעלי מסעדות “אל גאוצ’ו” בארץ ובחו”ל וב־2003 הקים את החווה. “להקים משהו מבראשית שהוא בבחינת פרויקט חיים, לשנות את הנוף במובן הרחב של המילה וליישב את הנגב כאן ועכשיו. הנגב לא הגיע עדיין לנחלה, אבל אין מה להשוות בשום פרמטר בין הנגב של 1998 והיום. היו כאן אנשים טובים שתמיד חשבו על עשייה, התיישבות וציונות. הנגב הכפיל את כמות היישובים, המגרשים, התעבורה וכו’. הגענו כדי לבנות ולהיבנות. בסוף אנחנו משפחה שאוהבת שטח ומדבר יותר מאשר בילוי בקניון, וחשוב לנו להפגיש את עם ישראל עם המרחב העצום הזה. אנשים גילו בעשור האחרון את המדבר מחדש ואת האיכויות של הטיול בו”.
גם אצל נחימוב, כמו אצל יתר החוות באזור, יומן ההזמנות מלא עד לאחרי יולי הקרוב. “אנחנו חווה חקלאית תיירותית”, הוא מספר. “יש לנו עדר צאן, עזים לחלב וכבשים לבשר, יש מחלבה לייצור גבינות, והחלק התיירותי הוא חנות משק, שני מתחמי לינה של בקתות מבודדות ומתחם הצינורות: מדובר באטרקציית לינה בגלילי ענק בגובה שני מטרים, שהם פתרון נפלא להנגשת המדבר בתקציב נמוך יותר מצימר. בנינו קונספט מעניין, ואנשים מצביעים ברגליים. זה מתנהל כהוסטל עם חדרים פרטיים בצינור ומתחם שירות משותף עשוי בטוב טעם –ממטבח מאובזר, דרך סלון מפנק ועד רמת הפסנתר”.
וייסעו ויחנו
כמה מהמסלול המדברי באמת שימש את בני ישראל במסע הנדודים לארץ הקודש? המקרא מציע לא מעט אזכורים וסימוכין מאוחרים יותר, המאפשרים לשרטט את תוואי הדרך של אבותינו. “יש כל מיני תחנות של מסע יציאת מצרים, חלקן מוזכרות בצורה ברורה וחלקן נערכו בתקופה מאוחרת מהסיפור המקראי”, מסביר אסף הולצר, ארכיאולוג ומורה דרך העוסק בתיירות תוכן בנגב ובערבה. “יש כמה עוגנים שנשמרו לאורך ההיסטוריה ומסמנים לנו נקודות במסע, וחלק מהחוות הוקמו על צירי דרכים, למשל דרך הבשמים ודרך היין. גם הנבטים, עם מדברי שהפך לממלכה, השתלטו על האזור והשתמשו בדרכים אלו. צירים נוספים ידועים הם התוואי של מעלה עקרבים דרך נחל צין; כביש 40; והדרך שמחברת את ישראל לכיוון סיני ולאזור הים ועוברת דרך קדש ברנע. ביציאת מצרים האתר מוזכר כמקום מרכזי ששימש תחנה חשובה בדרך לכנען. הדרך הזו עוברת ליד מה שמזוהה כהר סיני, הוא הר כרכום, יש מי שמחשיב אותו כהר סיני המקראי. יש הרבה עוגנים לצד פרשנויות, אבל ברור והגיוני שאזורים של ציר דרך נוח או מקור מים יהוו תחנות במסע של 40 שנה במדבר”.
לחדש ימינו כקדם
יש מי שלא חי במדבר מבחינה גיאוגרפית, אבל עדיין מקיים אורח חיים קדום, למשל חזקיה אמיר דרומי, שיצא בעברו למסע לטורקיה ולהודו דרך איראן ופקיסטן. “ראיתי את החיים הפשוטים ורציתי לחדש את זה כאן. כי זה בשורשים שלנו: הבאר שלנו מבית ראשון והמקווה מבית שני. רציתי לחדש ימינו כקדם. את מה שנשכח”.
בעקבות תחושות אלו החליטו דרומי, שגדל בקיבוץ אורים בנגב, ואשתו, חיפאית במקור, להקים לפני 38 שנה את חוות שמשון בוואדי נסתר, לא הרחק מקיבוץ הראל. “החווה מבוססת על עדר עזים שיוצא למרעה, גידולים בוסתניים וגינת ירק לפי עונות”, מספר דרומי. “אנחנו משק אוטרקי, אבל קונים מבחוץ לפעמים. בהתחלה לא רצינו חשמל בכלל, ומקור המים היה הבאר העתיקה. אלו היו עקרונות שעליהם הקפדנו בתחילת הדרך”.
וכיום? מה צפוי למבקרים?
“הם חווים את רוח המקום: שאיבת מים מבאר, רעיית הצאן ויציאה למרעה, חקלאות אורגנית, שיטות הגידול הפרימיטיביות שאני מעדיף לכנותן שורשיות. החוויה מאפשרת עצירה מהעולם המודרני המואץ והדורס ומביאה איתה שקט, יופי הטבע, שלווה, זמן לחשוב וליישוב הדעת. בזמן רעיית הצאן אני מסביר על תפקיד הרועה למשל: איזה סוג מנהיג הוא ולמה חשוב ללמוד ממנו, וזה פותח דלתות נעולות אצל אנשים ומאפשר ריפוי ושמחה”.
