כשאומרים "משתה", מהי האסוציאציה הראשונה שעולה בראש? כששאלנו בני משפחה וחברים רובם השיבו: "משתה אחשוורוש", המוכר ממגילת אסתר. אחשוורוש המלך ערך משתה שנמשך 180 ימים, במקביל ערכה גם ושתי המלכה משתה שיועד לנשים. פתאום החליט אחשוורוש להציג את ושתי לאורחיו - וההמשך ידוע.
על הגובה: מדוע אנחנו מתקצרים עם השנים והאם ניתן להימנע מכך
לרווחת המטופלים: מיזם חדש ומרגש במרכז לבריאות הנפש אברבנאל
ההגדרה של "משתה" היא ארוחה, בדרך כלל לציון אירוע, המתנהלת בצורה טקסית ומוגשים בה מזון ומשקאות מיוחדים. למשתה מטרות שונות, אבל מתחת לפני השטח הוא מיועד לא פעם להפגנת עושר, האדרת המעמד החברתי של המארח ולעתים גם של אורחיו. ממצאים ארכיאולוגיים, עדויות כתובות ואומנותיות, מעידים על כך שכבר לפני 5,000 שנה היו המשתה והסעודה החגיגית אמצעים חשובים לביסוס כוחו של השלטון הדתי והפוליטי.
בימים אלה מוצגת תערוכה מעניינת במוזיאון ישראל בירושלים בשם "המשתה", שעל הקמתה עמלו כשנתיים. נורית גשן, אוצרת התערוכה, מציעה להתבונן בתערוכה גם בעיניים עכשוויות. "את המשתה", מסבירה גשן, "אנחנו פוגשים גם היום, בטקסים כמו חגים או בקידוש ערב השבת".
אם מקבילים את האירוח, המסיבות והגינונים הנלווים בתערוכה לחיי היומיום שלנו כאורחים או כמארחים, התערוכה מקבלת ממד של התבוננות פנימית ולא רק למידה היסטורית. למעשה, זו הזדמנות ללמוד על המשתאות בחיינו ולא רק על אלו שהתקיימו בהיסטוריה.
משתה הוא אירוע כלכלי ואף עסקי
בעת העתיקה, לפחות מהאלף הרביעי לפני הספירה ואילך, משמעותם הכלכלית של משתאות וסעודות חרגה הרבה מעבר להם עצמם. סעודה כזו הייתה יוצאת דופן בהרכב התקרובת (מזון ומשקאות) ובכמויות או במספר המשתתפים, לכך נדרשים משאבים רבים. יש לדאוג לחומרי הגלם, כלומר להישען על מאגרי המזון של המארח או נתיניו, ולתכנן את המלאי מראש, כדי שיהיו די עודפים טריים וזמינים להאכלת כל המוזמנים.
במקביל, יש להעסיק עובדים וספקים ממגוון ענפים: חקלאים ומגדלי בעלי חיים, טבחים, אופים, אחראים על היין, יוצרים שונים של כלים, רהיטים, אריגים, כמו גם אלה שינעימו ויבדרו את הסועדים - נגנים, לוליינים ורקדנים. בנוסף, נדרש מרחב מתאים לקיום האירוע. כל אלה משפיעים על החקלאות, על המסחר, על הייצור, על ההתמחויות המקצועיות ועל היחסים הבינלאומיים.
מה בתפריט?
שאריות מזון ייחשבו עדות למשתה, אם נמצאו סמוך למבנה ציבורי, דתי או פוליטי או בתוכו. לעתים מתגלה ממצא בוטני חריג שיכול להעיד על מטבח עילי. כך למשל, לצד הדגנים והקטניות האופייניים למטבח המקומי, נמצאו במזווה הארמון הכנעני בבית שמש, שהיה פעיל במאה ה־14 לפני הספירה, שני צמחים בכמות משמעותית שאינם נפוצים בארץ אך כן נמצאו באתרים מלכותיים רחוקים: גרגרנית החילבה מוכרת למשל מקברו של תות ענח' אמון; וגרגרי טופח גדול מוכר מאחוזה מלכותית בכרתים. הימצאותם של שני הצמחים באותו מזווה בבית שמש מלמדת על קשריו הבינלאומיים של הארמון הכנעני ועל טעמם האריסטוקרטי של יושביו.
מרכיב חשוב באירועים שאותם סוקרת התערוכה הוא האלכוהול. הבירה, שמקורותיה במצרים ובמסופוטמיה, נחשבה מתנת האלים, כזו שניתנה מהאלים וגם שהקדישו אותה לאלים. היא הייתה זמינה לכל, כולל לילדים. בעצם שתו אותה בגלל הערך הקלורי שלה, כמו מזון. היא לא קוררה, לכן הייתה משקה חמים ומותסס. הכשות, המאפיינת את הבירה היום ונותנת לה את טעמה המריר, עוד לא הייתה בשימוש. כדי לסנן את הנוזל מהמשקעים הסמיכים, שתו את הבירה בקשיות שבקצהן מסננת. הקשיות שהוצגו בתערוכה עשויות מעצמות או מברונזה.
מה שהיה הוא שיהיה?
ארוחות חגיגיות כיום חולקות קווי דמיון רבים עם החגים של ימי קדם, אף שהמאכלים והמסורות הספציפיים השתנו. אנחנו נוהגים לציין חגיגת אירועים מיוחדים כמו בימי קדם, באמצעות "משתה".
באירועים דיפלומטיים מהמאה הנוכחית והקודמת, שהוצגו גם הם בתערוכה, ראינו דמיון למשתאות האקסקלוסיביים שהיו נהוגים בעבר. בתרבות הישראלית חשוב לנו להפגין שפע ומגוון גדול, כשאנחנו מארחים בבית או עורכים אירוע. המשתאות בימי קדם התאפיינו בשפע של אוכל, לרוב יותר ממה שניתן היה לצרוך בארוחה אחת. הארוחות החגיגיות של היום עוקבות לרוב אחר אותו דפוס, עם מבחר מנות ושפע גדול (אולי גדול מדי) של אוכל לכולם.
האורחים המוזמנים למשתה נוהגים להגיע עם מתנה או מזון. ומקובלים קודים לגבי שווי המתנה, באירועים כמו חתונות. כמו בימי קדם, גם היום יש מזונות מיוחדים וסמליים. מזונות מסוימים קשורים לעתים קרובות לחגיגות ספציפיות. לדוגמה, עוגת חתונה רבת־קומות או אוזני המן בפורים.
ארוחות חגיגיות, הן בימי קדם והן בימינו, הן הזדמנות חשובה לחיבור חברתי. הן מפגישות אנשים, מחזקות מערכות יחסים, יוצרות תחושה של קהילה ומקדמות אינטרסים אישיים ואחרים. ארוחות חגיגיות רבות כוללות טקסים או מסורות מסוימות, אם זו ברכה על היין ואם קריאת ההגדה בפסח או שירה. טקסים אלו מקנים רובד נוסף לארוחה ומחברים אותנו להיסטוריה התרבותית או המשפחתית שלנו.
בסיום התערוכה המרתקת חלפה בנו המחשבה: אף שאלפי שנים עברו, מה שהיה הוא שיהיה, עם ההתאמות המתבקשות. אומנם התפריט עשוי להשתנות, אך מרכיבי הליבה של המשתה אז והסעודות של ימינו נשארים עקביים להפליא בין תרבויות ולאורך ההיסטוריה.