בימים אלה, כאשר אנחנו מייחלים לשחרורם של החטופים ברצועת עזה, אפשר לנסות להביט לאחור על שחרורם של החטופים בגל הראשון (ולצערנו גם האחרון בינתיים) ולבדוק את הליכי השיקום שלהם, בעיקר בהיבטים שבהם אנו עוסקות - הטיפול התזונתי. החטופים ששבו, או כמו שמקובל לכנותם, השבים, התקבלו לטיפול במרכזים הרפואיים מיד עם שחרורם. זה היה ועודנו מבצע היסטורי, לא רק ברמה הלאומית אלא אף בקנה מידה בינלאומי, שכן אין ניסיון רב בטיפול בהזנה מחודשת אחרי הרעבה.

תת־תזונה והרעבה והטיפול בהם מוכרים במצבים כרוניים. למשל, בארצות מתפתחות, בניצולים ששרדו את מלחמת העולם השנייה או להבדיל בשביתות רעב ממושכות, בהפרעות אכילה, בתחלואה קשה או אחרי ניתוחים מסוימים. אלה מצבים שונים ממצבם של השבים, שנמנעה מהם אכילה. החטופים השבים הם, לכאורה, בריאים, בטווח גילים מאוד רחב, החל בילדים צעירים מאוד ועד מבוגרים מאוד, חלקם עם מחלות רקע.

תחילת העבודה: מאחורי הקלעים

עוד לפני שעסקת השחרור יצאה אל הפועל, המציאות הדינמית הכתיבה פעילות אופרטיבית מהירה של מחלקות התזונה במספר מרכזים רפואיים, שירותי בריאות כללית, משרד הבריאות וגורמים בצבא. הדיאטניות, כמו אנשי מקצוע אחרים, החלו באיסוף מחקרים וחומר מדעי על מצבים של הרעבה והטיפול בהאכלה מחודשת, במקביל לעיון בתיקים הרפואיים של השבים כדי ללמוד על מצבם הבריאותי לפני החטיפה.
יחד הם גיבשו פרוטוקול טיפול תזונתי אישי ראשוני. במקביל, גובשו פרוטוקולים אחרים בנושאים רפואיים, סיעודיים וסוציאליים. מצב של תת־תזונה או חסר ברכיבים תזונתיים חיוניים מושפע לא רק מצריכת מזון קטנה ולא מגוונת. שהייה ממושכת במקומות חשוכים (כמו מנהרות) מעלה את הסיכון לחסר של ויטמין D, שחיוני לספיגת סידן, לשלד, למערכת החיסון ועוד.

צריכת מזון מוגברת לאחר תקופה משמעותית של מיעוט באכילה וירידה במשקל (גם אם עדיין משקל הגוף תקין), עלולה לגרום להפרעות מטבוליות וקליניות. בנוסף, עלולות להיווצר הפרעות חמורות במאזן הנוזלים והמלחים, שעלולות לגרום לפגיעה במערכות העצבים והנשימה, בתפקוד הלבבי, במערכות השרירים והדם - ואף למוות. הפרעה זו נקראת תסמונת ההזנה מחדש - Refeeding Syndrome (RS). במקרה של השבים, בגלל ההרעבה, הירידה במשקל הייתה בקצב מהיר במיוחד, מה שהעלה את הסיכון לתסמונת.

השלב הבא: הם פה!

ולכן, עם קבלת השבים נדרשה בחינה תזונתית ראשונית להערכת הסיכון לתסמונת ההזנה מחדש. במידה שהשבים לא נמצאו בסיכון, הם אכלו כרצונם. במקרים האחרים, התפקיד של הדיאטניות היה משמעותי בהערכת המצב הבריאותי ובהנחיות לטיפול. כזכור, השבים הגיעו במספר פעימות. עם קבלתם התברר שהתנאים שבהם שהו היו שונים: בבתים, במנהרות, במבנים מאוכלסים או שלא. היו ששהו עם חטופים נוספים, והיו כאלה שלא. לעתים השתנו גם התנאים של אותו אדם במהלך השבי. כך או כך, תזונתם הייתה דלה וכללה בעיקר אורז ולחם או פיתות בכמויות קטנות. לעתים גם לאבנה, שמן זית, תמרים, מעט מאוד פירות וירקות טריים אם בכלל. התנאים התברואתיים שבהם שהו חלקם, גררו לעתים שלשולים תכופים, שאף הם הוסיפו להידרדרות ולירידה במשקל.

פרט למצבם הפיזי והנפשי כתוצאה מהשהייה הממושכת בשבי חמאס, יש להוסיף את ההתמודדות עם החדשות הקשות שקיבלו עם חזרתם - בשורות מרות על בני משפחה, חברים והבית שאליו לא יוכלו לחזור בשלב זה. מטבע הדברים, נדרש טיפול ברגישות רבה במיוחד, לא רק בשיח אלא גם במגע הפיזי או בביצוע בדיקות מסוימות - אפילו אם לא היו פולשניות, כמו שקילה למשל.

הרצון לעטוף, להשיב את הביטחון, לפנק את השבים ו"לפתוח להם שולחן" עמד לעתים בסתירה לטיפול המיטבי, שעל פיו יש לבצע את החשיפה והצריכה הראשונית של מזון באחריות ובזהירות. בהמשך לפרוטוקול תסמונת ההזנה מחדש - להבטיח הזנה הדרגתית, נדרשו הדיאטניות למשימה לא פשוטה: לא רק שהיה עליהן לבלום את הרצון לספק לשבים שפע של אוכל מפנק, אלא שהיה חשוב שכל מי שבא במגע עם השבים המשוחררים לא יספק להם אוכל... לא במעבר מהצלב האדום לצה"ל, ולא בדרך למרכזים הרפואיים במרכז הארץ.

היה צורך לשנות את הגישה בקבלת השבים, בשלב הראשון. האתגר היה גדול יותר כשהשתחררו ילדים, ובהם טיפלו בגמישות המתבקשת. בהתחלה קיבלו השבים מנות אישיות, ובהמשך נחשפו למזנון וקיבלו הנחיות לבחירות המתאימות לכל אחד, והעשרה במזון רפואי, על פי הצורך.

וכעת: רוצים לחזור הביתה

לאחר ימים אחדים של אשפוז שוחררו רוב החטופים למשפחתם ברחבי הארץ. לעתים היה לחץ גדול של השבים ובני משפחותיהם להשתחרר מבית החולים ולהתארח אצל משפחה, כי כידוע, אין להם בית לחזור אליו.

חלק מהשבים ששוחררו מהמרכזים הרפואיים מטופלים בקהילה, גם כחודשיים לאחר השחרור. אף שלא כולם פיתחו את תסמונת ההזנה מחדש, יש ביניהם כאלה שחלק מהנזקים של ההרעבה, עלולים להיות בלתי הפיכים עבורם.

הצוותים הרפואיים מעידים על כך שהמפגשים פנים אל פנים עם השבים היו מרגשים מאוד והקשר הבלתי אמצעי איתם נתן כוח לטפל בהם, באזרחים, בלוחמים ובמשפחותיהם שנפגעו ישירות ובעקיפין מהמלחמה, והיה מקור להשראה ולאופטימיות בתקופה קשה זו שבה הם ואנחנו נמצאים.

נקווה ונאמין שכל שאר החטופים יחזרו בקרוב, וכל הפצועים בגוף ובנפש, בני משפחותיהם והאומה כולה יתאוששו ויזכו לכוחות חדשים וחזקים. 