ב־7 באוקטובר ובימים שלאחר מכן היו בתי החולים והמוסדות הרפואיים ברחבי הארץ עמוסים בפצועים שהגיעו מאזור הדרום. בעוד המלחמה עדיין נמשכת ובתי החולים עדיין עמוסים, הפעם בחיילים שמובהלים אליהם מהלחימה, בלט הצורך של אנשי הצוות הרפואי המטפלים באותם פצועים - בטיפול בעצמם, בייחוד עקב המראות הקשים שראו והסיפורים ששמעו ממקור ראשון.
מבצע גיוס המונים: "כל תרומה תסייע לבת הקטנה שלנו לחיות"
פרסום ראשון: אלו התרופות שמצא צה"ל ולא הועברו לחטופים
“אני מטפל ברופא שעובד בזיהוי גופות. תוך כדי חיברתי אותו לטיפול, והוא יצא משם וכתב יומן על חוויותיו, וקרוב לשבועיים שאני לא מצליח להחליט אם לקרוא את היומן. אלו דברים שלא פגשנו, ופגשנו לאורך הדרך מצבים קשים כמו פיגועים. זה לא היה ברמה כזו.
והרופאים יוצאים מצולקים”, אומר ד״ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה, מנהל רפואי ב־MindMe - המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם. "אם בעבר לא מיהרו אנשי צוות רפואי, כמו גם חיילים ושוטרים, להגיע לטיפול, היום המצב שונה והם מגיעים.
אצל רופאים החסם העיקרי הוא שהאירוע עוד לא הסתיים עבורם. תחשוב על רופא שהיה במילואים ארבעה חודשים, עזב ועכשיו הוא ממשיך לטפל באחרים, רק במקום בעזה הוא עושה זאת בבית חולים. הרופאים עוברים משגרת חירום עמוסה לשגרה רגילה עוד יותר עמוסה, ואין להם את הלוקסוס לקפוץ לפסיכולוג באמצע השבוע".
כמה משמעותי הטיפול במטפלים בפצועים?
"מה שהופך רופא לרופא טוב הוא הביטחון שהמטופל מרגיש כשמטפלים בו. יש רופאים שחוזרים מהדברים שהם ראו מנותקים, וכשאתה מנותק – היכולת שלך להתחבר למטופל פוחתת מהותית ולכן גם המטופל מטופל פחות טוב ופחות מגיב טוב לטיפול כזה.
אם יש לך פוסט־טראומה ובבוקר אתה מנתח מישהו – אז באופן טבעי אתה פחות תצליח. אנשי הצוות הרפואי הם אוכלוסייה שנפגעה מאוד באירוע הזה. נגיד פסיכיאטרים כמוני, שנחשפים לסיפורים של רופאים, גם שומעים סיפורים מזעזעים".
אז גם אתה כמטפל במטפלים צריך טיפול.
"ברור, אבל אצלנו במרכז הרפואי יש כל ערב שיחת זום ותמיכה שלנו זה בזה, חולקים את החוויות ואת הקשיים וזה עוזר. כשהמלחמה תיגמר גם אני אצטרך לחשוב איך לטפל בזה".
אתה מרגיש שיש עכשיו יותר מודעות לצורך לטפל באנשי הצוות הרפואי?
"אני חושב שקורים שני דברים טובים ואחד נורא. הדבר הטוב שקורה הוא שיש הרבה יותר מודעות וצורך של אנשים לפנות לעזרה. הדבר השני הוא שיש פתאום שיח לגיטימי גם בקרב מקבלי ההחלטות על הצורך לחזק את בריאות הנפש. הדבר הפחות טוב הוא שגם אם היא תחליט, המערכת לא מסוגלת לעשות שינוי בכזה סדר גודל על גל כזה גדול של טראומה, שיפרוץ אחרי המלחמה בצורה הרבה יותר חזקה".
"נפגעים מדרג שני"
"צריך לזכור שבסך הכל אנחנו רגילים לראות מראות קשים, אבל הכמות של מה שהיה מאז ה־7 באוקטובר, והאינטנסיביות של האירועים הן משהו שלא ראינו", טוען ד"ר יונה לוריא, פסיכולוג רפואי, מנהל השירות הפסיכולוגי בבית החולים "שערי צדק".
"לאורך התקופה הזו יש עומס גדול מאוד של מטופלים עם פציעות מורכבות ובאופן טבעי זה משפיע על הצוות הרפואי כולו, גם על הוותיקים שחוו בזמנו את שנות האינתיפאדה ומרגישים פלאשבק. זה גורם לשחיקה, ימי חופש וימי מחלה למרות המאמץ לעשות עבודה טובה. בסופו של דבר הרופאים מטפלים בפצועים ברמות קשות והשחיקה הנפשית הזו משפיעה על היכולת לטפל בצורה יעילה".
עד כמה מבינים אנשי הצוות הרפואי שהם צריכים לדבר על זה?
"אני יכול להגיד לך שב'שערי צדק' פתחנו חדר מיון אישי מה־7 באוקטובר שמטרתו לסייע בהתמודדות נפשית לכל תושבי ירושלים, כולל לצוות הרפואי, וכבר אז היו פניות של אנשי הצוות השונים, זה קיים במשך כל השנים שאני עובד ב'שערי צדק' ובפרט עכשיו כשיש פניות רבות, החל מרופאים בכירים שמפנים אנשי צוות מהמחלקה שלהם שהם רואים שקשה להם, או הרופאים עצמם, וההתערבויות הן ברמות שונות, מכמה מפגשים בודדים ועד ליותר מזה".
מהי היעילות של ההתערבויות האלה?
"יעילות גבוהה מאוד. אלה התערבויות קצרות שמשנות את ההתמודדות לחלוטין. יש לנו גם אנשי צוות שבני משפחה שלהם בעזה או שבני משפחה שלהם נפגעו במלחמה – וגם הם זקוקים לטיפול. יש לנו מנהל מחלקה שהבן שלו נפצע בפעילות והוא נזקק לסיוע גם כהורה.
לי יש שני ילדים שמשרתים, אחד בח'אן יונס ואחד היה בעזה ועכשיו בצפון, אז ההתמודדות האישית היא גם פקטור שחשוב לטפל בו. הצוותים הרפואיים בישראל מדהימים ועושים עבודה יוצאת דופן במלחמה, אבל ההכרה בחשיבות של טיפול במטפלים כדי לשמור על החוסן שלהם – חשובה".
"החל מתקופת הקורונה, והיום ביתר שאת, יש אצלנו מערך שנועד לתמוך בבריאות הנפש של כל עובדי 'שיבא'", אומרת יעל אפרתי, פסיכולוגית רפואית, מומחית ומדריכה, מנהלת את מרפאת "ביחד" - מרפאה לתמיכה נפשית בעובדי המרכז הרפואי "שיבא".
"אנחנו נותנים מענה של טיפולים קצרים, ארוכים, חד־פעמיים, טלפוניים, פרונטליים וכו', חלקם ביוזמתנו וחלקם ביוזמת אנשי הצוות הרפואי עצמם, ובערוץ נוסף אנחנו מספקים תמיכה קבוצתית לעיבוד חוויות, בין שבאופן חד־פעמי ובין שמתמשך. המטרה היא לעבד את התכנים שאנשי הצוות פוגשים ביומיום.
זה קריטי בשלבים הללו כי כך הם שומרים על עצמם, שומרים על הבריאות שלהם והם מודעים לכך. זו המטרה של כל הדבר הזה, שלא יהיו לנו נפגעים מדרג שני. אני מרגישה שאנחנו כל הזמן בלמידה של זה. יש צורך של קבוצות כאלה דווקא כשהכל טרי ולא בזמן מאוחר יותר".
עד כמה יש ביקוש לטיפולים כאלה מצד הצוות הרפואי מאז ה־7 באוקטובר?
"יש ביקוש רב. אם בעבר, בתקופת הקורונה למשל, אנחנו היינו צריכים ליזום את הפניות, אז מה־7 באוקטובר הרוב הגורף של הפניות מגיע מהצוות עצמו ואנחנו אפילו לא צריכים ליזום.
היו אצלנו 300 פניות פרטניות של עובדים ומעל 30 מחלקות שביקשו מענה טיפולי, כלומר מדובר במסות של עובדים. יש מחלקות כמו מחלקות חירום או מחלקות כירורגיות שקשה להגיע אליהן כי אין להן זמן, ולכן אנחנו חושבים כל הזמן על פתרונות לכל האתגרים הללו".
"מגיעים הביתה ומתפרקים"
"רואים את הרופאים בתור מכונות שעובדות על אוטומט כי הם המטפלים, אבל לא תמיד מבינים שגם הם בני אדם ונחשפים לדברים קשים", מציינת מזית רפמן, קואוצ'רית ויועצת זוגית המתמחה בחרדות, סטרס וחסמים רגשיים ומטפלת באנשי צוות רפואי באופן פרטי.
"מצפים מהרופאים לטפל על אוטומט אבל כשהם מגיעים הביתה הם מתפרקים ולא מצליחים לתפקד מול האישה והילדים, לא ישנים בלילה מהסיוטים ולפעמים קופאים. הגיע אליי לא מזמן רופא מאוד בכיר וטיפלתי בו, והוא אמר שהרבה רופאים סובלים מהבעיה הזו. המראות שהם רואים לא יוצאים להם מהראש.
יש גם רופאים פוסט־טראומטיים: היה רופא אחד שבעבר נכח בפיגוע וטיפל בפצועים ולא טיפל בעצמו, ועכשיו, כשהגיעו אליו פצועים מ'חרבות ברזל', הכל התפרץ אצלו בבת אחת. אין אף אחד שחסין לטראומה הזו, גם לא הרופאים המטפלים. הם סובלים בעצמם מחרדות. אני איתם בקשר טלפוני בנוסף לטיפול הפרונטלי, וצמודה אליהם כדי לעזור להם לצלוח את זה".
עד כמה רופא מבין את הצורך שלו בטיפול?
"לקח להם זמן להבין זאת. אליי התחילו להגיע רופאים חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, ויש כאלה שעדיין לא מעכלים שהם צריכים טיפול. לא לטפל בזה לא פותר את הטריגר, זה כמו פצצה מתקתקת שאם לא מטפלים בה היא תתפוצץ בהמשך, ואז זה יותר גרוע. לכן צריך למנוע את זה ולטפל בכך כבר עכשיו. חשוב לתת לרופאים לפרוק ולעבד את החוויות והמראות".
לדברי רפמן, מלבד הצורך של אנשי הצוות הרפואי בטיפול בטראומה, יש צורך לצמצם עד כמה שאפשר את החשיפה לתקשורת. "צפייה מועטת בחדשות יכולה להפחית את החרדה, ולא לעורר את הטריגר בצורה כזו חזקה", היא אומרת.
"התקשורת לא עושה איתנו חסד והחשיפה אליה מוסיפה חרדות ופחדים. אנחנו במשבר שלא חווינו כמותו, והרופאים הם אוכלוסייה שגם צריך לתת לה את תשומת הלב ולטפל בה כי הם המטפלים בנו".