”עברתי כל כך הרבה קשיים בדרך לכאן, זה ממש לא מובן מאליו”

אם תשאלו את ד”ר הודיה אוליאל, המתמחה במחלקת ילדים ב’ בניהולו של פרופ’ מיכאל גולדמן במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), אם היא מרגישה שחוללה היסטוריה כשקיבלה בימים אלה את תואר הדוקטור מהטכניון והפכה לרופאה הראשונה בישראל עם שיתוק מוחין (CP) – היא תשיב שלא.

“אני לא ממתגת את עצמי בצורה הזו, אלא אני רופאה רגילה, מן המניין, כי זה משהו שחלמתי מילדות”, היא אומרת. “אומנם הקושי אצלי בולט לעין, אבל לכל אחד יש קשיים. צריך פשוט להתמודד איתם, לא לוותר על החלומות ולהילחם עליהם. המון פעמים רציתי להרים ידיים, אבל החלום היה כזה שלא יכולתי לוותר עליו למרות הקשיים העצומים, והמטרה החזיקה אותי”.

איך היה הטקס?
“הטקס התעכב בגלל הקורונה, והוא היה מאוד מרגש וסמלי. היה תענוג וכיף לפגוש את כולם. אני מאוד מעריכה ואוהבת את הטכניון. יש שם אנשים מאוד טובים שעזרו לי לעבור את חתיכת הדרך שעברתי, וזה היה מעמד לא טריוויאלי בכלל עבורי. עברתי כל כך הרבה קשיים בדרך לתואר, זה ממש לא מובן מאליו, ומאוד ריגש אותי להגיע למעמד הזה”.

למצוא דרך להסתדר

אוליאל (30) נולדה באשדוד כפגה, בשבוע ה־27 להריון של אמה, בעקבות ירידת מים מוקדמת. לאחר לידתה אושפזה במשך שלושה חודשים בפגייה. כעבור חצי שנה אובחנה כלוקה בשיתוק מוחין, שהתבטא בפגיעה מוטורית ברגליים, ללא נזק פרוגרסיבי למוח. “תמיד חלמתי להיות רופאה וידעתי שזה מה שאני רוצה להיות, זה היה ברור לי”, היא מספרת.

“בכל ניתוח שהייתי עוברת בילדות ובנעורים, נהגתי לומר לעצמי: ‘אני חוזרת לפה שוב ושוב כי כנראה אלוהים רצה שאדע מה זה להיות ילדה מאושפזת’. זה לא היה קל, אבל תמיד עניינו וסקרנו אותי הדברים שראיתי שם. גם חדר הניתוח עניין אותי מאוד. הרצון הזה המשיך איתי גם לתיכון, וגם בפסיכומטרי שעשיתי אחר כך. לא טוויתי לעצמי שום מסלול אחר”.

בגיל 4 החלה ללמוד בגן ילדים במסגרת חינוך רגילה, ומאוחר יותר למדה בבית הספר הדתי “שחר” באשדוד. “גדלתי וחונכתי באשדוד, וכל המשפחה שלי התבססה פה”, היא מספרת. “יש לי אח הגדול ממני בשלוש שנים, ואחות הקטנה ממני בשנתיים. כשהיינו ילדים, אמא שלי דאגה שהם לא ירגישו שנופלות עליהם יותר מטלות בבית בגללי, ולכל אחד היה את המקום שלו. זה עזר לנו מאוד, וזכיתי באחים תומכים, מקסימים ואוהבים”.

איך עברה הילדות שלך בצל שיתוק המוחין?
“לא היה לי טוב, בטח שלא חברתית. לא היו לי כמעט חברים ביסודי למעט חברה או שתיים. זה היה נוראי. החל מגיל 5 ועד גיל 15 עברתי חמישה ניתוחים, ואחרי הניתוח השני הייתי מוחרמת למשך שנה. למעשה שמחתי שיש ניתוח כי זה אמר שלא הייתי צריכה לבוא לבית הספר ולסבול שם מניכור חברתי".

"תרמה לכך גם העובדה שהייתי עם סייעת צמודה, מה שגרם לילדים האחרים להסתכל עליי בעיניים אחרות. המזל שלי היה שאחים שלי נורא דאגו לי, תמכו בי וחיזקו אותי. חיכיתי שבית הספר היסודי ייגמר כדי שאוכל לעבור לבית ספר אחר והבטחתי לעצמי שכשזה יקרה – אעשה הכל כדי שהמצב החברתי שלי ישתנה”, הוסיפה. 

והיא צדקה: את שנות חטיבת הביניים והתיכון העבירה באולפנה תורנית מדעית באשדוד, שם הסטטוס החברתי שלה השתפר פלאים. “באולפנה החלטתי שלא אגיע עם סייעת, אז בהתחלה אבא שלי ליווה אותי אל הכיתה בבוקר, אחר כך אחותי ובהמשך כבר הסתדרתי לבדי עם קב, מה שהגדיל את העצמאות שלי”, היא מציינת.

אחד האירועים המכוננים שסייעו לה להשתלב חברתית היה מבחן בתורה שבעל פה בכיתה ז’. “כמה בנות הציעו לי ללמוד אליו יחד איתן”, היא מספרת. “לא ידעתי איך הן לומדות, אז למדתי לפני כן והצטרפתי אליהן, כשכבר הייתי מוכנה. בשלב מסוים ראיתי שהן מקריאות לי את החומר. רק בהמשך הבנתי שהן באו כי חשבו שאני צריכה עזרה והניחו שיש לי מוגבלות שכלית התפתחותית. עשינו את המבחן וקיבלתי 107, והן קיבלו 70 ומשהו. מאז כל הכיתה הבינה שמפגרת אני לא. כולם רצו ללמוד איתי, ואפילו היה תור של תלמידות שחיכו שנלמד ביחד”.

עם סיום התיכון, בחרה לעשות שירות לאומי שהיה עבורה מעין סגירת מעגל. “עשיתי את השירות בבית הספר ‘אסיף’ בבית החולים אסף הרופא, שבו רוב הילדים מתמודדים עם שיתוק מוחין”, היא אומרת. “בילדותי, כשהייתי מאושפזת בבית החולים, ילדי בית הספר היו מתארחים בפעילויות במחלקה, וככה התוודעתי לבית הספר הזה ורציתי לעשות בו שירות לאומי”.

לאחר סיום השירות ניגשה לבחינות הפסיכומטרי, התקבלה בשנת 2011 לטכניון בחיפה והחלה לעבוד קשה שבעתיים בשביל להגשים את היעד הבא – להיות רופאה. “זה היה מאוד מאתגר”, היא מתארת. “הייתי צריכה ללמוד לחיות את החיים. מלגור עם ההורים עברתי לגור רחוק מהם ללא שום עזרה. אני אומנם עצמאית, אבל היו דברים שלא ידעתי לעשות או שעשיתי נורא לאט וזה היה קשה, כי לא ידעתי בכל יום באיזה קושי אתקל למחרת, ואם יהיה מישהו שיוכל לעזור. השנה הראשונה הייתה מזעזעת, אבל הייתי נחושה למצוא את הדרך להסתדר”.

בלי אוויר

בפברואר 2019 התחילה אוליאל את שנת הסטאז’ שלה במרכז הרפואי קפלן, ועם תום לימודיה כתבה פוסט בפייסבוק שהפך לוויראלי: “אני שולחת חיבוק וכוח לכל מי שנמצא במצב שלי וחושב שאין לו סיכוי. יש לו, זה רק לא אומר שזה פשוט. זה רק אומר שזה דורש נשימה ושכנוע עצמי יומיומי – שאולי מחר יהיה ורוד יותר”.

“לכל אורך הלימודים כתבתי פוסטים, אבל בעקבות הפוסט הזה העיתונאית סיון רהב־מאיר הזמינה אותי לראיון, וזה נתן לי פרסום ראשון”, היא מספרת. “לא תכננתי שזה ייצור כאלו הדים”.

באותה שנה נבחרה אוליאל על ידי ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים להשיא משואה ביום העצמאות ה־71, ב־2019, מעמד שעד היום קשה לה לעכל שהגיעה אליו. “אני זוכרת שבחזרות לטקס היה כיף והייתי עם חבריי, אבל בטקס עצמו הרגשתי לרגע שאין לי אוויר, פחדתי לפקשש וזה היה מרגש מאוד”, היא משחזרת. “הרגשתי שאני לא מסוגלת לדבר והייתי כל כך בהיי, שלא קלטתי באותו רגע את גודל המעמד. קיוויתי רק לא לעשות בושות. זה היה אחד הדברים הכי מרגשים בחיי. אני לא קולטת שעשיתי את זה בכלל”.