הסוגיה של הכנסת החיסונים נגד קורונה לבתי הספר עוררה ויכוח סוער בימים האחרונים בין שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון לשר הבריאות ניצן הורוביץ. כזכור, בעוד הורוביץ היה נחוש בדעתו להכניס את החיסונים לבתי הספר, שאשא־ביטון התנגדה לכך, בין היתר בשל החשש שמתן חיסונים בתוך בית הספר יגרום ללחץ חברתי ויגרום לילדים לא מחוסנים לסבול מהצקות וחרמות. מנכ"ל משרד החינוך יגאל סלוביק אמר מצדו כי עמדת משרדו היא ש"לא נכון לבצע חיסונים בשעות הלימודים... מנהלי בתי הספר והמורים תפקידם לעסוק בחינוך ולא בחיסונים".
אתמול נראה היה שהמאבק הזה הוכרע עם אמירתו של הורוביץ, שלפיה "יהיו חיסונים בבתי הספר", אם כי לא ברור עדיין אם יתקיימו בשעות הלימודים או מחוצה להם. בינתיים, גורמים בכירים לשעבר במשרד הבריאות מודים שאף שמתן חיסונים לילדים, ובפרט בבתי הספר, עורר בעבר ויכוחים וחיכוכים, מדובר כעת בקרב שהיה חריף במיוחד.
"אני לא זוכרת בכל ההיסטוריה שלי, והייתי מאוד מעורבת בדברים האלה, כולל בוועדת החיסונים של משרד הבריאות, שהיו כאלה ויכוחים להכניס חיסונים לבית הספר או לא", אומרת ברכה רגר, פרופ' אמריטוס מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון, אימונו־וירולוגית במקצועה, שעסקה בפיתוח חיסונים, כיהנה כמדענית ראשית במשרד הבריאות והייתה גם עדה לפיתוח התרכיב הישראלי נגד מחלת הפוליו. "יותר קל לחסן ילדים בבית ספר כקבוצה בגילים יותר בוגרים, מאשר אחד־אחד. היו חיסונים בטיפות חלב, וכל חיסון שהיה צריך לעשות בבתי ספר, היו עושים בבתי ספר. כל הרעש הזה מסביב בכלל לא היה. הכל היה נעשה בבתי הספר, לא היה שום ויכוח על הנושא הזה אם לעשות או לא לעשות".
כיום, בשגרת החיסונים של ילדי בית הספר, נכללים, בין היתר, חיסון משולב של חצבת־חזרת־אדמת־אבעבועות רוח שניתן בכיתה א'; חיסון מומת נגד פוליו שניתן בכיתה ב'; חיסון נגד וירוס הפפילומה שהחל משנת 2015 נכנס לשגרת החיסונים בבתי הספר לבנים ובנות בכיתה ח'; והחיסון נגד שפעת שנכנס לשגרת חיסונים בבתי הספר בספטמבר 2016 לתלמידי כיתות ב'. כל החיסונים כרוכים באישור ההורים כמובן.
בעקבות הכנסת החיסון נגד פוליו ב־1957 לישראל, ירד היקף התחלואה באופן דרמטי. ב־2004 הופסק מתן החיסון החי־מוחלש לפוליו עקב מיגור התחלואה. אלא שבשנת 2013 חלה התפרצות של הפוליו בשפכי ישראל. כתוצאה מכך, במהלך קיץ 2013 יצא משרד הבריאות במבצע "שתי טיפות", שכלל השלמת חיסוני השגרה לפוליו בילדים, חיסון מבוגרים בחיסון המומת, ומתן חיסון חי מוחלש לכל הילדים עד גיל עשר, שלא חוסנו בעבר בחיסון החי־מוחלש לפוליו.
בעקבות ההתפרצות נשקלה אז האפשרות לחסן תלמידים במבצע ממוקד בכיתות א'-ג' בבתי הספר, מה שעורר מחאה גדולה, אך לבסוף הוחלט שלא לעשות זאת בשל הסמיכות לחגים, אלא לרכז את המאמצים בטיפות החלב. "את החיסון נגד פוליו בדרך כלל מקבלים עד גיל שנתיים כחיסוני חובה", אומרת פרופ' רגר. "בעקבות ההתפרצות, רצו לחסן את הילדים גם בבית הספר נגד פוליו במה שאת יכולה לכנות כיום כ'מנת בוסטר'. תמיד היו ויכוחים ברמה של מדיניות.
במשרד הבריאות ובקהילה הרפואית היו אנשים שכן הסכימו, לא הסכימו, היו תמיד דעות מאוד מגוונות, אבל לא הייתה מעורבות כזו אקטיבית של פוליטיקאים כמו היום. בעבר משרד החינוך לא היה מתנגד לכך, אף שר חינוך לא היה כל כך אנטי כמו היום בנושא הזה. כמובן שאי אפשר היה להיכנס לכיתות בלי לקבל אישור ממשרד החינוך, אבל אני לא זוכרת שהייתה איזו בעיה עם משרד החינוך. גם מעורבות של הורים הייתה יותר פסיבית, וגם כל העניין של מתנגדי החיסונים לא תפס כזו תנופה. החלטת משרד הבריאות לחסן ילדים הייתה נכונה, כי בכל אירופה היו התפרצויות של פוליו, ובארץ לא היו בגלל המדיניות הזאת".
מה דעתך על מה שקורה כיום?
"זה עניין של דעות אישיות. אני שומעת את ההתנגדות בעיקר משרת החינוך ולא מאנשי מקצוע שבמשך שנים מתעסקים בזה. האם היא קראה וראתה מה נעשה בעבר? צריך להיוועץ באנשי המקצוע, שהם אנשים עם הרבה ניסיון של התוויית מדיניות חיסונים".
להנגיש לכולם
"כל הרעיון להכניס חיסונים לתוך בתי הספר נבע מהרצון להנגיש את החיסונים לילדים ללא הבדלים כלשהם, בין אם זה דת, מצב סוציו־אקונומי וכו'", אומרת פטריסיה צימרמן, אחות ראשית וראש אגף סיעוד בבתי החולים בשירותי בריאות כללית, שאת עבודתה החלה לפני כ־35 בתור אחות בית ספר. "הרעיון היה שיהיה לכולם קל לקבל את הטיפול שהמדינה חשבה שצריך לתת לילדים. אפשר לראות שאחוז ההיענות לחיסונים גבוהה יותר כשעושים זאת בבתי הספר, ולכן במהלך השנים זה מה שנעשה".
האם זכורות לך סערות עבר בנוגע להכנסת חיסונים לבתי הספר?
"בזמנו זה לא עורר סערה, להפך. כמובן שקודם כל צריך היתר מההורים, אבל לא היה דיון כזה שמתעורר כמו היום בנוגע למשל ללחץ חברתי. זה בכלל לא עלה. בסופו של דבר כולם מבינים שזה לטובת האוכלוסייה, ומכיוון שכל הורה יכול להחליט אם לחסן או לא לחסן, חופש הבחירה נמצא ברמת המשפחה. בזמנו גם מבחינת ההורים הייתה התקדמות מאוד משמעותית כשחיסנו בבתי הספר, ההורים הסתכלו על זה לטובה. למשל במקרה של חיסון השפעת, מבצע החיסונים החל בתוך מרפאות הקהילה. בהתחלה ראינו היענות לא גבוהה, וברגע שהחלו לחסן בבתי הספר ההיענות הפכה להיות גבוהה יותר".
איך את מסבירה את הסערה סביב הכנסת חיסוני הקורונה לבתי הספר?
"הוויכוחים שרואים עכשיו בקורונה הם יוצאי דופן בעוצמתם. לגבי הקורונה יש הרבה דעות קדומות והרבה דעות לא רציונליות בציבור, ולכן יש את הוויכוח הזה. ניתן לראות זאת בבירור באחוזי התחסנות של ילדים בגילאי 12־18 - גילים שבהם ההורים משפיעים על ההתחסנות".
עניין של כוח אדם
יעל גרמן, שכיהנה כשרת הבריאות בשנים 2013־2014, זוכרת היטב את המאבק שניצת אז כשהחלו לחסן בבית הספר נגד וירוס הפפילומה. בין היתר, המחאה נגד החיסון, שנועד לצמצם את הסיכון לחלות בסרטן צוואר הרחם, נבעה מהתנגדותם של הורים לחסן את ילדיהם, כמו גם מהתנגדותם של בתי ספר רבים, בעיקר במגזר החרדי, להכניס לשטחם את החיסון.
"גם בנושא הפפילומה היה ויכוח גדול מאוד", מספרת גרמן. "במקרה של החיסון הזה משרד החינוך לא התנגד ושמע בקול משרד הבריאות. למשרד החינוך לא הייתה עמדה משלו, אבל הייתה קבוצת הורים שאמרה שהחיסון הזה לא נוסה, ולא היו לו מספיק נסיינים, ולכן הם מסרבים שהילדים יקבלו את זה", היא מספרת.
"היו גם הרבה מאוד ידיעות שאחר כך התבררו כפייק, שלפיהן זה גורם לתופעות כאלה ואחרות שלא היה להן שום בסיס מבחינה מדעית. ערכנו ישיבה מאוד גדולה במשרד הבריאות עם הרבה מאוד מומחים שאמרו חד־משמעית שבמקומות שבהם זה נוסה, יש הוכחות חד־משמעיות שמספר המקרים של נערות שחלו בסרטן צוואר הרחם ירד בצורה משמעותית. היה לי ברור שאני צריכה לפעול למען החיסון, וכך עשיתי. כמובן שלא נתנו חיסון אלא אם ההורים חתמו על הסכמה".
"בבית ספר תמיד חיסנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, ולא הייתה התנגדות מהסוג הזה", אומר פרופ' רון דגן, מומחה למחלות זיהומיות וחיסונים מאוניברסיטת בן־גוריון, חבר בוועדה המייעצת למחלות זיהומיות וחיסונים של משרד הבריאות. "הקשיים שהיו בשנים האחרונות בבתי הספר מבחינת הסוגיה הזאת היו בנושא של כוח אדם – לא היו מספיק אחיות - אבל זה אף פעם לא היה סיפור עקרוני למיטב זיכרוני. להפך, הכנסנו חיסוני שפעת לילדים בבתי הספר לפני כמה שנים ולא היה בכלל ויכוח על האם לבצע בבית ספר או לא לבצע בבית ספר".
