יש מי שהתרגל לאינטימיות ולצניעות שאפיינו את החגיגות במהלך התקופה המורכבת, ויש מי שהתגעגע ושמח לחזור למסורת ללא הגבלה של מספר המשתתפים. ארוחות משותפות, ארוחות חברתיות, במקרים רבים מקרבות לבבות ומגבשות. ארוחות כאלה הן הארוחות עם המשפחה המורחבת, עם חברים ומכרים וגם עם עמיתים לעבודה. בכל פעילות לעובדים מוקדשת תשומת לב רבה לכיבוד לא פחות מאשר לחלק המקצועי או החברתי־חווייתי. ובארוחות חברתיות, לרוב, אוכלים יותר.
לעתים עוד לפני ארוחה אצל משפחה או חברים, ההנאה מהאירוח מופרת בגלל החשש כי לא נצליח לעמוד בפיתוי מול השפע והמבחר של הכיבוד. ובצדק, לא זו בלבד שבדרך כלל המגוון גדול וכך גם התכולה הקלורית של חלק מהמנות, אלא שנוספת לכך העובדה שארוחות החג נמשכות זמן רב וגם בסיומן עוד יושבים סביב השולחן וממשיכים לאכול, לנשנש, לשתות (ולא רק מים). וכאילו זה לא מספיק, לא פעם המארחים מוודאים שטעמנו מכל הקערות שעל השולחן, ואם כן - ממליצים לקחת תוספת. ואז מגיע היום שאחרי ואנחנו מתוסכלים מהמחשבה שאולי אכלנו יותר מהרצוי.
עידן השפע
הרצון והפיתוי לטעום מכל דבר גדל ככל שהמבחר על השולחן גדל. במחוזותינו מקובל להגיש בארוחות חגיגיות גם דגים וגם בשר, גם תפוחי אדמה וגם אורז, מגוון ירקות מבושלים וסלטים טריים, וכשמגיעים לקינוח... פירות, גלידה, עוגה אחת או יותר, אגוזים ושקדים.
יש להניח שהמארחים יתקשו לצמצם את המבחר, הם ואורחיהם יתקשו לוותר על טעימה של מנה זו או אחרת, ולכן כדאי לנסות לוותר על מנות מוכרות וזמינות תמיד, ולשים לב לכמויות. לטעום מכל דבר, לנסות להסתפק במנה אחת מכל דבר, ללא תוספת שנייה.
ועכשיו להמלצה קשה לאימוץ ובכל זאת, "נשים אותה על השולחן": האירוח שלנו לא צריך להתחרות באירוח של אחרים. אם בפעם האחרונה שהתארחתם אצל חברים, והתפריט כלל שבע מנות פתיחה, דגים, עוף ובקר, שתי תוספות, ארבעה סלטים, ולבסוף עוגה וגלידה, אין זה מחייב אותנו. מנות רבות וכמויות גדולות עלולות להיזרק לפח בסופו של דבר. זו אומנם המלצה שקשה לאמץ, אבל כדאי לנסות. גם הצלחה חלקית היא הצלחה.
אופן ההגשה
אכילה בעמידה היא אכילה אגבית ולא מודעת: במטבח בעת הבישול והכנת המנות להגשה, בדרך לשולחן ובדרך מהשולחן - כשמפנים את השאריות, באופן כזה אפשר להגיע לאכילה של כמויות לא מבוטלות ותמיד מיותרות. במקום "לחטוף" את האוכל, מומלץ לשבת ולאכול בנחת ובהנאה. ואם יש ילדים בסביבה, כבר אמר אלברט איינשטיין ש"מתן דוגמה אינו דרך נוספת ללמד, אלא הדרך היחידה".
לרוב מוגשות קערות גדולות למרכז השולחן, הסועדים ממלאים את הצלחות, וכך קשה להעריך את הכמויות. הישיבה סמוך לכלי ההגשה כאילו מזמינה למלא שוב ושוב את הצלחת האישית. לפעמים האוכל בכלי ההגשה כבר קר, פחות טעים אבל הוא שם ולכן לוקחים תוספת מאותו הדבר.
מה בוער?
בימי שגרה פעמים רבות האכילה היא אגבית ונעשית בחיפזון. בארוחות חברתיות הישיבה סביב השולחן ממושכת, לעתים נמשכת מספר שעות. ישיבה ארוכה סביב שולחן שמונחת עליו תקרובת, לרוב מעלה את צריכת האוכל. יש דברים אחרים שתופסים את תשומת הלב כמו השיחה (ואולי להט השיחה), הצחוקים המתלווים לארוחה, הילדים שיושבים אף הם סביב לשולחן יותר זמן מבדרך כלל.
דבר זה עלול להשפיע על ההקשבה לבטן, על הרגישות לתחושת השובע, ובסוף הארוחה קמים מהשולחן בתחושה של מלאות ונפיחות במקרה הפחות טוב ובתחושה ש"מפוצצים" במקרה הרע. תחושות לא נעימות. לכן כדאי לפנות את הקערות המרכזיות בזמן, גם אם הן לא ריקות לגמרי.
חשוב לאכול לאט וללעוס היטב, העיכול של המזון יהיה קל וטוב יותר. שתייה של מים במהלך הארוחה תתרום לאכילה אטית יותר, תגרום להרגשת שובע מדומה לזמן קצר, אבל זה הזמן הנדרש לפעמים כדי לצמצם את כמויות האוכל. זאת ועוד, לא פעם הרגשת הצמא מפורשת כרעב, ואז אוכלים במקום לשתות. ואי אפשר שלא לציין ששתייה של מים מרעננת ותורמת לערנות.
ללא פשרות
על אף המגוון גדול, יש מקרים, לא אצלכם כמובן, שמנה או שתיים אינן לטעמכם. פה המקום להקפדה. להקפיד לאכול רק אוכל טעים או טעים מאוד - לא פעם אנחנו אוכלים אוכל לא טעים או לא מספיק טעים.
חשוב להתייחס לארוחות שאוכלים בדרך כלל, לדפוסי האכילה בשגרה. בחג הזה ובכלל, אפשר לאכול קצת יותר - הנסיבות חריגות, אז אוכלים קצת יותר ואין סיבה לתסכול או לנקיפות מצפון. צריך לדעת גם "לשחרר", לא לשבור את הכלים ולוותר לגמרי בגלל ארוחה אחת או שתיים. ממשיכים ומתקדמים הלאה.