העיניים של דינה דואדי נמצאות בכפות ידיה. דואדי, שראייתה החלה להידרדר כשהייתה בת 18 ושהתעוורה כליל בגיל 38, החלה לראות באמצעות כפות הידיים. היא מאבחנת במסגרת טיפול רפלקסולוגי מחלות והפרעות שונות, שלעתים אותו אחד ששוכב על מיטת הטיפולים כלל לא יודע שהוא סובל מהן.
"הגיע אליי אדם עם מיחושים בכתף, סובל מכאבים חזקים, והדיאגנוזה הראשונית הייתה דלקת בגיד. אבחנתי שמדובר בבעיות לב. שלחתי אותו לבית חולים עם חשד להתקף לב, ואכן זה מה שהיה. הגיעה אישה עם כאבים קשים ביד, שמהם סבלה קרוב לשנה. היה לה נימול וחוסר תחושה ביד וברגל. גיליתי באבחון שלה בעיית סוכר".
דואדי (66), אישה יפה וזוהרת, נולדה וגדלה בעפולה. היא חלמה להגיע ללהקה צבאית, אך כבר בטירונות, כשכל הבנות קמו לפנות בוקר, שמה לב שהיא לא רואה טוב. מבחינתה השחר היה חושך, דבר שהאט את כל פעולותיה וגרם לה לאחר למסדרים. המפקדת, שהבינה מה קורה, שלחה אותה לרופא, שהודיע לה בביטחון: "את עומדת להתעוור. תשיגי כלב".
איך מתמודדים עם בשורה כזאת?
"המילים נאמרו, אבל דבר לא נקלט. הייתי תוססת, צעירה, אופטימית. החיים היו לפניי. מה גם שעדיין ראיתי במהלך היומיום". המחלה של דואדי, רטיניטיס פיגמנטוזה, היא מחלה גנטית שעלולה להתפרץ אם שני ההורים נשאים של גן רצסיבי. "זה יכול להתפרץ בכל גיל, אבל מרגישים את התהליך", היא מסבירה. "זאת מחלה חשוכת מרפא, שמתחילה מעיוורון לילה ושדה ראייה שהולך ומצטמצם - עד לעיוורון מוחלט".
היית בדיכאון כשזה התחיל?
"לא. אני אדם שמח, אופטימי, שרואה את הטוב. לא בוכה על מה שקרה אלא מתקדמת הלאה. הכרתי בעובדה שאני עיוורת כשהייתי בגיל 40, כשהבת שלי נכנסה לחדר וביקשתי שתדליק את האור - והיא אמרה שהאור דולק. עניתי: 'אופס'. התרגלתי למצב של העיוורון ההולך וגובר, וחייתי את הדמיון.
"כשהייתי לבד עם עצמי בכיתי לתוך הכרית, אך יחד עם זאת הוקל לי, כי הבנתי שאין יותר משחקים. זאת אני, וככה תקבלו אותי. כל זמן שהייתי עם קצת ראייה עשיתי את עצמי כדי להראות שאני כן רואה. באותה תקופה עיוורון נחשב בעיניי כחולשה, אות קין. לא רציתי להיות בקטגוריה הזאת, לא רציתי להיות שם. רציתי שלא ירחמו עליי ושלא יתייחסו אליי בצורה חריגה, אז היה הרבה משחק של 'אני כן רואה'. אבל כשזה נגמר את צריכה להכיר במציאות, וגם הסביבה שלך".
"העיוורון הוא לא מכשול"
מאותה פגישה עם הרופא שבישר לה את הבשורה הקשה יצאה דואדי היישר אל מפגש עם האדם שישנה את חייה. "הוא ניסה לכוון אותי בדרך, וכשסיפרתי לו שאני לא רואה טוב לקח אותי ברכב שלו. במהלך השיחה המליץ לי ללמוד רפלקסולוגיה". אחרי שהחלה ללמוד ולהתמחות בתחום היא הפכה למאסטר. כיום כדי להשיג אצלה תור יש להמתין יותר משנתיים. "התחום שלי הוא אבחון וטיפול רפואי", היא מסבירה. "אדם מגיע אליי כשהוא לא יודע מה יש לו, ואני מזהה את הבעיות. אחר כך גם מטפלת במקומות הבעייתיים".
היא למדה אנטומיה, פיזיולוגיה וכל מה שכרוך בכך, והחיים מלמדים אותה לא מעט. "רפלקסולוגיה מרגיעה, וכמו כל טיפול אלטרנטיבי גם משחררת חסימות וקריסטלים. הגוף יוצר קשר עם עצמו, גוף ונפש. אם משלבים טיפולים רפלקסולוגיים עם הליכה, תזונה ואורח חיים בריא מתקבלת תוצאה טובה". היא עצמה עוברת טיפולים רפלקסולוגיים אצל חבר, ואת יתר זמנה משקיעה בספורט אתגרי, למשל טיפוס על הרים גבוהים. "חזרתי עכשיו מהאלפים האיטלקיים, לפני כן הייתי באלפים הצרפתיים, בקלימנג'רו, בהרי האטלס ובהרי הקווקז".
דואדי למדה לטפס בארץ ובעולם עם קבוצת הטיולים "שביל ישראל בעיניים אחרות" בהדרכתו של יורם חן, ובין השאר עשתה את חלק משביל ישראל, צנחה ממטוס, הטיסה מטוס ורצה טריאתלונים ושני מרתונים - בישראל ובאוסטריה. בארץ סיימה שלישית ובווינה רביעית מבין 80 נשים מרחבי העולם – וכל זאת מבלי לראות דבר.
היא משכימה כל יום בשעה ארבע ויוצאת לריצה של 10 ק"מ, "ובשבת – 20 ק"מ", היא מדגישה. "גיליתי שזה גורם לאושר אדיר. את רצה ומרגישה את שלוות הנפש. אני עושה את זה כדי להוכיח בעיקר לעצמי שגם עם המגבלה שלי אני יכולה. מה שלא היה אפשרי הפך לאפשרי. זה גם תרגיל בשחרור, ללמוד לסמוך על האחר. העיוורון הוא לא מכשול, אבל אין ספק שאני רצה כדי לשחרר את הנשמה, לפרק מתחים ולהרגיש איזון עם עצמי. יש מתח בעבודה ובחיי היומיום".
איזה מתחים יש לך?
"אף אחת לא חיה בלה לה לנד. יש ילדים ונכדים. אני מזדהה עם מטופלים, ההורים שלי מזדקנים, גרים רחוק. את עושה טיפול, רוצה שיצליח, רוצה להיות עקבית עם מה שאת עושה. הריצה מפרקת את זה. אל תשכחי גם שהמתח של לא לראות הוא קשה. את כל הזמן דרוכה, מנתבת עצמך בבית, משתדלת לא להתנגש, לא ליפול".
אמא מתפקדת וחזקה
דואדי התחתנה בפעם הראשונה כבר אחרי שנודע לה שעיוורונה יהפוך למוחלט - וילדה שלוש בנות, שמהן נולדו לה שבעה נכדים, ועוד אחד בדרך. לאחר שהתגרשה הכירה את יוסי להב, עיוור כתוצאה מפעולת איבה. להב הגיע לדואדי כמטופל, והשניים התאהבו והתחתנו - והחלו לטייל ברחבי העולם. באחת הפעמים, כשהיו בספרד, להב לא חש בטוב והתמוטט. הוא סבל מרסיסים חופשיים בריאות כתוצאה מהפציעה שגרמה לעיוורונו. דואדי הצליחה להנשים אותו ובכך הצילה את חייו. במקביל התקשרה לאמבולנס. רק כשאנשי הצוות הרפואי הגיעו ושאלו אותה מדוע היא מנשימה אדם שהיה כבר כחול, הם הבינו שדואדי אינה רואה.
"חזרנו לארץ, אבל בביקורת ובבדיקות הוא קיבל עוד התקף. הנשמתי אותו שוב, אלא שהפעם הוא הגיע לבית החולים עם קריסת מערכות ולא ניתן היה להציל אותו. הוא היה שותף נפלא. מאוד אהבתי לנסוע איתו לחו"ל", היא נזכרת בעצב.
אף ששניכם לא יכולתם לראות דבר?
"את מרגישה את התרבות של האנשים, סופגת ריחות, טעמים, אווירה, שפה. את חיה, רוצה לספוג את זה גם כשאת לא רואה. אז אני מדמיינת לעצמי. הרגליים צועדות על כביש שעליו עוברים עוד אנשים, את מקשיבה ושמה לב מה מעניין אותם. בספרד מדברים על אוכל, בארץ מדברים על פוליטיקה, באיטליה על אופנה, בצרפת על יין ועל בילויים ובגדים. "את סופגת גם את האווירה, ולא צריך לראות כדי לספוג אותה. אני נהנית מזה, קולטת את האנרגיה, ואת מה שאני לא רואה אני מדמיינת. זה גורם לי להרגיש שאני לא מפספסת, שהעיוורון לא יחסום אותי. זאת רק מגבלה טכנית שגם עליה מתגברים. או לפחות מנסים".
לבנות שלך קשה עם העיוורון שלך?
"לא. הבנות שלי לא מחשיבות אותי כעיוורת, ומבחינתן אני מסוגלת לכל. הן ראו אמא מתפקדת וחזקה. זה הקנה להן הרבה כוח, כי האצלתי סמכויות. כשהבת שלי הייתה בת 4 ואני הייתי עם הקטנה שהייתה בת שנתיים, שלחתי אותה למכולת עם פתק בסל. זה תרם להן הרבה לעצמאות. כשטסתי איתן לחו"ל לא הייתה להן אמא רואה שאפשר לסמוך עליה, והן הסתדרו יפה".
לא היו תקלות?
"ברור שהיו, בעיקר בניידות. הייתי צריכה עזרה עם לקחת את הילדה שלי לבית הספר לאומנויות. מתסכל שאת לא יכולה לראות ציור שהילדה מביאה מהגן ואת נצמדת לתיאור שלה. באחת המקלחות היא קראה: 'אמא, אמא, יש נמלה', והקרמיקה חומה, ואני מנסה למצוא את הנמלה, והיא מסתכלת עליי ומבינה שאני לא רואה. היום היא תרפיסטית ואומרת שהיא רואה אנשים עם מוגבלויות, אבל לא חוותה את זה בבית כי הקניתי לה ביטחון ולא הפגנתי חולשה.
"זה טוב? זה לא טוב? אני לא יודעת. כך היה. אין לה בעיה להביא אליי את הנכדים כשאני לבד בבית ולצאת לקניות. ההתייחסות היא ממקום של מה שהם מכירים ומה שהם רואים, לא ממקום של סטיגמות".
והנכדים?
"לנכדים בהתחלה היה מוזר שסבתא לא כמו כולם. הם נרתעו ופחדו להישאר איתי לבד. אחרי שראו את היכולות והתפקוד שלי הם קיבלו ביטחון והתקרבו. הם מרגשים אותי. אני אוהבת להקשיב להם".
מה עוד מרגש אותך?
"הריון. הרבה מהטיפולים שלי נועדו לסייע לנשים להרות. עבודת המגע, שיטת הרפלקסולוגיה, עבודה על מחזור הדם, חילוץ מתחים, איזון - זה עובד. אני כמובן מכוונת אותן עם תזונה, ספורט ורפלקסולוגיה. שום דבר לבד, ללא שילובים, לא יעבוד".
"לא אוהבת אבנים בדרך"
אמה של דואדי עבדה במפעל ואביה היה רצף בסולל בונה. יש לה שלוש אחיות ושני אחים. אחרי שהתגרשה מאבי בנותיה והתאלמנה מבעלה השני, כיום היא בזוגיות זה שש שנים. דואדי לא נוהגת לדבר על המטופלים שלה, אבל בעיתונות פורסמה רשימה מפוארת עם שמותיהם של שמעון פרס ז"ל, רונית אלקבץ ז"ל, יעל אבקסיס, אילנית, השף חיים כהן, השחקנית והדוגמנית רונית יודקביץ', מיכאלה ברקו, סילבן שלום, שחקנים ושחקניות רבים, פוליטיקאים, שופטים ורופאים.
היא נראית נפלא ומקפידה על כך באדיקות. "חשוב לי להיות אסתטית. יש כאלה שחושבים שאם את לא רואה אז לא רואים אותך. חשוב לי להיראות טוב, להיות מסודרת. כדי שלא אאפר את העיניים בצורה לא שווה, עשיתי קעקוע. "אני מתאפרת לבד, עושה פן, מטפלת בעצמי, יודעת מה יש בארון הבגדים שלי. אני מתלבשת לבד, לא נעזרת. יש לי מכשיר קורא צבעים, למרות שאני יודעת באיזה צבע כל בגד בארון. זה מאוד מזמין כשאת נראית טוב, עושה מצב רוח טוב למי שמולך, אבל קודם כל לעצמך. תחייכי? יחייכו. תבכי? יברחו".
ואת כל הזמן מחייכת. איך נשארים אופטימיים?
"אני רואה את החיים באור חיובי, כך הייתי גם לפני שהתעוורתי. אני מציבה לעצמי מטרות, מתכווננת ומודעת לכך שאין אושר, אלא רגעי אושר, ואותם אני משתדלת להעצים. כשיש בעיה אני מנסה לנתח אותה. אם יש פתרון, אפתור את הבעיה ואוציא אותה מהראש. אני לא אוהבת אבנים בדרך".
העיוורון שינה אותך?
"העיוורון עשה אותי קצת יותר סבלנית. פיתחתי את כל החושים, ריכוז, שמיעה, וכמובן מישוש. אני רואה דברים יותר לעומק. נכון שאני מפסידה הרבה דברים חיצוניים, אבל חיצוניות לא משחדת אותי. אני רואה את האופי האמיתי".
את מתגעגעת לראייה?
"כן, בטח. מאוד הייתי רוצה לראות. אני מתנהגת כרואה, כי אני כזאת. זאת הדינמיקה שלי. מישהו קורא לי מאחורה - אני אסתובב ואפנה אליו. אני רוצה לסגל לעצמי את הקשר בין הראייה לביני, בתגובות. לא רוצה לאבד את זה. בראש שלי אני מקווה שאולי עוד אראה מתישהו"