"עד היום מגיעים לקוחות ומתעסקים בזה: 'זה אתה? אתה הבאת את הקורונה?'" // מאיר כהן, הבעלים של חנות הצעצועים "הפיראט האדום" באור יהודה, חולה הקורונה הראשון
איר כהן, הבעלים של חנות הצעצועים "הפיראט האדום" באור יהודה, היה חולה הקורונה הראשון בארץ. "עד היום אני עומד בחנות, מגיעים לקוחות לקנות תחפושות לפורים ומתעסקים בזה. שואלים: 'זה אתה? אתה החולה הראשון? אתה הבאת את הקורונה?', כאילו הבאתי אותה איתי במזוודה", הוא אומר.
אילו זיכרונות נשארו מאז?
"שלושה שבועות בבית חולים מישהו שוכח? ב־24 בפברואר חזרתי ארצה משבוע האופנה באיטליה. אז עדיין רק דיברו על כך שיש וירוס חדש בסין. יומיים אחרי שחזרתי לארץ עלה לי החום, והגיע עד ל־40 מעלות. הרגשתי חולשה. נמצאתי חיובי לקורונה ואושפזתי בתל השומר. אנשי מד"א, שהיו לבושים כמו חייזרים, הגיעו לקחת אותי מהבית. אני זוכר בעיקר פחד, טראומה, חששות, אי־ודאות. היו חששות למות. הראו אז בטלוויזיה שכולם מתים בסין. הייתה לי דלקת ריאות ועוד כל מיני תופעות. גם המשפחה שלי נדבקה ממני. זו הייתה תחושה לא נעימה. היום הכל מצוין".
באותה תקופה הפכת לסוג של מפורסם?
"אז זה היה אישו: איפה הסתובבת, עם מי נפגשת, מה אכלת, מה שתית. אז הטלפון שלי היה במצב טיסה ולא עניתי לאף אחד. אנשים האשימו, כל היום התעסקו בזה. היו תחושות לא נעימות. היום זה כבר לא מזיז לי, היום אני כבר מחייך כשאני נזכר בזה. היום אני גם כבר לא רואה מישהו שמתרגש מזה".
״הוא היה הילד הראשון שנדבק גם בכל אירופה, תצפתו עלינו רופאים מגרמניה ומכל מיני מקומות בעולם״ // סהר כהנא,
בן 11 וחצי מאזור, הילד הראשון שאובחן כחולה קורונה
סהר נסע עם אבא שלו לראות 'סופר קלאסיקו' במדריד. אז איטליה הייתה בכותרות מבחינת קורונה, לא ספרד", מספרת איילת כהנא, אמו של סהר כהנא, כיום בן 11 וחצי, מי שהיה הילד הראשון בארץ שחלה בקורונה. "יומיים אחרי שסהר חזר מחו"ל, ביקשו שכל הנוסעים שהגיעו מהטיסה הזו ייכנסו לבידוד. ביום החמישי של החזרה שלו, סהר העלה חום ואז ביקשנו בדיקת קורונה. בהתחלה עוד לא נתנו לנו, אמרו שילדים לא נדבקים. אחרי שיומיים בכיתי שיבואו, הגיעו 'אסטרונאוטים' כאלה אלינו לאזור, וכל השכנים יצא לראות. זה היה מחזה לא שגרתי בכלל. למחרת קיבלנו טלפון מתל השומר ובישרו לנו שסהר חיובי. עברנו תחקיר ממשרד הבריאות איפה הוא היה, ועוד לפני שביבי החליט לסגור כל מיני מקומות, סהר כבר סגר את בית הספר ביישוב, את המתנ"ס של החוגים. סהר, 'חולה מספר 66', היה הילד הראשון שנדבק גם בכל אירופה, תצפתו עלינו רופאים מגרמניה ומכל מיני מקומות בעולם".
נכנסת לחרדה?
"כן, באותם ימים הראו אנשים הולכים ונופלים, אבל שידרתי בבית לסהר ולאחיות שלו שהכל תקין. במשך חמישה־שישה שבועות הוא היה חיובי. רק בשבוע הראשון היה לו חום וחולשה של שרירים. אחרי שלושה שבועות הרגשתי שאני על סף שיגעון, לא מסוגלת יותר להיות בבית החולים. החלטתי לחזור הביתה, היה לי בבית את כל התנאים לבודד אותו עם חדר נפרד, אמבטיה נפרדת, יציאה נפרדת לחצר. אחרי שלושה שבועות יצאנו מאשפוז בתל השומר לאשפוז בית. בבית חיכינו לשתי תשובות שליליות, ואז הייתה חגיגה. אגב, סהר בסוף לא הדביק אף אחד, שמר את הנגיף רק לעצמו".
מה בעיקר את זוכרת מאותה תקופה?
"אני מבינה את הלחץ וההמולה שהייתה, כי זה היה נגיף שלא הכירו. זה לא היה פשוט. גם כשסהר חזר מהמחלה היו כאלה שאמרו לו 'קורונה', קראו לו '66', זה לא היה פשוט. כשגילו שזה הבן שלנו שחולה, הטלפון של בעלי פשוט קרס. חווינו קצת דברים לא נעימים, אבל מצד שני זה היה בפורים, סהר קיבל מלא משלוחי מנות, המון ברכות. אחר כך גם היו מבקשים ממנו סלפי. הייתי אומרת לו: 'אתה סלב קורונה'".
״כשאנחנו הולכים ברחוב או נכנסים למסעדה, אנשים מסתכלים עלינו ואומרים: אתם מוכרים לנו, אתם מאוניית הקורונה” // שלווה ושמעון דהן, המבודדים הראשונים
פעם בשנה, בדיוק בזמן הזה, בת אחותי שולחת לנו בקבוצת הוואטסאפ תמונות מהעלייה שלנו לאונייה, כדי שנזכור איפה היינו לפני שלוש שנים", מספר שמעון דהן, שהיה בין המבודדים הראשונים בישראל בשל הידבקותו בנגיף הקורונה, יחד עם כמה מבני משפחתו.
דהן, 72, ורעייתו שלווה, 67, ממבשרת ציון, היו בין 14 הישראלים שעלו על סיפונה של אוניית התענוגות "דיימונד פרינסס", עם אלפי תיירים נוספים, למסלול הפלגה בן שבועיים, שבמהלכו התגלתה התפרצות של נגיף הקורונה בקרב התיירים על הספינה, בעת שהיא הייתה במים הטריטוריאליים של יפן. "אני, אחותי ועוד זוג מישראל היינו הישראלים הראשונים שבודדו אותם בעולם", הוא מספר. "בודדו אותי ביפן, בבית החולים הצבאי הראשי בטוקיו. אחרי הבידוד בטוקיו המשכתי את הבידוד בבית החולים תל השומר. גם אשתי בודדה בתל השומר".
"נוסעי האונייה הגיעו ארצה במטוס פרטי דרך חברת הביטוח, מלבד בעלי, גיסתו ועוד זוג שהיה על האונייה", נזכרת שלווה. "כשהגענו לשיבא עשו לכולנו בדיקות. אני היחידה שיצאתי חיובית והייתי בבידוד של מחלקת החולים. שאר האנשים שירדו מהאונייה היו במחלקת בידוד בלבד. אני הייתי בעצם החולה הראשונה שבודדה בארץ. בעלי הצטרף לבידוד אחרי שהחלים ביפן".
מה זכור לכם מהבידוד?
שלווה: "הייתה פאניקה מכל הצדדים. היה לחץ כי אף אחד לא ידע מה זו המחלה הזו, איך מטפלים בה. זה לא היה מפחיד כמו שזה היה מלחיץ, כי את לא מבינה מה קורה: יום אחד אני שלילית, יום אחד חיובית. כל מה שרציתי זה להשתחרר הביתה ולהיות בפינה שלי. הרגשתי בסדר כביכול, לא היו לי סימפטומים. תופעות הלוואי באו אחרי כן".
שמעון: "בהתחלה הרופאים עדיין לא ידעו איך אוכלים את זה, הייתה הקפדה מאוד חזקה. לא היה מגע עם אף אחד, הכל היה מעבר לזכוכית, אפילו אוכל היו משאירים בחוץ בחמגשיות. אי אפשר היה להסתובב או לעשות משהו. אני אדם שמסתכל על חצי הכוס המלאה. לקחתי את זה בצורה קלה. כמה מבני משפחתי לקחו זאת הרבה יותר קשה. אני הייתי יותר אופטימי, הייתי בטוח שנצא מזה, לקחתי את זה בסבבה. אני הייתי מאושפז בערך שמונה ימים, אשתי הייתה מאושפזת קרוב לחודש. ביפן, כשגילו שאני חולה, היא רצתה להישאר איתי. אמרתי לה: 'אל תדאגי'".
חזרתם לעצמכם מאז המחלה?
שמעון: "מאז לא חלינו בשנית. לאשתי יש קצת עייפות, אבל לא משהו רציני. גם אני מרגיש קצת עייפות, קשה לי קצת לעלות במדרגות, אבל אולי זה בגלל הגיל".
לדבריו של דהן, גם כיום, בחלוף שלוש שנים מהאירוע, אנשים עדיין מזהים אותו ואת רעייתו ברחוב: "כשאנחנו הולכים ברחוב או נכנסים למסעדה, אנשים מסתכלים עלינו ואומרים: 'אתם מוכרים לנו, אתם מאוניית הקורונה'. האונייה הזאת נצרבה בזיכרון. אגב, לפני חודשיים קיבלנו הפלגה חינם מ'דיימונד פרינסס' לקנדה וארצות הברית כפיצוי למה שעברנו. היינו עשרה בני משפחה שיצאו יחד לטיול ליום הולדת של אחותי ובסוף זכינו בתואר 'המבודדים הראשונים'".
שלווה: "למדנו הרבה, וגם תודה לאל, עברנו את זה".
״בחולים הראשונים טיפלתי כמעט לבדי, ולאט–לאט הכנסתי את אנשי הצוות לפעולה״ // פרופ׳ גדי סגל, מנהל מחלקת הקורונה הראשונה בארץ, שנפתחה בבית החולים תל השומר
לפני שפרצה הקורונה, הייתי מנהל מחלקה פנימית ט' בשיבא ועסקתי יחד עם ד"ר גליה ברקאי בניסיונות הראשונים בטלה־רפואה", מספר פרופ' גדי סגל, כיום ראש רשות ההוראה בשיבא ומנהל הרפואה הפנימית בבית החולים הווירטואלי שיבא BEYOND. "מפני שעסקתי בכך, ביקשו את עזרתי בהקמה של בית חולים שדה ראשוני לקליטה של האנשים שהגיעו מאוניית הקורונה, 'דיימונד פרינסס'. ככה הפכתי להיות מעורב בתכנון והקמת מתקן האשפוז שאמור היה לקבל את האנשים מהאונייה, שאז עוד לא ידענו אם הם חולים או לא. אז גם חשבנו שהמחלה קטלנית ברמה של אבולה, והיינו צריכים להכין מתקן מיוחד לבידוד. הייתי הרופא הראשי במתחם הזה".
ברגע שהתחילו להגיע גם אנשים חיוביים מאיטליה, מוסיף פרופ' סגל, "הגענו למסקנה שצריך לעבור ממתקן אשפוז של בית חולים שדה למחלקת אשפוז ממש, שבתוכה הייתה גם יחידה קטנה לטיפול נמרץ. סגרתי את פנימית ט', ופתחתי אותה מחדש עם אותו צוות כפנימית ק' - דהיינו פנימית קורונה. זו הייתה מחלקת הקורונה הראשונה בארץ".
איך התמודדתם עם העובדה שבאותה תקופה כמעט לא היה ידע לגבי המחלה?
"קשה מאוד להיערך ללא נודע. אמרתי שאני צריך שתהיה לי כמות מספקת של אנשים, והאנשים הכי טובים שיש. המחלה הייתה מאוד קשה בהתחלה, לי אישית נפטרו כמה חולים בידיים. בחולים הראשונים טיפלתי כמעט לבדי, ולאט־לאט הכנסתי את אנשי הצוות לפעולה, וכל הצוות למד לטפל".
פחדת?
"מאוד סמכתי על ההנהלה שלי, סמכתי שייתנו לי את כל האנשים, הציוד והידע שצריך, וזה גרם לי תחושת ביטחון. חוץ מזה, אני בן אדם מאוד זהיר, התכוונתי לנקוט את כל אמצעי הזהירות שצריך, ובסוף צריך כנראה גם יצר הרפתקנות. לא הייתי בפחד מתמיד. כמובן שיש הרבה דברים שאני לא יכול לשכוח מאותה תקופה. היו כמה עשרות חולים שהייתי צריך להרדים ולהנשים אותם, ולפני כן הם דיברו איתי את המילים האחרונות שלהם. אני זוכר את השיחות האלה, לפעמים אלה היו שיחות יותר פילוסופיות, לפעמים דברים בעלמא. ניסיתי שכל אחד מהם ישמור על התקווה כמה שיותר. אף אחד מהם לא הורדם בידיעה שהוא מת. התמונות האלה נצרבות להרבה זמן".
מה הדבר שלמדת מההתנסות הזאת?
"אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר, רעידת אדמה, מגיפה או מלחמה גדולה, אבל אנחנו צריכים כל הזמן להקפיד על אותו עיקרון: שיהיו לנו מספיק אנשים, ואת האנשים הכי טובים. שנה וחצי לאחר פרוץ הקורונה עזבתי את המחלקה הפנימית והקמתי את רשות ההוראה. אני היום עוסק בבניין הכוח ועושה כל מה שצריך כדי שלמדינת ישראל יהיו מספיק רופאים ברמה הטובה ביותר להתמודד עם הדבר הבא. אני מפתח גם את רשות ההוראה וגם את אשפוזי הבית, על מנת לייצר אלטרנטיבה אמיתית לבית חולים".