יש פירות אופייניים לחורף, ויש פירות המסמלים את הקיץ. בעבר החלוקה הייתה ברורה יותר: פירות הדר בחורף, ענבים ואבטיח בקיץ. היום ניתן למצוא את אלה ופירות אחרים לאורך השנה כולה. אבל לא את השסק. השסק מופיע בשוק לקראת אפריל והוא פה לשבועות ספורים. מומלץ מאוד ליהנות מהפרי המתוק־חמוץ, שפרט לטעמו הוא בעל איכויות תזונתיות.
הצבע כן קובע
עושר הצבעים של כלל הפירות והירקות הוא בזכות תכולה של פיטוכימיקלים, רכיבים המקנים להם את צבעם ומיטיבים עם הבריאות. המילה "פיטוכימיקלים" נשמעת כמו שם של חומרים מזיקים או רעילים, אך ההפך הוא הנכון. אלו הם נוגדי חמצון, המגינים על התאים בגוף מפני חומרים מזיקים חיצוניים (קרינת שמש, זיהום אוויר) וחומרים מזיקים הנוצרים בגוף. בנוסף הם מאיטים את הזדקנות התאים. מקורם של הפיטוכימיקלים בעולם הצומח בלבד, ועד היום זוהו אלפי פיטוכימיקלים שונים.
המוטו של תזונה נכונה הוא גיוון, וזאת כדי לקבל את מרב הרכיבים התזונתיים החיוניים לגוף. על אף העובדה שפיטוכימיקלים רבים זוהו, עדיין לא ברור כמה מהם לא ידועים ומה המשמעות הבריאותית המלאה של צריכתם. יחד עם זאת, אם להיות מעשיים, קל יותר ללמוד לצרוך מבחר גדול של פירות וירקות, על ידי התמקדות בצבעים השונים. ספירת צבעים קלה יותר מספירה של קלוריות, ותורמת לא רק למשקל תקין אלא גם לבריאות בכלל.
את הצבעים מקובל לחלק לחמישה עיקריים: ירוק, אדום, סגול, כתום־צהוב ולבן, בהתאם ליתרונות תזונתיים בולטים. הפיגמנט שאחראי לצבע הצהוב־כתום של השסק הוא בטא קרוטן ממשפחת הקרוטנואידים. בטא קרוטן הוא המקור העיקרי לוויטמין A החיוני לראייה, בעל תכונות אנטי־דלקתיות, תומך במערכת החיסון ומגן על העור. בטא קרוטן בחלק מהפירות והירקות הכתומים עשוי להשפיע גם על ירידה בסיכון לסרטן הוושט, הקיבה והריאות.
מתוק עם ערך מוסף
רבים מספרים לנו כי הם מגבילים את עצמם בצריכה של פירות בגלל כמות הסוכר שהם מכילים. נקדים ונסביר שהסוכר בפירות הוא פרוקטוז, והוא בעיייתי בעיקר אם הוא נצרך במיצים, בשייקים או כתוסף במזונות אולטרה־מעובדים. במקרה כזה אנחנו לא זוכים לכל החבילה שמציע הפרי: לוויטמינים, למינרלים ולסיבים התזונתיים.
המקור לצריכה גבוהה של סוכר יהיה בדרך כלל ממתקים, מאפים, רטבים, גלידות, מעדני חלב - אבל פירות עדיף לאכול ולא לשתות. במיצים מפספסים את הסיבים התזונתיים, הם משביעים פחות ומכילים כמות פירות גבוהה בהשוואה לאלה שנאכל בשלמותם. הדוגמה הנפוצה ביותר היא כוס מיץ תפוזים שמכילה שלושה תפוזים סחוטים. נדיר לאכול שלושה תפוזים בבת אחת. שכיח הרבה יותר לשתות כוס מיץ בתוך דקות ספורות.
בנוסף, יש להתייחס לסך הכמות הנצרכת ביום של כלל הקלוריות, ולאו דווקא מהפירות. ההמלצה המקובלת היא ל־4־2 מנות פרי ביום, כשמנת פרי של שסק היא 6־5 יחידות בינוניות. בהחלט נשנוש משתלם, שכן הוא נאכל על קליפתו, המכילה כמות סיבים תזונתיים נאה המסייעים למערכת העיכול, תורמת לוויסות רמות הסוכר והטריגליצרידים (שומנים) בדם.
הפרי מכיל גם ויטמינים, בהם ויטמינים מקבוצה B, ויטמין C ומינרלים כמו מגנזיום ואשלגן, החיוניים לתפקוד העצבים והשרירים, ומנגן, התומך בבריאות העצם ובחילוף החומרים.
אותה הגברת בשינוי אדרת
את השסק אפשר לאכול לא רק כמו שהוא, אלא גם לשלב אותו בתזונה היומית. להוסיף שסק לסלט פירות, לסלט עלים ירוקים, לדייסת שיבולת שועל, ליוגורט, לצד פלטת גבינות ואפילו לתבשילי בקר או עוף. טריותו של השסק נשמרת לזמן קצר, ולכן כדאי לאחסן אותו בקירור, ואם הוא פחות רענן - לא רקוב - ניתן לרקוח ממנו ריבה או לשלב אותו בעוגה.
לעתים נבחין בכתמים חומים בבשר השסק, בדומה למה שקורה בתפוח או בבננה. זו השחמה אנזימטית, תגובה כימית טבעית בפירות ובירקות, כאשר הם נחתכים, נחבלים או נחשפים לאוויר. הסיבה היא נוכחות האנזים פוליפנול אוקסידאז, הקיים ברקמות הצמח. כשהוא בא במגע עם החמצן שבאוויר, הוא מזרז את החמצון של רכיבים (תרכובות פנוליות) שיש בפרי באופן טבעי במזון, וכתוצאה מכך נוצר מלנין שהוא פיגמנט חום.
השחמה אנזימטית עלולה לגרום לשינויים לא רצויים בצבע, בטעם ובמרקם של הפרי, והמראה לא מעודד אכילה, אך אם הפרי אינו רקוב, אין מניעה לאכול אותו, גם אם חלה ירידה מסוימת באיכותו התזונתית.
לעומת זאת, יש להימנע מלאכול את גרעיני השסק, שהם רעילים. טעמם המר מזהיר אותנו מאכילתם. האקלים המתאים ביותר לגידול עצי שסק בארץ הוא בעיקר לאורך החוף. אך גם בבתים פרטיים באזורים שונים בארץ אפשר לראות עץ שסק מניב, וטוב שכך.
שסק או אסקדיניה?
"שִׁיסְקֵי" מופיע בתלמוד, אך לא היה ברור לאיזה פרי הכוונה. על פי מאמר של אילון גלעד, עברת אליעזר בן־יהודה את השם "שִׁיסְקֵי" לשֶׁסֶק, והמילה הופיע במילון הכיס שלו בשנת 1903. בערבית שסק הוא "אסקדיניה", שיבוש של השם הטורקי של הפריyenidünya, שם שפירושו "עולם חדש", שנוצר משום שהצמח היה לא מוכר והגיע מיפן. בשנת 1930 פרסמו זוג המורים פסח אוירבך ומרדכי אזרחי רשימת שמות של צמחים ובה זכה העץ לשם שסק. שסק הוא השם המקובל כיום, אף שיש כאלה שעדיין מכנים את הפרי אסקדיניה.