הפתיחות וההכלה של קהילת הלהט"ב בישראל עברה דרך ארוכה בשנים האחרונות, ובכל זאת חברי הקהילה עדיין נאלצים להתמודד עם קשיים רבים וגם מאפליה, שלעיתים משאירים בהם צלקות נפשיות. לרגל חודש הגאווה המצוין, צור ברוש, פסיכולוג קליני בקופת חולים מאוחדת ומרכז בריאות הנפש במערך רפואת להט"ב של מאוחדת, מסביר על הצרכים הייחודיים של חברי הקהילה.
האם לדעתך חברי הקהילה זקוקים לסיוע נפשי יותר מאשר האדם הממוצע?
בהחלט כן. אבל זה לחלוטין בגלל האופן שבו להט"בים מתקבלים על ידי החברה, ולא כי יש חלילה משהו 'בעייתי' בלהיות להט"ב. שורה ארוכה של מחקרים בעולם מצאה שיעורים מוגברים של דיכאון וחרדה אצל להט"בים ביחס לאוכלוסייה הכללית. אפילו שיעורי אובדנות נמצאו גבוהים יותר בצורה ניכרת אצל להט"בים ביחס לאוכלוסייה. כך למשל, סקירה של הארגון האוסטרלי הלאומי לרפואת להט"ב מדווח על שיעור ניסיונות אבדניים גבוה פי 15 אצל להט"בים ביחס לאוכלוסייה הכללית. אלו נתונים מחרידים וכל מי שמתנגד לקבלה וזכויות של להט"ב צריך לדעת שזאת המשמעות של זה. חשוב לציין שהמחקרים מראים באופן מובהק שזאת לא הנטייה המינית לכשעצמה שמייצרת את המצוקה הנפשית, אלא הרבה יותר האופן שבו להט"בים מתקבלים על ידי החברה והמשפחה לאורך השנים, כבר מילדות.
כבר מילדות?
מצד אחד, קהילת הלהט"ב מהווה חלק משורה ארוכה של מיעוטים חברתיים בארץ ובעולם. מצד שני, קהילת הלהט"ב הינה מיעוט חברתי ייחודי בשני מאפיינים עיקריים: הראשון הוא שחברי הקהילה נולדים כמעט תמיד להורים שאינם חברי הקהילה (בניגוד למשל לבן למיעוט אתני שנולד להורים בני אותו מיעוט). השני הוא שהזהות העצמית נתפסת על ידי הסביבה, והרבה פעמים כבר מילדות, כ'לא מקובלת' או כזאת הפועלת נגד 'סדר העניינים הטבעי', ומכאן מותקפת בדרכים מגוונות. לכן זה גם לא מפתיע שלהט"בים מדווחים במחקרים על יותר חוויות ילדות שליליות כמו בריונות ודחייה חברתית בגילאי בית ספר או על תחושת חוסר שייכות כבר כילדים.
הרבה להט"בים נזכרים בתוך הטיפול ברגעים מסוימים בילדות שבהם הם הבינו פתאום שמשהו בהתנהגות שלהם עומד בניגוד לציפיות של ההורים או של הסביבה, כמו גם את התגובה השלילית של הסביבה לאותה התנהגות. באותם רגעים הילד מבין בלי מילים שיש בו משהו 'שונה', ושהשונות הזאת בתוכו 'מותקפת' על ידי אותם אנשים אליהם הוא קשור ואותם הוא אוהב. ילד ממיעוט אתני שסופג אפליה וגזענות בבית ספר, יכול לפחות להרגיש בתוך הבית שלו זהה ודומה להוריו ולאחיו, וכך להרגיש מעט יותר מוגן ומוכל למול אותה גזענות. ילד להט"בי לא רק שחסר גם את זה, אלא שה'גזענות' מופנית אליו הרבה פעמים בתוך הבית, מצד הוריו ומשפחתו הקרובה. זהו מאפיין ייחודי של המיעוט הלהט"בי.
בנוסף, הבעיה באלימות וחוסר קבלה כלפי להט"בים היא שבתהליכים נפשיים מוכרים חוויות שליליות חיצוניות מופנמות והופכות לביקורת עצמי, דימוי עצמי נמוך, בעיות בדימוי גוף והומופוביה מופנמת. אם מספיק אנשים אומרים ומשדרים לי שיש בי משהו לא בסדר בזה שאני להט"ב, בסוף אני יתחיל להגיד את זה לעצמי. מכאן הדרך מאוד קצרה לשיעורים מוגברים של דיכאון וחרדה. כך שחשוב להדגיש שוב שזאת לא הנטייה המינית לכשעצמה אשר מייצרת את הקושי הרגשי אלא מדובר במבנים חברתיים קיימים, אפליה חברתית ו'נורמות' חברתיות שמייצרים ותורמים לקשיים אלו. אין ספק שהצורך לייצר שינוי במבנה הקיים ביחס לצרכים של קהילת הלהט"ב נכון גם לתחום בריאות הנפש.
אבל למה הם צריכים שירותים מותאמים ולא יכולים "להסתפק" באלו הניתנים לכולם?
לאורך השנים, שירותים רפואיים הותאמו לאוכלוסיות שונות, בין אם לנשים הזקוקות לרפואה מותאמת, בין אם לאוכלוסיות שונות כמו המגזר הערבי או החרדי, עבורן, שירותי הרפואה מותאמים לפי לסגנון חייהם ואמונתם. בשנים האחרונות החלה ההבנה שגם קהילת הלהט"ב זקוקה לשירותי רפואה מותאמים ובטח כאשר מדובר על בריאות הנפש.
אנחנו רואים שאנשי הקהילה חוששים לפעמים לפנות לטיפול רפואי או נפשי, בעיקר מתוך חשש מדחייה, סטיגמה או יחס לא מכבד. מעבר לחסמים בפניה לקבלת טיפול רפואי, מדובר בקהילה הסובלת לעתים מבעיות רפואיות ייחודיות אשר חלקן קשורות לבריאות הנפש כגון התמודדות עם דכאון בשיעורים מוגברים, חרדה, הפרעות אכילה ודימוי גוף, בדידות ועוד. גם א.נשים על הקשת הטראנסית הם קבוצה עם צרכים ייחודיים, וצורך בליווי מקצועי בתהליכים של התאמה מגדרית בשלביו השונים, כמו גם בתמיכה רגשית הנדרשת כחלק מהתמודדות עם תהליכי השינוי ועם הקבלה של הסביבה את השינוי המגדרי.
מתוך הבנה של הצרכים הייחודים, ושל החששות הקיימים אצל להט"בים ביחס לשירותי הבריאות, הוקם בקופת חולים מאוחדת מערך שלם של רפואת להט"ב בראשות ד"ר דוד ששה. מערך אשר כולל רופאים מתחומים שונים, כמו גם מטפלים מתחום בריאות הנפש ועבודה סוציאלית.
איך מתאימים להם את השירות הנכון?
להט"בים מדווחים על כל מיני חששות בנוגע לפנייה לטיפול פסיכולוגי. אנשים שעדיין בארון ולא פתוחים לגבי הנטייה המינית שלהם חוששים לפנות לטיפול כדי לא לעורר בסביבה שאלות מיותרות מבחינתם. בשביל זה קיים אצלנו מערך שלם של טיפול נפשי בזום או של שלוש שיחות טלפוניות עם איש טיפול, כך שגם מי שנמצא במקום מרוחק בארץ, או שלא רוצה לבקר במרפאת ברה"ן, יכול לקבל טיפול. זאת במקביל לפגישות פנים אל פנים עם פסיכולוג במרפאות.
גם להט"בים מחוץ לארון מדווחים על חשש מביקורת של המטפל/ת כלפי הנטייה המינית שלהם ובחירותיהם. למזלנו הביקורת היום מופיעה פחות כחוסר קבלה מצד אנשי הטיפול, ויותר כ'הבנה' של המטופל דרך 'משקפיים' ומושגים מהעולם ה'סטרייטי' (מושגים הטרו-נורמטיביים). שירותים מותאמים נועדו לפתור בדיוק את הבעיה הזו, וצוותים שנותנים שירות במסגרת מותאמת עוברים הכשרה ייעודית לטובת העניין.
מעבר לכך, הרבה להט"בים מרגישים לפעמים שהם צריכים להסביר למטפל/ת שלהם פעולות ונושאים בסיסיים בחייהם הקשורים לעולם הלהט"בי. הצורך להסביר למטפל/ת מושגים בסיסיים בחיי היום יום שלך, משחזר את המטופל את תחושת חוסר השייכות והוא שוב מרגיש שהוא צריך להתאים עצמו לסביבה. כך למשל, מטופלים טרנסג'נדרים רבים מתארים בצער את הצורך להסביר בהתחלת טיפול לפסיכולוג/ית שלהם פעולות, התמודדויות וצרכים בסיסיים, במקום שהמטפל יחזיק מראש באותו ידע בסיסי. מכאן שכדי לדייק את הטיפול בחברי הקהילה יש צורך להכיר עולם שלם של מושגים, פעולות ונורמות ייחודיות. צוות שעבר הדרכות מכיר היטב את הצרכים הייחודים של חברי הקהילה ומציע טיפול רגשי מודע, קשוב ורגיש תרבותית. מעבר לכך לעיתים הצוות המטפל גם מהווה גורם מתווך בין המטופל לגורמי טיפול אחרים בקהילה (רופא משפחה, רופא עור וכד') ומסייע בכך למטופל להרגיש נח יותר.
באילו טיפולים מדובר?
מגוון הטיפולים במערך בריאות הנפש בכלל וכמו כן באלו המותאמים לקהילת הלהט"ב כולל טיפולים פסיכיאטריים, פסיכולוגיים – פרטניים ובקבוצות, עובדים סוציאליים, עובדי שיקום, קלינאי תקשורת (למשל בעבודה עם אנשים שעוברים שינוי מגדרי המבקשים לעבוד גם על התאמה מגדרית של הקול), טיפולי הבעה ויצירה ועוד.