הכתבה נכתבה בשיתוף הסדנה לתהליכים יצירתיים
כפסיכולוג בתל אביב, יכולתי לראות את ההשפעה הדרמטית והטראומטית שהחרדה יצרה דווקא באלו שלכאורה לא נפגעו באופן ישיר מהמצב. אני נתקל במטופלים שמסרבים לצאת מהבית, מטופלים הסובלים מהתקפות חרדה קיצוניות שיש להן ביטוי גופני, אנשים היוצרים במוחם תסריטי אימה ומשתפים אותם עם הסובבים אותם ועם ילדיהם ואף תופעות קיצוניות יותר. בשעה שבצדק -רוב תשומת הלב מופנית להתמודדות הפסיכולוגית של אלו שנפגעו בצורה ישירה, חשוב שאנו כפסיכולוגים בתל אביב נעסוק בהתמודדות הנפשית ב"עורף".
המלחמה כקרע במציאות
החוויה הבסיסית הרגשית שעליה מדווחים מטופלים רבים בתקופה זו-היא התמוטטות חווית הביטחון, ההמשכיות והעתיד. הזהות העצמית שלנו, יכולתנו לפעול כבני אדם מכווני עתיד ותקווה-קשורה בקיום של מציאות יציבה, קוהרנטית, המשכית וניתנת לחיזוי. כמו אותן דמויות קרטונס הרצות מקצה הצוק אל התהום, אנו חשים בתקופה זו שמה שחשבנו שהוא קרקע מוצקה שעליה ניתן לפסוע ולסמוך, מתגלה כתהום עמוקה ושחורה מלאה באימה קיומית-שהופכת מצע מזון לגידול פנטזיות חרדתיות, לתיאוריות קונספירציה ומפלצות פנימיות מועצמות.
תפקידנו כמטפלים וכבני אדם בתקופה זו, הוא להשמיע את קולו של "המבוגר האחראי" (דווקא בתקופה שבה אנו חשים שאין מבוגרים אחראים במציאות החיצונית). על המטפל ל"קרקע" את המטופל ולהחזיר אותו למציאות הקונקרטית שניתן לפעול בה. המושג "אחריות" מרכזי בעיני, כיוון שהוא קשור לא להתחברות פנימה לרגשות ותחושות, אלא בהיסתכלות החוצה, הבנה שתפקוד מחייב ניתוק מסוים, והתכוונות, האחזות והתקשרות עם אחרים ועם הסביבה (אחריות משורש א.ח.ר.).
יצירת בועה אישית המאפשרת תפקוד
דובר רבות על אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות (ובמיוחד הטלגרם בתקופה זו) כרמקולים המהדהדים ומגבירים את החרדות. יש מרכיב כמעט מזוכיסטי של פגיעה עצמית בהיחשפות לתכנים שאינם מוסיפים מידע ורק מעוררים תחושות קשות. ב"מרוץ של פלאנגן" ספרו של טום מקנב- על אחת הריצות הקשות ביותר שאי פעם בוצעו על ידי בני אדם (מידי יום שני מרתונים)-מספר הגיבור על האסטרטגיה שאפשרה לו לעבור את המרוץ.
הוא אומר שהדרך היחידה היתה להגביל את שדה הראיה והמודעות שלו ל-2 מטר מלפניו. הוא יצר מעין בועה שלא אפשרה למידע שיכול לערער אותו להיכנס (כמו רצים שעוקפים אותו)-כך הצליח לשמור על הקצב שלו ולגמור את המירוץ. גם הפסיכולוג הידוע ויקטור פרנקל דיבר על אסטרטגיה דומה להתמודדות בתקופות של קושי- תוך שגם הוא משתמש בדימוי מתחום הספורט-טיפוס הרים. פרנקל שהיה מטפס הרים בעצמו-דיבר על התרכזות במאחז היד הבא, בצעד הבא בכל פעם.
לדבריו פרספקטיבה רחבה -מבט בתהום מלמטה או בהר למעלה- עלולים להפיל את המטפס. טיפוס הוא היכולת להתמקד ולהגביל את הקשב בזמנים של מצוקה-למה שמשרת אותנו ומועיל לנו. אני ממליץ למטופלים חרדתיים גם להגביל בתקופה זו את המגע עם אנשים שלא מסוגלים להכיל את החרדה שלהם, או את הייאוש שלהם והם מקרינים אותם על הסובבים . מחקרים מראים שלתחושות קשות יש אפקט מדבק.
דינמיקה של פעילות ותנועה
הפרוטוקולים של טיפול בפוסט טראומה בחזית מדגישים את חשיבות החזרת הנפגע לפעילות מהר ככל האפשר כדי להתמודד עם חווית חוסר האונים והשיתוק שהיא גרעין הטראומה. גם במצב הנוכחי בעורף-אנו יכולים למצוא את עצמנו קפואים בציפייה משתקת הנכפת עלינו בעקבות נסיבות חיצוניות. כל תנועה שהיא, עדיפה על חוסר תנועה וכמובן שתנועה ופעילות שיוצרת תוצאות יצירתיות או יצרניות-טובה יותר. פעילות גופנית חשובה תמיד כמרכיב בבריאות הנפשית שלנו-אבל בתקופה זו על אחת כמה וכמה. הורמונים וניורו-טרנסמיטורים המופרשים במוח בעת מאמץ גופני הוכחו במחקרים כגורמים רבי עוצמה המווסתים רגשית- חרדה ולחץ.
פעילות המוציאה אותנו מהבית אפילו טובה יותר, הליכה ברחוב, ריצה על החוף. יותר מכך פעילות המוציאה אותנו מעצמנו, הממקדת אותנו במשימות או באחרים -מצויינת. זו דרך לא רק "לכבות" את עצמנו, אלא גם דרך ליצור משאבים נפשיים היונקים מתגמולים דרך פידבקים מהסביבה. התנדבות למען מטרה שמאמינים בה-מספקת בדיוק אפשרות כזו ולכן היא מומלצת.
טיפול נפשי יצירתי
ועם כל זאת -לעיתים אנחנו לא מצליחים להכיל את החרדות והלחצים, לפעמים אנחנו יותר מידי עבור עצמנו או שהמציאות יותר מידי עבורנו. לעיתים הסביבה שלנו אינו מסוגלת לתמוך בנו, ולפעמים אין בכלל סביבה כזו והבדידות שגם במצב רגיל קשה-קשה פי כמה עכשיו. דווקא בתקופה כזו- עיסוק בכאב הפנימי או בעצמנו בכלל- נתפסים כסוג של פינוק שאין לו מקום. לטפל בעצמנו זה לא פינוק אלא פעולה של אחריות הן כלפי עצמנו אבל לא פחות מכך כלפי האחרים סביבנו.
אם לא נטפל בעצמנו לא נוכל לטפל באחרים ולתרום. אנשים רבים נופלים למעין לופ פנימי של הרהורים אובססיביים וחרדות המזינות את עצמן בתקופה זו. לעיתים מספר קטן של פגישות ממוקדות יכול לאפשר לצאת מהבור ולאפשר להם חזרה אל המציאות התמפקדת. אני חושב על טיפול פסיכולוגי בתקופה זו כסוג של חילוץ של רכב ששקע או נתקע. נקודת משען חיצונית מחוץ לתודעה שלנו הכלואה בעצמה- יכולה להוציא את הרכב מהבוץ.
"הסדנה לתהליכים יצירתיים" מאגדת פסיכולוגים ומטפלים, המאמינים שהיצירתיות האנושית היא גרעין היכולת שלנו ליצור את עצמנו מול קשיים ולהתמודד עם המציאות הפנימית והחיצונית. אנו מציעים מגוון של שיטות טיפול-כולל נוירופידבק כדרכים לתמוך בפלסטיות המוחית והרגשית שלנו.
*התוכן בערוץ זה אינו מהווה חוות דעת מקצועית, המלצה, תחליף להתייעצות עם מומחה או קבלת ייעוץ רפואי.
הכתבה נכתבה בשיתוף הסדנה לתהליכים יצירתיים