מתקפת הטרור של חמאס והמלחמה שפרצה בעקבותיה הביאו לעלייה של מאות אחוזים בפונים לסיוע נפשי, והצפי הוא לעוד רבים נוספים. כעת, מומחים לבריאות הנפש מסבירים כיצד ישפיע המצב על הצרכים העתידיים של התחום, איך ניתן לפתור את בעיית המחסור במטפלים, ולמה בסוף, כמו תמיד, הכל שאלה של כסף. היום שאחרי: כתבה נוספת בסדרה.
שקט נפשי בזמנים קשים: 30 דרכים להקלה על חרדה ולחץ בזמן מלחמה
לוקח זמן להבין שזה בסדר להיות נפגעת חרדה | טליה לוין
קיים חוסר ודאות גדול לגבי היקף הצרכים העתידי בתחום בריאות הנפש, אולם כבר עכשיו ברור שהם רק ילכו ויתעצמו. ברור שתהיה עלייה במספר האנשים שחווים מצוקה נפשית שדורשת התערבות. כמה אנשים מבחינה מספרית יזדקקו לסיוע? יש לגבי זה הערכות שונות. רק בדיעבד נדע זאת", אומר ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר יועץ בחטיבת הקהילה של כללית.
על פי נתוני המרכז לחקר בריאות הנפש בכללית, מה־7 באוקטובר חלה עלייה של 52% בהפרעות חרדה, עלייה של 45% בפוסט־טראומה ועלייה של 900% בדיווחים על תגובת דחק חריפה - זאת בהשוואת היקף הפניות לקבלת מענה בבריאות הנפש בחודשים אוקטובר־נובמבר לאורך חמש השנים האחרונות. בנוסף, חלה עלייה משמעותית בצריכת שירותי בריאות הנפש: עלייה של 25% בפניות לטיפול מרפאתי, ועלייה של בין 8% ל־25% בצריכת תרופות שינה ותרופות נוגדות חרדה ודיכאון.
באופן כללי, מסביר לוינסקי, רוב האנשים שפוגשים טראומה מתגברים עליה. "80%־70% מהאנשים שיעברו משהו טראומטי, יתגברו, ואפילו יקרה להם משהו שנקרא צמיחה פוסט־טראומטית", הוא אומר. "אבל אנחנו צריכים לזכור שהאירוע שחווינו ב־7 באוקטובר והמלחמה הם אירוע רוחבי במדינת ישראל. הטראומה לא הייתה רק בעוטף עזה ואצל חיילים. הטראומה הפעם היא לאומית, תחושת הביטחון נפגעה, ועוד. לכן בגלל המאסה הגדולה של האנשים, תהיה גם כמות גדולה יותר של אנשים שיפנו לסיוע. זו מתמטיקה פשוטה. כאמור, לא כל מי שחווה חוויה טראומטית מפתח פוסט־טראומה. אבל יש כאלה שמפתחים דיכאון, חרדות, התמכרות לחומרים שונים, וגם יזדקקו לסיוע".
במצב הנוכחי, מציין לוינסקי, היצע המטפלים הוא בעייתי, "כי הוא היה בעייתי עוד טרם המלחמה. יש מחסור בישראל באנשי טיפול, ובטח מנוסים, מכל מיני סיבות היסטוריות. לא משקיעים בארץ בבריאות הנפש כמו במדינות ה־OECD, מספר הפסיכיאטרים כאן נמוך משמעותית. גם מספר הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים נמוך מדי. אפשר היה לראות זאת באורכי התורים בשירות הציבורי וגם בפרטי עוד לפני המלחמה. יש בעיה אסטרטגית של מחסור במשאבים ובכוח אדם מקצועי".
האם ניתן איכשהו להתגבר על בעיה ארוכת השנים הזו דווקא בעת הנוכחית?
"הדרך היחידה לפתור זאת היא בכמה רבדים. קודם כל, לעזור לאנשים להבין איך הם יכולים לעזור לעצמם. כלומר להעניק למי שבמצוקה, שלא חייב בעל מקצוע בתחום הנפש, כלים לעזרה נפשית. למשל קבלת סיוע מרופא המשפחה, כי כאמור לא כל מצוקה היא הפרעה נפשית. בנוסף לכך, לפני ימים ספורים נפתח אצלנו מסלול הכשרה לתפקיד חדש: 'מאמן חוסן'. אנשים עם תואר ראשון בפסיכולוגיה או עבודה סוציאלית ילמדו מודלים לעזרה בטיפול בסימפטומים. למשל, אם את לא ישנה בלילה, מאמן חוסן יסייע לך בהיגיינת שינה כדי שתחזרי לעצמך. מאמני חוסן ישבו במרפאה הראשונית לצד רופא משפחה ויסייעו למי שמרגיש מצוקה נפשית".
המטרה בימים אלה, מדגיש לוינסקי, היא להוסיף כוח אדם למערכת: "כאמור, כבר גייסנו מחזור ראשון של קורס 'מאמן חוסן'. כמו כן, החלטנו בכללית גם להוסיף תקני פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בנוסף, במטרה לנתב מטופלים בתוך המערכת בצורה יותר נכונה, ייפתח בימים הקרובים מוקד טלפוני שיענו בו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. אם תהיה פנייה שאפשר יהיה לעזור לה במקום, הם יעזרו; ואם צריך, יפנו להמשך טיפול. חידוש נוסף הוא מערכת שאלונים דיגיטליים שיישלחו לאוכלוסיות יעד באמצעות מסרונים, ומתמקדים בנושאים הנוגעים לתחומי הטראומה, החרדה והדיכאון. מטרת המערכת היא לזהות תסמינים ומצוקות נפשיות לצורך מתן מענה מותאם ומדויק. ככל שנעזור לאנשים יותר מוקדם, כך היכולת שלהם לצאת מהשבר תהיה יותר טובה".
"אתגר גדול שבעתיים"
"אנו עובדים ביחד עם הקופות, ואכן מאוד מוטרדים מהמצב. מערך בריאות הנפש עוד לפני המלחמה היה בחסר גדול. עכשיו האתגר יהיה גדול שבעתיים", אומר ד"ר גלעד בודנהיימר, מנהל האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות.
כיצד אתם נערכים לכך?
"ההיערכות של המשרד כבר בשלבים הראשונים הלכה לכיוון של הרחבת מרכזי החוסן הקיימים. תגברנו אותם תקציבית, כדי שיוכלו להתרחב מבחינת צוותים וכבר לתת מענה פרטני וקבוצתי־קהילתי לאוכלוסיות שנפגעו בעיקר. פתחנו גם כל מיני מענים ייעודיים, בעיקר לאוכלוסיות של המעגלים הראשונים".
בכל הנוגע לטווח הארוך, אומר בודנהיימר, "חלק מהאנשים יצטרכו פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים בעקבות מה שחוו, אבל לא כולם. נצטרך קהילות חזקות ורפואה ראשונית חזקה שיודעת לתת לנו את התמיכה הנדרשת. התוכנית הלאומית לחוסן ובריאות נפשית שמשרד הבריאות מוביל בשיתוף משרדי החינוך, הרווחה והפנים, נשענת על כמה צירים, כשהציר הגדול והמשמעותי צריך להיות הטיפול הקהילתי. התפיסה צריכה להיות שלא כל תושבי ישראל יצטרכו לראות פסיכיאטר. גם אנשים שנחשפו לטראומה ברמות הכי קשות, אנחנו יודעים שרובם יצאו מזה בזכות כוחות הנפש של עצמם. אבל כדי לאפשר זאת, אנחנו צריכים קהילות חזקות ומנגנונים קהילתיים שיאפשרו לנו לחזק את ארגז הכלים האישי שיש לכל אחד מאיתנו".
איך עושים זאת?
"זה משהו שצריך לעשות בין היתר ברמת הכשרה רחבה של אנשים ברובד של הקהילה. אני רוצה שמדריכים, מורים, רבנים - אנשים ברובד הכי קהילתי שיש - יבינו משהו בטראומה כדי שיוכלו לתת את המענים. אנחנו עובדים מול משרדים אחרים כדי להתחיל לייצר את המענים האלה, כדי שלאוכלוסייה יהיו מענים ברובד המאוד בסיסי, ברובד הבריא לגמרי".
בנוסף לכך, מבחינת ייעוץ ברמה הראשונית, אומר בודנהיימר, "אנחנו רוצים שכמו שרופא משפחה יודע לענות מתי צריך ללכת לאורתופד אם נפלת על היד, אז הוא ידע גם לתת מענה ראשוני בתחום בריאות הנפש ולומר אם אני צריך פסיכיאטר או לא. בשבוע הבא למשל אנחנו מסיימים קורס לרופאי ילדים במטרה לתת להם כלים לייעוץ ברמה ראשונית. אבל אלה לא אמורים להיות רק רופאים. אנחנו רוצים שגם דיאטניות ואחיות ידעו לעשות זאת, כי מיני תלונות מגיעות גם אליהן. אנחנו רוצים שכל הצוותים שיש לנו בעולם הרפואה הראשונית יבינו משהו בטראומה וידעו לכוון אנשים גם מבחינת טיפים טיפוליים וגם בסופו של דבר ידעו את מי מבין הפונים צריך להכווין לשלב הבא של טיפול. לצורך כך אנחנו והקופות מנסים לייצר מעגלים רחבים של הכשרות".
מה לגבי המחסור ברופאים ומטפלים מקצועיים בתחום בריאות הנפש?
"במרפאות בריאות הנפש צריך להרחיב מאוד את מעגל המטפלים. אנחנו עסוקים בשאלה איך מעלים את מודל ההשתכרות. אנחנו בשיח עם הממונה על השכר באוצר במטרה לשנות את מערך ההשתכרות בתוך בריאות הנפש, כדי לאפשר לאנשים להרוויח בצורה מכובדת ולהיות בשוק הציבורי. מטפלים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים רבים רוצים לעבוד במערכת הציבורית, אבל אומרים ש'היא משלמת כל כך נמוך'. בנוסף לכך, כבר שחררנו 500 מלגות להתמחות בפסיכולוגיה במערכת הציבורית, ואנחנו פועלים כדי לראות איך אנחנו מכפילים את מספר המתמחים בפסיכיאטריה מדי שנה. האתגרים שמדינת ישראל חייבת להיערך אליהם אכן גדולים ודורשים תקצוב. בבריאות הנפש אין לנו ברירה כרגע אלא לשים כסף. כמו שקונים מערכת הגנה אווירית שמגינה עלינו ברמה הביטחונית, אנחנו צריכים לייצר גם מערכת שתגן עלינו מבחינה נפשית".
"בחודש וחצי הראשונים מתחילת המלחמה קיבלנו מעל 20 אלף שיחות, שזה כמעט מספר שיחות של שנת עבודה", אומרת אפרת שפרוט, מנכ"לית עמותת נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי. "כמו כן, הכפלנו פי ארבעה את מספר המטופלים בקליניקות, והייתה גם עלייה של מאות אחוזים בליווי שלנו את ארגוני ההצלה, הרווחה, החינוך והבריאות. כתוצאה מכך, קלטנו מאות מטפלים פרילנסרים והכפלנו את כמות המתנדבים בקווי הסיוע".
עכשיו, מציינת שפרוט, "יש כמובן ירידה מבחינת כמות השיחות לקווי הסיוע, זה לא כמו בימים הראשונים, אבל זה עדיין במאות אחוזים יותר מהתקופה אשתקד. כעת למשל יש עלייה של אנשים שהם נפגעי טראומה כתוצאה מכך שאיבדו מקום עבודה. האירוע הזה שחווינו לא דומה לשום אירועי שכול שהמדינה ידעה בעבר. רבים ממי שחוו טראומה כן מצליחים להתחזק עם הזמן ולחזור לחיים, אבל עדיין נקבל בהמשך פניות של מתמודדים עם פוסט־טראומה באחוזים הרבה יותר גבוהים מבכל אירועי טרור ולחימה שידענו בעבר. כמו כן, הפניות שקיבלנו עד כה, רובן עדיין לא פניות של חיילי מילואים, שרק עכשיו מתחילים לצאת. אנו צופים עלייה גדולה בפניות של אנשי מילואים וחיילים. לכן גם מבחינת משאבים וכסף אנו מתכננים לפחות לשלוש־ארבע שנים, כדי לייצר תהליכים ארוכי טווח".
"השלכות לשנים"
"בימים הראשונים למלחמה הייתה עלייה של מאות אחוזים בפניות לעומת מה שאנחנו מכירים. עכשיו זו עלייה של כ־50% לעומת ימי שגרה. מאז תחילת הלחימה ענינו ליותר מ־90 אלף פניות. מדובר בעלייה דרמטית גם בהיקף הפניות וגם בעוצמת המצוקה", אומרת ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של עמותת ער"ן - עזרה ראשונה נפשית. "אנו רואים פניות שקשורות לחרדה, טראומה ואובדן. ככל שהמלחמה מתקדמת, מזהים עלייה בפניות הקשורות לכאב נפשי ודיכאון, וגם עלייה בפניות ילדים, מתבגרים, נוער, חיילים וצעירים. כמו כן, ניכר ריבוי פניות מצד גברים ביחס לשגרה. עם תחילת המלחמה המתנדבים שלנו ממש התגייסו בסוג של צו 8, נתנו יותר משמרות מאשר בשגרה. היו גם מתנדבים שכבר פרשו וחזרו להתנדב".
מה את צופה לעתיד?
"המלחמה הזאת תלווה אותנו בער"ן במשך שנים. אנו יודעים זאת גם ממה שקרה באסון התאומים. פתחו אז בארצות הברית מרכז סיוע, בהתחלה חשבו שיפעל שנה, אבל הוא עדיין פעיל. הסיבה לכך היא שפוסט־טראומה היא לא ההשלכה היחידה של טראומה. יכולים להיווצר גם קשיים אחרים בהרבה תחומים, כגון אישיים, משפחתיים ועוד. לאירוע שחווינו יש המון השלכות שילוו אותנו עוד הרבה שנים. כל מערכת בריאות הנפש צריכה להיערך לכך, כי הצורך הוא גם בעזרה ראשונה וגם בטיפול מקצועי מתמשך".
איך העמותה נערכת לטווח הארוך?
"התחלנו קורסי הכשרה חדשים בני חצי שנה גם בארץ וגם בארצות הברית ובאוסטרליה. יש לנו חמישה מרכזים בארצות הברית ומרכז אחד באוסטרליה. אלה ישראלים שנותנים מענה לארץ. בגלל הבדלי השעות זה מתאפשר להם. זה מאוד מרגש לראות את ההתגייסות של כל הקהילה היהודית".