בעולם בו החיים המקצועיים הם לעתים מסלול חד כיווני, יש כאלה שבוחרים לעשות תפנית חדה באמצע החיים ולצעוד בדרך חדשה. חמישה כאלה החליטו לשנות את מסלול חייהם ולחבור לצוותי הרפואה מתוך רצון עמוק לעזור, לרפא ולהשפיע לטובה על חייהם של מטופלים. סיפוריהם אינם רק עדות לרצון לממש חלום, אלא גם תזכורת לכוחה של ההגשמה העצמית למען האחר.
מוחמד סמארה, בן 34, טירה
מסיים לימודי רפואה, אח ועוזר רופא בביה"ח לילדים שיבא.
"בתיכון למדתי במגמת מדעי הרפואה וידעתי שהתחום הזה מרתק אותי. ניגשתי ללימודי סיעוד ותוך כדי הלימודים התאהבתי עוד יותר ברפואה. התחלתי לעבוד כאח, המשכתי לקורסי טיפול נמרץ, אחר כך התחלתי לעבוד ביחידה לטיפול נמרץ ילדים, המשכתי בקורס הדרכות וריכזתי את ההכשרה הארצית במכונת לב ריאה 'אקמו'. המשכתי לתואר שני בניהול מערכות בריאות. אבל עדיין משהו היה חסר".
"הבנתי שהחלום האמיתי שלי הוא להיות רופא. התלהבתי מהפרוצדורות, מהניתוחים, מהטכנולוגיה. כל החברים שלי ידעו שאני פשוט חייב להיות רופא. בשנת 2020 התחלתי ללמוד רפואה בתוכנית הסבה ובעוד כמה חודשים אסיים את לימודי הרפואה. בינתיים אני עובד כעוזר רופא תורן בבית החולים לילדים בתל השומר. אני אוהב ילדים, אוהב לטפל בהם, כך שיש סיכוי גדול שאמשיך להתמחות ברפואת ילדים. אני מאושר על הבחירה שלי במקצוע הכי יפה בעולם. אני לא מתחרט על הדרך שעברתי, שרק חיזקה את החלום הגדול האמיתי שלי, להיות רופא".
עבד עתאמנה, בן 34, בקעה אל גרבייה
אח במכון הגסטרו, אסותא מרכזים רפואיים.
"בגיל בית ספר התחלתי לעסוק בפיתוח שרירים. המשכתי בלימודי הדרכת חדר כושר בוינגייט, וזכיתי בתחרויות כשהאחרונה היתה מקום ראשון בפיתוח גוף בתחרות 'מר ישראל'. במקביל למדתי הנדסת ביוטכנולוגיה ומזון, אהבתי את הכימיה והביולוגיה. אבל האהבה הגדולה הייתה לא רק למדע אלא גם לגוף האדם שבו עסקתי מילדות. אהבתי את המסגרות של בתי החולים, ורציתי לעשות משהו משמעותי. לעזור לרפא אנשים".
"בסופו של דבר החלטתי ללכת וללמוד סיעוד באוניברסיטת חיפה, ובסיום הלימודים התחלתי לעבוד במכון הגסטרו באסותא. אני אוהב את העבודה שמשלבת בין הטיפול האישי עם המטופלים, לבין עבודה פיזית בחדרי הטיפולים והכירורגיה. אני מתכוון שתהיה לי הזכות להמשיך עוד שנים רבות לעבוד בתחומי הסיעוד, להתקדם לתפקידים בכירים, אבל כמובן שלא אזנח את הספורט ומקווה להתחרות בפיתוח שרירים גם בחו"ל".
רונית לאופר, בת 53, נעלה
סטודנטית לסיעוד, אסף הרופא.
"עבדתי באינטל במשך 23 שנים, בתום לימודי כלכלה וניהול. ניהלתי את תחום הרכש וחוזי התקשורת של אינטל, המשכתי לתואר שני בניהול הנדסה והתחלתי בסיומם לנהל פרוייקטים בתוכנה ובהמשך בחומרה. אבל מגיל 40 מתחילים להרגיש שמשהו חסר בחיים. חיפשתי ערך נוסף. באינטל משנים את העולם ומקדמים אותו, אבל הנפש רצתה משהו מעבר. לעשות טוב ברמה המיידית והמהירה".
"לדעת שאני משנה חיים בכל מה שאני עושה. החלטתי לעשות מעשה וביוני 2023 התחלתי בתוכנית הסבת אקדמאים לסיעוד בבית החולים שמיר אסף הרופא. שניים מילדי לוחמים בצבא, ויום אחרי השבעה באוקטובר, ביום ההולדת שלי, היתה לי החותמת שאני במקום הנכון".
"התנדבתי ביום ההולדת שלי לסייע למטופלות, והרגשתי שביום ההולדת הזה, זה המקום שהכי טוב לי בו. אני קמה בבוקר בשמחה, מחכה למטופלות. במקצוע הסיעוד הדואינג אולי נגמר בסוף המשמרת, אבל הביאינג נשאר איתך כל היום. השמחה שעשית משהו טוב למען האחר. ולכל מי שחלם פעם, אומר – זה בסדר ללכת אחרי החלום, גם בגיל מאוחר. לעשות משהו אמיתי למען עצמך. אני היום מאושרת ויודעת שמצאתי לעצמי מקום אמיתי בחיים האלה".
קובי סגל, בן 42, ראש העין
דימותן בבית החולים בילינסון.
"אחרי הצבא התחלתי לעבוד כמאבטח בבית החולים בילינסון. בשלב מסויים התחלתי להתקדם לתפקידים גבוהים יותר בתוך מחלקת הביטחון. סמוך לגיל 40, כשהילדים כבר גדולים, אתה מתחיל לחשוב על מהות החיים שלך. תוך כדי העבודה, אשתי ראתה את תוכנית הלימודים בטכנאות רנטגן. החלטנו להירשם ביחד, היא החלה לעבוד בשניידר, אני בבילינסון בסמוך".
"אף פעם לא מאוחר לעשות שינוי בחיים. בהתחלה זה אולי קצת מפחיד, אבל בשלב מסויים זה רץ, ואי אפשר לעצור את זה. כל הכוכבים הסתדרו לנו. העבודה ממלאת אותי בצורה מדהימה. לראות אנשים במצוקה, בשיא החולי, לתת להם יחס, שירות ולקדם את האבחנה שלהם בצילום, סריקת CT או MRI. האנשים נפתחים אליך, מרגישים שהם לא סתם עוד מספר. קשה לתאר זאת במילים. זו תחושה נפלאה לתת למישהו להרגיש שהוא קיים".
נטלי להט, בת 48, חיפה
אחות במחלקה הפסיכיאטרית, הלל יפה.
"מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד התחברתי לפן הרפואי סיעודי. כל השנים חלמתי להיות אחות. חברותי במחלקה האורולוגית ניסו לשכנע אותי לעשות את הצעד וללמוד את המקצוע, אבל שגרת החיים והחששות שמא לא אצליח לעבור את הבחינה, גרמו לי לוותר ולהישאר במקום הידוע והמוכר".
"אחרי 22 שנים כעובדת מטבח וכוח עזר בבית החולים הלל יפה, נרשמתי ללימודי תואר ראשון בניהול מערכות בריאות במהלכו עברתי לעבוד כפקידה במחלקה לרפואה דחופה. כשסיימתי את התואר החלטתי להירשם ללימודים במסגרת הסבת אקדמאים עם תואר בסיעוד בבית הספר לאחים ואחיות של המרכז הרפואי הלל יפה. עבדתי בהצלחה את מבחן ההסמכה הממשלתי, ולפני חודש התחלתי לעבוד כאחות במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים. אני עדיין לא מאמינה שזה קורה. כל החיים חלמתי להיות אחות- לטפל ולעזור לאנשים ועכשיו החלום שלי מתגשם".
