הטרגדיה התרחשה אתמול (ראשון), כאשר גולן בת ה-22 נמצאה ללא רוח חיים בדירתה, ביום הולדתה. משפחתה טענה כי היא סבלה מפוסט טראומה בעקבות האירועים הקשים שחוותה בפסטיבל הנובה בשבעה באוקטובר, ולא קיבלה טיפול מספק מרשויות המדינה על אף מחלתה הנפשית.
אייל גולן, אחיה של שיראל, סיפר כי ביום האירוע, הוא ואחיו הקימו חמ"ל משפחתי כדי לסייע לשיראל להימלט מהאזור. למרבה המזל, היא ניצלה לאחר שעלתה על רכב של שוטר שחילץ אותה לכפר מימון, בעוד שרכב אחר עליו עלתה קודם לכן הפך ל"רכב מוות" בו נרצחו 11 אנשים.
לדברי אייל, שיראל סבלה מסימפטומים של פוסט-טראומה, כולל הימנעות והתרחקות מחברה. למרות מאמצי המשפחה לעודד אותה לקבל טיפול, שיראל דיווחה כי לא קיבלה סיוע מספק מרשויות המדינה. היא אושפזה פעמיים בבית החולים לב השרון בפרדסיה, אך לטענת המשפחה, לא הוכרה רשמית כנפגעת פוסט-טראומה מאירועי הנובה.
"רבים מניצולי הטבח סובלים מפוסט טראומה חמורה", מספרת ד"ר מורן שגיב, מומחית לפסיכיאטריה באסותא מרכזים רפואיים, המטפלת בחלק מהניצולים, "רבים מהם לא מסוגלים לחזור לחיים הקודמים. הם סובלים מחרדה בלתי פוסקת, מתחים, פלאשבקים. כל בום ממטח מעלה להם זכרונות מדברים שהיו. אפילו פרסומות בטלוויזיה או ארועי יום השנה מחזירים אותם אחורה. אנשים מגיעים להלוויות, וחושבים אלו מראות מזעזעים נמצאים מתחת לקבר שמעליו סופדים להרוג".
ד"ר שגב מסבירה כי הניצולים סובלים פרט לחרדה גם מדיכאון עמוק, סיוטים, הם אינם ישנים בלילה, עצבניים, דרוכים, ומתקשים להתרכז גם במטלות יומיות. חלק קטן מהם גם יסבלו מהידרדרות לכדי מחלות נפש קשות כמו סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית.
"הטיפול בפוסט טראומה הוא בעיקר פסיכותרפיה יחד עם טיפול ממוקד לתסמיני החרדה והדיכאון" מסבירה ד"ר שגב, "יש עיריות שפרסו חסותם על הניצולים, כמו עיריית כרמיאל שהצמידה מלווים ועטפו אותם. יש עמותות שהצטרפו ומנסות לסייע. אבל זה תפקיד המדינה, לאתר את כל אלה שקנו כרטיסים, לעבור אחד אחד, לעטוף אותם, ללוות אותם, ולטפל בהם כיאות".
"אנשים שבדיכאון צריכים להישאל באופן ישיר – האם יש לך תחושה שאין עוד טעם לחיים, האם יש מחשבו לסיים את החיים או לחכות שזה יבוא מלמעלה. פעמים רבות הם ישיבו את האמת, ואם הם סובלים ממחשבות אובדנות, הם יספרו אם יש להם תוכנית לעשות זאת, מה שמהווה נורת אזהרה משמעותית שדורשת עירוב של איש מקצוע. הרבה פעמים כשהטיפול הוא מהיר, אפשר לעצור את התהליך האובדני, אבל ברור שזה לא יקרה אם הניצול לא מטופל. המדינה חייבת לעטוף כל ניצול וניצול מהזוועה של השבעה באוקטובר, ללוות אותם עד להחלמה ולמנוע את האובדן הבא".