מה יקרה אם אריה יסתובב בספרייה שבה יושבים ילדים? נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה בדיוק מה שקרה בניסוי שנערך לאחרונה ותועד בכתבה של יעל אודם, במהדורה המרכזית של חדשות קשת 12N. קבוצת ילדים ישבה בספרייה, כל אחד שקוע במסך שלו. תוך כדי הניסוי הוכנסו לחדר צלחות עם ממתקים וחטיפים. אף אחד לא הרים את הראש. ואז נכנס לספרייה... אדם בתחפושת אריה. התוצאה? שקט מוחלט. אף ילד לא הבחין באריה שהסתובב ביניהם, פרט לילדה אחת שנבהלה, קראה לאמא שלה ויצאה. האחרים לא שמו לב למצוקתה.

אכילה מול מסכים

תוצאות הניסוי הזה מדהימות ומטרידות. צפינו בחוסר המודעות הכללית של הילדים לסביבתם. תשומת הלב המוחלטת לצגים למיניהם פוגעת בין היתר בתקשורת בין־אישית, במודעות לסכנות, בתפקודים קוגניטיביים, ביכולת להתמודד או להסתגל לסביבה חדשה ומשתנה.

אבל חוסר המודעות לסביבה משפיע גם ישירות על האופן שבו אנחנו אוכלים. כאשר האכילה מתבצעת במקביל לצפייה במסכים, יש פחות תשומת לב לאכילה, והיא הופכת לפעולה משנית ואגבית. כפועל יוצא, אצל הרבה אנשים הכמויות יגדלו, והיכולת להקשיב לגוף תיפגע. מאחר שאין תשומת לב לאכילה, הנטייה היא לא להקשיב לאיתותי השובע והרעב.

גם הבחירות פחות מושכלות בזמן צפייה במסך, וישנן לכך מספר סיבות מרכזיות. ראשית, מסכים חושפים אותנו לפרסומות ממוקדות של מזון מעובד, במיוחד ברשתות החברתיות ובמשחקים, והן מעוצבות במיוחד כדי לעורר תיאבון ודחף לאכילה מיידית.

שנית, הסחת הדעת שיוצרים המסכים מובילה לבחירות אימפולסיביות יותר: כשאנחנו שקועים במסך, יש נטייה לבחור באופציה הזמינה והמהירה ביותר - לרוב מזון אולטרה־מעובד.

שלישית, הישיבה הממושכת מול המסך מעודדת "נשנוש״ אוטומטי, כשחטיפים ומזון מעובד הם הבחירה הנוחה ביותר לאכילה תוך כדי שימוש במסך. מחקרים מצביעים על כך שזמן מסך מוגבר קשור באופן ישיר לצריכה גבוהה יותר של מזון אולטרה־מעובד. הזמינות, הטעם והנוחות של מזון אולטרה־מעובד בשקיות או כג'אנק פוד, עם שיווק מקוון אגרסיבי, תורמים ליצירת מעגל קסמים של צריכה לא מבוקרת: ככל שאנחנו מבלים זמן ממושך יותר מול המסך, כך גדל הסיכוי שניחשף לפרסומות למזון מעובד, נזמין אוכל דרך אפליקציות משלוחים, נבחר באופציות פחות בריאות ונאכל כמויות גדולות יותר.

זמן מסך משפיע על התזונה שלנו גם בדרכים עקיפות, שלא תמיד אנחנו שמים לב אליהן. ההשפעה המשמעותית הראשונה היא דרך איכות השינה: חשיפה לאור כחול בשעות הערב משבשת את ייצור המלטונין, הורמון השינה הטבעי של הגוף. שינה לא מספקת או לא איכותית משפיעה ישירות על מערכת ההורמונים המווסתת את התיאבון: היא מעלה את רמות הגרלין (הורמון הרעב) ומורידה את רמות הלפטין (הורמון השובע). התוצאה היא עלייה בתשוקה למזונות עתירי סוכר ושומן, במיוחד בשעות אחר הצהריים והערב, יחד עם ירידה ביכולת לוויסות עצמי בבחירות האכילה.

השפעה עקיפה נוספת מגיעה דרך הפגיעה בפעילות הגופנית. מחקרים מראים שככל שזמן המסך עולה, כך יורדת הפעילות הגופנית. במקום לצאת לשחק בחוץ, לרכוב על אופניים או לעסוק בספורט, ילדים ומבוגרים כאחד מעדיפים להישאר מול המסך. זה יוצר מעגל שלילי: פחות תנועה מובילה לירידה במסת השריר ובקצב חילוף החומרים, מה שמשפיע על צריכת האנרגיה היומית ועל איכות השינה. בנוסף, פעילות גופנית היא גורם מפתח בוויסות מצב הרוח ורמות הסטרס. כשהיא חסרה, אנחנו נוטים יותר לאכילה רגשית ולחיפוש נחמה במזון.

פחות מסכים בזמן האוכל

תקופת הקורונה והמלחמה בשנה האחרונה בישראל רק החריפו את התופעה. החרדות, הבידוד (רבים נעדרו ממסגרות לימודיות) והפגיעה בשגרה הגבירו את זמן המסך במקביל לפגיעה בהרגלי האכילה.

בגילים הצעירים מומלץ שלהורים תהיה יכולת לנהל את זמן המסכים של הילדים בחוכמה, לצד ההבנה שהנייד/המחשב הם כיום כלי המחבר את הילדים חברתית ומהווה מקור מידע.

בגילים המאוחרים יותר הצגת נתונים והסברים הגיוניים על הקשר בין מסכים ובריאות לא תמיד עובדת, שכן בגיל זה הצורך בעצמאות והרצון להתנגד לסמכות ההורית הם חזקים במיוחד. יתרה מזאת, המסכים עבורם הם לא רק מקור בידור, אלא גם ערוץ מרכזי לתקשורת חברתית ולביטוי זהות. הניתוק מהמסך, אפילו לזמן קצר של ארוחה, יכול להיתפס כניתוק חברתי מאיים.

במקרה של מתבגרים, יעילה יותר גישה של משא ומתן והסכמים הדדיים. אפשר להגיע להסכמה על "זמני מסך חופשיים" בשעות מסוימות, בתמורה לארוחות משפחתיות ללא מסכים. חשוב במיוחד לתת להם תחושת שליטה ובחירה - למשל, לאפשר להם לבחור בהתחלה באיזו ארוחה ביום הם מוכנים לוותר על המסך, או לתת להם להחליט על "יום חופשי" אחד בשבוע.

לצד זה חשוב לתת דוגמה אישית. קשה לצפות מילדים להניח את הטלפון, כשההורים עצמם בודקים מיילים או מסרונים בזמן האוכל. הורים שמקפידים על "זמן נקי ממסכים" בארוחות, מעבירים מסר חזק על חשיבות הקשר המשפחתי.

ספק אם ישראל, שמקדמת ומעודדת שימוש בטכנולוגיה ומסכים בבתי הספר, תצטרף לאוסטרליה, שהחל משנת 2025 תאסור שימוש ברשתות חברתיות מתחת לגיל 16. סין כבר שם, אבל סין לא ממש דוגמה בהיבט זה.

כשחושבים שוב על אותו אריה בספרייה, אי אפשר שלא לתהות - מה עוד מפספסים ילדינו כשהם שקועים במסכים? האוכל הוא הרבה יותר מאספקת דלק לגוף - הוא הזדמנות לחיבור, להנאה ולפיתוח מודעות. כהורים וכמחנכים יש לנו הכוח והאחריות לעצב את הרגלי האכילה של ילדינו. הצעד הראשון, גם אם אינו פשוט: להניח את המסכים בצד לפחות בזמן הארוחות. התוצאות יפתיעו אתכם לטובה. 