ולרי אוקון בת ה-28 העלתה הבוקר (שבת) פוסט לרשתות החברתיות ובו סיפרה כי לפני כמה ימים חוותה שבץ מוחי. "קיבלתי שבץ. ככה סתם, משום מקום. שלושה ימים אחרי יום ההולדת 28 שלי קיבלתי את החדשות האלו במיון של איכילוב. כמה שעות לפני, יצאתי מהמקלחת ועניתי לחברה לטלפון, כעבור חמש דק של שיחה התחלתי להרגיש שאני מתחילה לגמגם ולמלמל ללא שליטה. כל מה שרציתי להגיד לא יצא".
"ניתקתי מהר וניסיתי להבין מה קורה לי. שטפתי פנים, התחלתי לאכול מתוק והלכתי למחשב להקליד את המילה "גמגום". אבל כל מה שיוצא לי זה ג'יבריש. אני רוצה להגיד משהו ולא מצליחה, אני רוצה לכתוב ואני לא מצליחה. אני מרגישה שהחום גוף שלי עולה ושאני מפסיקה לחוש את לחי ימין ואת כף ידי הימנית. אני דומעת. אני דומעת ומתחננת בליבי שכל התופעה הזאת תיגמר. כעבור שעה של מאבק, התחלתי להתאושש. חבר שלי חזר הביתה וסיפרתי לו בקטנה את מה שקרה לי. כי כאלו אנחנו בני האדם, תמיד מקלים על הבריאות שלנו. לאחר חצי שעה של שיחה, חבר שלי הבחין שהשפה התחתונה שלי מתעוותת ושאני לא מדברת ברור. הוא הכריח אותי להיכנס לאוטו ולנסוע לבית החולים, כשאני תוך כדיי מנסה להגיד לו שעדיף שאני אנוח במיטה ושבטח אני חווה התקף חרדה מכל העומס של התקופה. כי הרי שוב, אנחנו בני האדם, מאוד אוהבים להקל ראש לגביי הבריאות שלנו".
"למזלי, הוא לא השתכנע והגענו לאיכילוב. שם, כבר בכניסה ומהתיאור של התסמינים שקרו לי הכניסו אותי לנויורולג מומחה ולאחר בדיקה קצרה וחוסר היכולת שלי לחזור על המשפט "חתול משחק עם כלב", הוא הכריז על נוהל שבץ ומשם החלה "חגיגה" של 48 שעות. בדיקות דם, בדיקות סיטי, בדיקות שתן, בדיקות MRI, אינפוזיה, זריקות לדילול דם, הקפצת דופמין ושלל רופאים ואחיות מנסים לפתור את האנגימה של 'הילדונת עם השבץ/חשד לשבץ'".

"עכשיו למה אני מספרת לכם את כל זה? כי הכמות סיבות שגרמו לכך היו נטו חוסר אחריות וזלזול בערך החיים שלי: תקופות עמוסות שבהם אני שמה דגש רק על המטרות וההצלחות שלי בלימודים ובעבודה. חוסכת באוכל, במים, בחיי חבר'ה, בספורט. למה? כי אני חייבת להתקבל לעבודה, חייבת להצטיין בלימודים חייבת להתקדם בחיים. חייבת להוכיח לכולם ולעצמי שאני תותחית. לומדת מהבוקר עד הערב, בלי הפסקות אוכל, או הפסקות בכללי. מי צריך הפסקות בכלל? זה ביזבוז זמן הריי לא? אני חזקה אני אתמודד. מערבבת גלולות עם סיגריות למרות שאסור, שותה כוס יין אחת יותר מידי, ישנה עם הפלאפון ליד הראש וזה במידה ואני ישנה, כי גם ימים לבנים לגמרי באים בחשבון. הריי אנחנו בני אדם, אנחנו צעירים! הכל קטן עלינו! עליכם, עליי. אני סופרוומן, וונדרוומן וזאת רק הקרבה קטנה למען העתיד שלי".
"איזה טיפשית הרגשתי בזמן שהעבירו אותי מבדיקה לבדיקה, בזמן שלא ידעתי אם אחזיר לעצמי את יכולת הדיבור, אם אחזור ל100% תפקוד. מה כל זה היה שווה אם יש סיכוי שגמרתי לעצמי את החיים בגיל 28? אני רואה את כולם מסביבי מדברים, נדהמים וכל מה שאני חושבת לעצמי זה 'בבקשה. אני רוצה עוד הזדמנות בחיים האלו' הרי לפני כמה שעות קמתי נורמלית, הכנתי א. בוקר, שטפתי כלים והתחלתי לכתוב את הסמינריון שלי. מה אני עושה פה בתוך הCT הזה? למה כל כך הרבה רופאים מסתכלים עליי בתור אניגמה רפואית. מה אני עושה פה? מה אני עושה פה? מה אני עושה פה? מה? מה?".
"אני אגיד לכם מה עשיתי שם ואיך הגעתי למצב הזה. שכחתי לאהוב את עצמי. שכחתי לדאוג לעצמי, לרענן את עצמי. לשים לעצמי גבולות, גבולות שבהם אני מפסיקה להתעסק ולהתעמק בשאיפות שלי ומתחילה להתעסק עם תחביבים. עם ספורט, עם ספר טוב, שיחה עם חברה טובה, חופשה עם החבר, ביקור אצל המשפחה. בלי התירוץ המעיק "אין לי זמן/תקופה עמוסה/סורי זה לא הזמן". זה כן הזמן! זאת לא תקופה עמוסה! ויש לי זמן. הכל תלוי בי. בכם, בנו! לבחור את האורך חיים הנכון. לא לתת כל כך הרבה הנחות והרגלים רעים להנחות אותנו, לא לתרץ לעצמנו שיהיה בסדר ושאנחנו צעירים ומוכשרים וזה חלק מהחיים. שזה רק שלב עמוס בשביל עתיד טוב יותר".
"אז תנו לי להגיד לכם משהו, מי בכלל מבטיח לנו את העתיד? יש לנו רק את התקווה לעתיד. רוצים עתיד? תתחילו לאהוב את עצמכם ולהתנהל בחיים שלכם עם אהבה וסדר כלפי עצמכם. אל תזניחו את עצמכם, אל תפסיקו לאכול, אל תפסיקו לעשות ספורט, אל תפסיקו לקרא, אל תפסיקו לטייל, אל תשכחו לעשות הפסקות במהלך היום, אל תזניחו את האוהבים שלכם, אל תזניחו את התחביבים שלכם, אל תזניחו את השלווה שלכם, אל תזניחו אותכם".
"אגב אני בסדר, אחרי 48 שעות, סוף סוף קמתי קשקשנית כהרגלי. אני פה כותבת ממחלקת נוירולוגיה של איכילוב, שאגב שיחקו אותה והתנהלו איתי בצורה מדהימה מא' עד ת'. השפה שלי חזרה אליי ואני, אני חוזרת לעצמי. מעריכה כל אות ואות שלא מתערבבת לי וכותבת לכם למען מסר אחד-
אל תוותרו על עצמכם ועל אורח החיים שלכם. בבקשה בבקשה,
תהיו למען עצמכם, תהיו טובים לעצמכם".