יממה לפני שצוין בישראל ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הצית עצמו איציק סעידיאן מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, לאחר שהרגיש כי מאבקו במערכת הגיע לקצה. איציק הוא לא היחיד, תומר וליאור (שמות בדויים), חווים את המאבק הזה יום יום, אך עבורם נמצאה קרן קטנה של אור, בדמותה של ביסקיט, כלבת השירות הצמודה של תומר.
בניגוד למרבית כלבי השירות, ביסקיט לא אומנה על ידי "המרכז להכשרות כלבי שירות" והותאמה למטופל, אלא הגיעה למרכז יחד עם תומר, פוסט-טראומתי מ"צוק איתן", שנמצא בימים אלו בתהליך מול משרד הביטחון ולכן ביקש להישאר בעילום שם. לאחר שאילן פרומקין וברק כהן מולקנדוף, מנהלי המרכז, בחנו את ביסקיט, הם הבינו שיוכלו לאמנה כך שתמלא את צרכיו של תומר ותאפשר לו להתמודד בצורה טובה יותר עם הפוסט-טראומה.
אשתו, ליאור, סיפרה כי הכירו רק לאחר פציעתו של תומר, ועם התקדמות הקשר תסמיני הפוסט-טראומה נחשפו לאט לאט עד שהתפרצו לחלוטין. "שש וחצי שנים אחרי, אפשר להגיד המצב שלו לא ייטיב, הוא לא ישוקם ב-100% אף פעם. הוא לא יוכל לעבוד ולפרנס או להיכנס למסגרת. המחשבה להכניס בעל חיים הגיעה ממני, על מנת שתומר ירגיש שיש מישהי שתאהב אותו, בנוסף אלי, ללא תנאים", היא מגלה לנו.
"החיבור שלו אל ביסקיט נתן לו סיבה לצאת מהמיטה. היא אצלנו מאז 2015, אך ב-2019 הגענו דרך חבר ל'מרכז להכשרת כלבי שירות'. הגענו לפגישת ייעוץ עם ברק המנהל שאמר לנו שבעצם הכל תלוי בכלב, צריך שיהיה לו את האופי המתאים. הסכמנו לקיים ארבעה מפגשים בהם בעצם יבחנו את ביסקיט ויבדקו אם היא מתאימה, למזלנו, למרות הקושי הגדול של תומר, היא התאימה".
איך את בעצם מעודדת אותו להמשיך בתהליך? להמשיך להגיע למפגשים האלו, למרות החשש שאם זה לא יצליח אתם תישארו בלי פתרון?
"ידעתי שדווקא בעלי החיים והטבע זה המקום שנותן לו שקט ולא היה לי ספק שביסקיט היא המפתח שלו לעניין. אחרי ארבעת המפגשים ניסינו גם להצטרף לקבוצת מטופלים שכבר עבדה במרכז, אך המצב של תומר לא מאפשר זאת. במקום להתייאש או להגיד שלא יוכלו לעזור, ברק ואילן הסכימו להמשיך באופן פרטני, במפגשים אחד על אחד על מנת לאמן את ביסקיט. פעם ראשונה אחרי הרבה שנים ראיתי אצלו זיק של אור שנדלק, שמישהו עושה משהו בשבילו בלי לקחת".
ליאור משתפת כיצד אחרי שנים שביסקיט אצלם, היה צריך לאמן אותה מהתחלה על מנת שתתאים לתת מענה לצרכים של תומר ומספרת שמאז, תומר הצליח להיכנס למרכז מסחרי: "עבורו זו הייתה משימה בלתי אפשרית, גם אם לנו נראית טריוויאלית, אבל בזכותה הוא הצליח, למרות הקושי. הוא נכנס בשבילה, בשביל שהאימון שלה לא יעצר".
איפה המקום שלך בתוך כל התהליך? היא הפכה להיות מכלבה של בית, לכלבה שהיא קודם כל שלו, כיצד זה השפיע עלייך?
"מבחינת ביסקיט, הייתי כמו תומר, אבל בשביל האימונים שלה, הורו לי לא להראות לה אהבה. בגלל שהתלוויתי לאימונים, היא לא יכלה לתת לו את תשומת הלב המלאה והיה צריך לשבור את זה כדי שהיא תבין שברגע שהווסט עליה, גם אם אני שם, אני לא חשובה. הייתי במשך הרבה זמן צריכה להיות במודעות גדולה כדי לנתק את עצמי ממנה, אבל הגענו למצב שברגע שהווסט עליה, היא במוד עבודה וכלום לא יזיז אותה".
ליאור ממשיכה לספר על שגרת החיים שלהם, כאשר מלבד ביסקיט יש להם גם שני ילדים קטנים בבית: "הקושי הוא מאוד גדול, קשה לתזז בין לתת לו את המענה, לבין לתת לילדים לבין לנהל בית, אבל אלו החיים. הוא מתפקד בבית כהורה לכל דבר, אבל עדיין יש את הרגעים שאם למשל אחד הילדים בוכה, זה הופך אותו ואז ביסקיט נכנסת למוד הרגעה".
מה החשש הכי גדול שלך? עכשיו כשאת רואה איך ביסקיט מטפלת בו ותורמת לו?
"החשש הוא מהיום שהיא כבר לא תהיה שם. זו שיחה שתמיד עולה, ואנחנו תמיד מגיעים למסקנה שביום שאחריה נביא כלב נוסף. אנחנו עוד לא יודעים אם נצליח לייצר חיבור עם כלב שירות כמו עם ביסקיט, היא נושמת בשבילו פשוט. כל מה שהיא עושה, זה עבורו.