"מקום של השראה": סיור מיוחד בחלקת גדולי האומה בהר הרצל

"שהר הזיכרון יזכור במקומי”, כתב יהודה עמיחי. אבל הר הזיכרון וחלקת גדולי האומה בו מאצילים סמכויות זיכרון ורוחשים חיים. קבוצות מבתי ספר, בנות ובני נוער, חיילות וחיילים, משפחות, ומדי פעם גם בודדים עם דגל ישראל, מגיעים לחלקה המרושתת מצלמות ומתועדת סביב השעון, בין היתר בשל מקרים משונים כמו הצעות נישואים פומפוזיות ולהבדיל – מקרי השחתה.

האחראית על הר הרצל, על מורשתו של הרצל ועל הנחלתה לציבור הרחב היא ההסתדרות הציונית העולמית, האמונה על קבר הרצל וקברי משפחת הרצל ועל חלקת ראשי ההסתדרות הציונית. על היתר אחראים משרד הביטחון או משרד ראש הממשלה.

הר הרצל כולל את בקעת הקהילות ב”יד ושם”, שהיא הנקודה הנמוכה ביותר, את בית הקברות הצבאי, את חלקת גדולי האומה, את האנדרטאות ואת קבר הרצל - הנקודה הגבוהה ביותר. בזמן הקורונה נסגרה החלקה לקהל ועברה שיפוץ נרחב, שכלל הנגשה של השבילים והכשרה של חלקות קבר נוספות, שאמורות להספיק ל־100־200 השנים הבאות.

עם הזמן, הגינה היפה שבחלקה תוסב לגינת הנצחה לנשיאים, לראשי הממשלה וליושבי הראש של הכנסת, כלומר גם לאלו שבחרו לא להיטמן פה – ויש כאלה. עוד על הפרק: סטנדרטיזציה של ההנצחה, שכן עד כה הכיתוב המופיע על גבי המצבה הוא בחירה של המשפחות. יוצא דופן הוא הקבר של יצחק ולאה רבין, וזאת לבקשתה של רבין. כך, כל מי שמגיע לכאן, יידע שדבר חריג קרה פה.

ביקור בחלקה חושף את הסיפורים האישיים וגם את נבכי חיי המשפחה של הגדולות והגדולים: כך למשל, לוי אשכול, שהיה נשוי שלוש פעמים, התחתן בזמן כהונתו עם ספרנית הכנסת מרים אשכול (לזרובסקי), הקבורה לצדו, אף שחיה איתו את פרק הזמן הקצר ביותר מבין נשותיו.

אופירה, רעייתו של הנשיא יצחק נבון, גם היא קבורה בהר, אף שנבון נישא אחריה שוב. “אישה שאכפת לה, ראתה עולם ומלואו בכל אדם, חייה תרומה ונתינה, מאבקה – אומץ ועוצמה”, כתוב על מצבתה, גם כתזכורת לעובדה שהייתה מהראשונות שדיברו בפומבי על סרטן השד בזמן שהנושא היה מושתק.

בחלקה של נחמה ריבלין, המוקפת צמחי תבלין ארץ ישראליים, חקוקה הכתובת: “בת הארץ, בתם של דרורה ומנחם מנדל שולמן, מייסדי מושב חירות תל מונד”. ובין קבוצת מבקרים אחת לאחרת, ישנם כמובן טקסי אזכרה ממלכתיים ואירועים מיוחדים כמו העברת עצמותיה של אשתו של שבח וייס המנוח מחיפה לירושלים, לאחר מותו השנה.

ויש גם שאלות לעתיד, שיזכו כולם לחיים טובים וארוכים: איפה תבחר להיטמן נאוה ברק, שהייתה אשת ראש הממשלה אהוד ברק בזמן כהונתו? ומה עם שאלת זכאותו של ראש ממשלה לשעבר, שעבר עבירה ללא קלון?

“רוב האנשים יודעים שרבין נרצח, שגולדה הייתה במלחמת יום כיפור ושפרס הפסיד”, אומרת שלומית סאטלר, המנהלת החינוכית של מרכז הרצל. “אנחנו מבקשים לדבר על האנשים ולהבין למה הם חלק מגדולי האומה, מה הייתה העשייה שלהם, מה האחריות שהייתה מוטלת עליהם ומה המחירים ששילמו.

"למשל, יצחק שמיר, שאמר שהדבר הגדול ביותר שעשה כראש ממשלה היה לפתוח את השערים למיליון יהודים, או אורה הרצוג, מהדיירות החדשות בחלקה, שיזמה את חידון התנ”ך העולמי, או יו”ר הכנסת ישראל שרעבי, שהיה נציג התימנים בתוך מפלגת העבודה ומי שאחראי על רוח טקס הדלקת המשואות כיום.

"רוב הילדים הירושלמים שתשאלי אותם מי זה טדי, יגידו ‘אצטדיון’. אנחנו כאן כדי לספר על התרומה של טדי קולק לתרבות – הקמת תיאטרון ירושלים ומוזיאון ישראל, על כך שהוא קרוי ע”ש תיאודור הרצל וראה את עצמו כמגשים וכמוציא לפועל של החזון של הרצל. הרי הרצל מתאר את ירושלים מצד אחד כעיר קדושה, ומצד אחר כעיר תרבות שיש בה רכבת חשמלית. וקולק אכן ניקה את העיר העתיקה והפך אותה למקום תיירותי. רוב הסיכויים שהוא קרא את ‘אלטנוילנד’”.

“סבידור? סבידור סבידור?”, שואל חייל בקבוצה בזמן סיור. המדריכה עונה לו: “סבידור זו תחנת רכבת, שקרויה על שמו של יו”ר הכנסת מנחם סבידור. למה דווקא תחנת רכבת? כי הוא כיהן בתפקיד בכיר”.

“וונדר וומן”, מתאר אחד המדריכים בחלקה את גולדה מאיר. ציתות למדריך מעלה שגולדה החלה ללבוש שחורים אחרי ששמעה שהרצל נפטר. “כולם זוכרים את מלחמת יום כיפור, אבל הייתה פה ילדה פמיניסטית אמיצה: כשהייתה בכיתה ה’, כילדת מהגרים שהגיעו למילווקי, שמה לב לעניין מטריד”, מספרת סאטלר.

“היא ניגשה להנהלת בית הספר ואמרה: ‘ילדים שבאים מבתים עם כסף יכולים להחזיק ספרי לימוד ולי אין. אתם אומנם מושיבים אותי ליד מישהו שיש לו ספר, אבל אני לא יכולה לחזור הביתה ולחזור על החומר, אני לא יכולה ללמוד למבחן. אתם כל הזמן אומרים לי שהחינוך יאפשר לי חיים יותר טובים מהדור הקודם’.

"יש עוד המון מהגרים בארצות הברית, וזה היה מסר חזק מאוד שהועבר. גרסה אחת אומרת שהיא ארגנה הפגנה, אחרת שביתה ועוד אחת מדברת על מגבית. כך או אחרת, בית הספר שינה את הנוהל ודאג שלכל התלמידים יהיו ספרי לימוד. אותו בית ספר, לא יהודי אגב, שינה את שמו ברבות הימים לבית הספר ‘גולדה מאיר’”.

שקיק עפר מכל יישוב

מה כבר רצו בני הזוג הבריטים ג’ון וקרוליין גריי־היל באותו אוקטובר 1902, כשחשבו להרחיב את שטח ביתם באחוזה על הר הצופים ולהגדיל את המשק? אולם בעודם חופרים, הם נתקלו במערת קבורה עתיקה. ארכיאולוגים שהוזעקו למקום גילו מערה בת חמישה חדרים חצובים, ובתוכם שבע גלוסקמאות, ארונות קבורה שהיו אופייניים ליהודים בימי בית המקדש השני. על אחד מהם הופיעה כתובת בעברית וביוונית עתיקה.

"העצמות של ניקנור (או 'אנשי ניקנור’) איש אלכסנדריה, שעשה את הדלתות", על פי פענוחם של החוקרים רוברט מקאליסטר הבריטי ושארל קלרמון־גאנו הצרפתי, שהסיקו כי מדובר בניקנור המוזכר במסכת יומא בתלמוד הבבלי, מנהיג יהודי מאלכסנדריה שעלה לירושלים והביא עמו דלתות נחושת לבית המקדש. בשנה שלאחר מכן הועבר ארונו של ניקנור למוזיאון הבריטי בלונדון.

כ־30 שנה אחר כך, בשנת 1934, נודע להנהגה הציונית כי בית הקברות היהודי באודסה מיועד להריסה. עצמותיו של מבשר הציונות, יהודה לייב פינסקר, הובאו לירושלים, ומנהל קק"ל, מנחם אוסישקין, הציע לקבור את פינסקר במערת ניקנור, ובכך להפוך את המקום לפנתיאון לאומי. את הבחירה נימק באמירה: “ניקנור הוא הציוני האמיתי”.  ההצעה התקבלה, ואוסישקין עצמו, שנפטר ב־1941, נטמן לצד פינסקר.

כאשר הלך לעולמו, נערכה לוויה גדולה במעמד נציגים מ־233 יישובים שנוסדו בתקופתו בארץ כראש קק”ל, ובידיהם שקיק עפר מכל יישוב. הירדנים, שהתחייבו בסעיף 8 בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לירדן ברודוס לאפשר גישה חופשית להר הזיתים, לקבר רחל ולמערת המכפלה, לא עמדו במילתם, ותוכנית הפנתיאון הלאומי נתקעה. אוסישקין היה האחרון שנקבר במסגרת התוכנית שרקח. הוא ופינסקר נותרו לבדם.

בינתיים בווינה, בשנת 1904, נפרד מהעולם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ונקבר שם. כשנה לפני מותו, כתב בצוואתו: "אני מבקש שיקברוני בארון מתכת ליד אבי, עד שהעם היהודי יעביר את גופתי לארץ ישראל”. חודש לאחר הסכם שביתת הנשק האחרון עם הסורים, באוגוסט 1949, נחקק חוק העלאת עצמותיו של הרצל.

יוזם הרעיון לקבור את מנהיגי האומה בהר הרצל היה דוד בן־גוריון, שהורה לקבור שם את שר האוצר הראשון אליעזר קפלן, שנפטר באיטליה בעת ביקור שערך שם. עד אז היה הר הרצל בית קברות צבאי לאומי שבו נקברו חיילים שנהרגו במלחמת השחרור. זה היה ניסיון להוכיח שההסתדרות הציונית סיימה את תפקידה ההיסטורי. כך גם הבינו זאת מנהיגיה, שהתנגדו להחלטתו לקבור שם את קפלן.

כיוון שבן־גוריון היה גם שר הביטחון, הוא סטה מהחלקה הצבאית והקים שם את חלקת גדולי האומה. החריג השני אחרי קפלן הוא טדי קולק, שנקבר שם בעקבות החלטת ממשלה שסוכמה במילים: “בגלל עשייתו למען ירושלים”.

“לקראת סיום מלחמת השחרור בן־גוריון אמר: יש לנו עכשיו חובה מוסרית להעלות את עצמותיו של הרצל. השאלה איפה”, אומרת סאטלר. “התחילו לחפש מקום. בהילטון תל אביב נמצאה גבעה קטנה שמשקיפה על הנמל, וכל העולים שהגיעו לנמל, שהיה פתוח באותה עת, יכלו לראות את קבר הרצל, אבל בן־גוריון התעקש על ירושלים.

"חשוב לזכור שב־1949 מזרח העיר עדיין לא היה בידיים יהודיות ולא היה לאן להתרחב. הייתה מצוקה של ממש סביב נושא הקבורה. בהר הזיתים לא היה אפשר לקבור יותר, ולכן קברו בקבורה זמנית בשייח’ באדר, מתחת לבית המשפט העליון, מעל גן סאקר וליד מרכז שערי צדק הישן.

"עלה רעיון לקבור את הרצל בטבורה של העיר, בגינת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, ממש על קינג ג’ורג’. הרב הראשי של ירושלים אמר: לא נוהגים לקבור בטבורה של עיר, הולכים לחפש מקום אחר. מצאו את ההר הקירח הזה והחלו בנטיעת יער בזכות יוסף ויץ. כל המקום הזה לא היה בכלל שטח מוניציפלי של ירושלים, שהסתיים על שדרות הרצל. זה לא היה חלק מירושלים. תוואי העיר שונה כדי שהמקום יהיה חלק מירושלים”. הרצל נקבר בנקודה הגבוהה ביותר: 847 מטר מעל פני הים. מקום מכובד.

מה שבעיקר הוביל את בן־גוריון להחלטה היה החשש מהתוצאות של מלחמת השחרור. “כל הסמלים היהודיים לא היו בידיים יהודיות: לא העיר העתיקה, לא הר הזיתים, לא הר הבית כמובן. אז מה מחבר את העם היהודי לירושלים?” מוסיפה סאטלר. “נוסף לכך, תוצאות החלטת האו”ם בכ”ט בנובמבר היו אמורות להפוך את ירושלים לבינלאומית.

"בן־גוריון רצה לקבוע עובדות בשטח וקבר את הרצל פה. התחילו דיונים על כך שצריכה להיות חלקת גדולי האומה. בן־גוריון הוביל את המהלך לקבורתו של קפלן על ההר בקבר שחור שדומה לקבר של הרצל, אף שהקבר של הרצל בשלב ההוא נראה שונה. עבר עשור עד שהוחלט כיצד ייראה הקבר, ומאותו רגע התחיל סטנדרט של מצבות שחורות ושטוחות”.

בסרט בן עשר דקות של “יומן כרמל” מתועדת הלווייתו של הרצל: הכנסת באותה תקופה פעלה בתל אביב, ולכן ארונו הוצב על חוף הים, ומשם יצא מסע אלונקות לירושלים. בבניין המוסדות הלאומיים נערך טקס, ומשם הובל ארונו דרך רחובות ירושלים אל ההר. כל אנשי הכנסת, הרבנים הראשיים ורבים מאנשי ירושלים ליוו אותו בקומנדקר ברחובות עם ארון עטוף בדגל ישראל.

בהר הרצל, חלקת הקבר המיועדת הייתה מכוסה בחופה ענקית עשויה דגלי כחול־לבן. נציגי היישובים הציוניים במדינת ישראל התייצבו והביאו שקית עפר מהיישוב עצמו. אחרי שנה, לקראת האזכרה, הוקמה מצבה פשוטה מאבן ירושלמית, וסביבה כיכר עגולה עם פרחים. על המצבה מילה אחת: “הרצל”.

בסמוך לקבר הרצל, שנמצא בפסגת ההר, מצדו הצפוני, נמצאת חלקת ראשי ההסתדרות הציונית, ובה קבריהם של נשיאי ההסתדרות הציונית העולמית, בהם דוד וולפסון, נחום סוקולוב, אריה דולצ’ין ושמחה דיניץ. בצמוד אליהם נמצאים קברי בני משפחת הרצל. מדרום לחלקת גדולי האומה נמצאת חלקת משפחת ז’בוטינסקי, שבה קבורים זאב ז’בוטינסקי, אשתו יוהנה, בנו וכלתו.

בקשתו האחרונה, שנכתבה בנובמבר 1935, הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודה של הממשלה העברית. ממשלת בן־גוריון לא נתנה יד לדבר בשנותיה הראשונות של המדינה. “אין אנו זקוקים לעצמות”, טען בן־גוריון, ורק ב־15 במרץ 1964 התיר ראש הממשלה דאז לוי אשכול, שהיה ראש ממשלה של קירוב לבבות, להעלות את עצמות ז’בוטינסקי ורעייתו יוהנה למנוחת עולם בארץ ישראל.

מסקנה עגומה

מתי נולד הצירוף “גדולי האומה”? ייתכן מאוד שעל כך אחראי עיתון “דבר”, שבו, במרץ 1969, תמונת ארונו של לוי אשכול לוותה במילים: “ארונו של ראש הממשלה לוי אשכול נישא על כתפי עשרה סגני אלופים וסגני ניצבים מרחבת הכנסת, בדרכו האחרונה אל חלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים”. הצירוף “גדולי האומה” היה אז יצירה חדשה כי במקורותינו הצירופים הקיימים הם “גדולי עולם”, “גדולי הדור” או “גדולי ישראל”.

חלקה לעניין קבורה - היא חלקת השדה שקנה יעקב ובה נקבר יוסף. “חלקת גדולי האומה ממלאת את תפקידה באופן חלקי בלבד”, אומר ההיסטוריון ד”ר מרדכי נאור. “מספר בעלי הזכות הקבורים בה הוא כמספר אלה שאינם קבורים בה".

"בחלקה טמונים ארבעה נשיאים: זלמן שזר ורעייתו רחל, חיים הרצוג ורעייתו אורה, יצחק נבון ורעייתו אופירה ושמעון פרס. סוניה, רעייתו, ביקשה להיקבר בבן שמן. הנשיא הראשון, ד”ר חיים ויצמן, קבור בחלקת קבר מיוחדת ברחובות; יצחק בן־צבי ביקש להיות בקרבת בני עמו בהר המנוחות במערב ירושלים; אפרים קציר נקבר ברחובות; עזר ויצמן באור עקיבא.

"מבחינת ראשי ממשלה: בחלקת גדולי האומה קבורים שלושה ראשי ממשלה בלבד – לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק שמיר, אם את שמעון פרס אני מחשיב כנשיא. בן־גוריון קבור לבקשתו בשדה בוקר, משה שרת בבית הקברות הישן בתל אביב, ליד שני גיסיו המפורסמים, הוז וגולומב, אריאל שרון בגבעה שעל יד חוות שקמים”.

עזר ויצמן, כאמור, נקבר באור עקיבא. טרם לכתו ביקש להיקבר שם לצד בנו שאולי וכלתו רחל, שנהרגו בתאונת דרכים. כשנשאל בידי עיתונאים מדוע החליט כך, השיב: “רוב שנותיי הייתי קשור יותר לאור עקיבא מאשר להר הרצל. להר הרצל נפלתי במקרה, אחרי תקופה ארוכה ששירתי את עם ישראל, וכשהציעו לי להיות נשיא ולא התנגדתי. אבל להיכנס לשם? חס ושלום”.

בעניין יושבי ראש הכנסת, ארבעה לא קבורים בחלקת גדולי האומה ושישה כן. נאור מונה אותם: “נחום ניר קבור בתל אביב, קדיש לוז בדגניה ב’, ראובן ברקת בהר הזיתים, דב שילנסקי בגבעת שאול. אחת לכמה שנים מתחלף יו”ר כנסת. חמש מערכות בחירות היו בשנים האחרונות. כאשר יבוא יומם, יהיה צורך במגרש נוסף ליושבי הראש: יולי אדלשטיין, בני גנץ, יריב לוין, מיקי לוי ואמיר אוחנה”.

פרופ’ אודי לבל, חוקר תרבות הזיכרון הישראלי מהמחלקה לתקשורת ומרכז בס”א באוניברסיטת בר־אילן, ממשיל את חלקת גדולה האומה לעצומות של אנשי רוח, שבהן, לדבריו, “לא ברור מה ממסגר את מה. זהות החותמים על העצומה או הכותרת ‘עצומת אנשי רוח’ את החותמים עליה”, הוא אומר.

“אני כבר לא מדבר על מנהיגים המשתייכים לקהילות ערביות, חרדיות או על דתיים־לאומיים שלא קבורים שם. בואי ניקח רק את שני המיתוסים הממלכתיים האולטימטיביים: ראשי הממשלה בגין ובן־גוריון. כל אחד מהם בחר לעצמו מקום קבורה אחר. הראשון בהר הזיתים והשני בשדה בוקר. בכל מדד וסקר הם המנהיגים שהכי מתגעגעים אליהם וחשים בחסרונם. במילים אחרות: הם גדולי האומה. קרי גדולי האומה לא קבורים בחלקת גדולי האומה. זה אומר הכל”.

האם אפשר בכלל ליצור בישראל חלקה שתעורר סנטימנט כלל־לאומי? “לצערי, ממש לא”, אומר פרופ’ לבל. “החברה הישראלית עוברת פרגמנטציה מיום ליום. ראינו את זה במלוא הקיטור בניסיון הכושל להקים את מיזם הר איתן, שסיים את חייו בתור הר הזיכרון. מה שאמור היה להיות אתר ההנצחה הצבאי של ישראל, עם גלריות לכל מלחמה ולכל מבצע צבאי מימי מלחמות התנ”ך, סיים את חייו בתוך מבנה לבן עם שם ותאריך פטירה של כל חלל.

"מרוב ויכוחים על הנרטיבים השונים, על דרך הצגת האירועים - בין עמותות צבאיות לבין עצמן, בין שמאל וימין, בין עמותות שייצגו מחתרות שונות - המיזם בוטל. זה נגמר במינימום האפשרי: לבנים עם שמות החללים בלבד ותאריך נפילתם. המסקנה היא עגומה: לא ניתן להקים בישראל הנצחה שמתעלה מעל השיוך הקהילתי.

"הבעיה המרכזית עם ‘גדולי האומה’ הישראלים אינה בפוליטיקה, אלא בחינוך. הם אלמונים לרוב הנוער. קיימת בורות עצומה. הרבה שנים הייתי בא לשוחח לקראת יום העצמאות עם סטודנטים על הפוליטיקה של הזיכרון. על כך שבן־גוריון לא הזמין את בגין לחתום על מגילת העצמאות כדי להדיר אותו מכל סממן של ממלכתיות.

"הייתי מתחיל בשאלה: ‘מי כן חתום על המגילה?’ ורק לאחר מכן שואל: ‘מי חסר לכם?’. משנה לשנה התחלתי לקבל תשובות כמו: על מה אתה מדבר, מיהם בכלל השמות האלה ומהי בכלל מגילת העצמאות. הטקסט המכונן ביותר שלנו, והשמות שכן חתומים עליו, הם עלומים לרוב הסטודנטים”.

אתה מתאר מצב של היעדר ישראליות.
“יש לנו שלל זרמי חינוך שמפרקים את ישראל. חלקם ממלכתיים לכאורה וחלקם חוץ־ממלכתיים. אין לי שום יכולת לבוא בטענות למי שלא מכיר את גדולי האומה או למי שלא יעמוד בצפירה. הוא לומד בזרם חינוכי על חשבון משלם המסים שפועל על פי חוק. אין סיכוי שיגדל להיות אזרח אחר.

"הסיכוי שיהיו כאן בני נוער שישמעו גם על הרב קוק, גם על הרב עובדיה יוסף, גם על הסופרת יהודית הנדל, גם על יצחק שמיר, גם על ברל כצנלסון, גם על רבקה גובר וגם על תופיק טובי - וכל זאת בזרם חינוכי אחד - כלל לא קיימת. לכן אין שום משמעות לקיומם של חלקת גדולי האומה או של מקום פיזי אחר כל עוד לא קיים ניסיון לייצר מקום ישראלי תודעתי־חינוכי. איש לא יוצר מקום כזה”.

קשה למצוא פה חרדים או ערבים, להוציא ילדי רשת החינוך הדו־לשוני, “יד ביד”, אבל על פי מנהל מרכז הרצל עודד פויר, לכל אחד גדול האומה שלו ולכל אחד הבנימין זאב הרצל שלו. “גדולי האומה הם האנשים שהגשימו את החלום”, הוא אומר. “כל אחד הגיע ממקום אחר, עם רקע אחר, והשאיר מטען עצום בנושאי שוויון חברתי, אמנות, מנהיגות נשית, יזמות וחדשנות”.

סאטלר מוסיפה: “בסיור לאנשים שעוסקים בגיוס כספים דיברנו על פרס, על גולדה ועל נבון, שלכולם יש סיפורים שנוגעים לנושא. לא מזמן הייתה קבוצת אנשי מודיעין. סיפרנו להם שכאשר חיים הרצוג חזר לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה הוא הגיע עם ניסיון אדיר של מודיעין כי היה במודיעין הבריטי באירופה. הוא שילב דברים מהניסיון שרכש במודיעין הישראלי. אבל מה הכי מרגש? כשילד או כיתה של חינוך מיוחד שומעים את המנטרה: ‘אם תרצו אין זו אגדה’ ולוקחים את זה לעצמם”.

“הסיור כאן יכול לחבר ברמה הכי עמוקה – אם זה הקשר למקום שממנו ההורים באו, שאיפות אישיות לעתיד, דילמות שמטרידות ביומיום”, מסכם פויר. “מי שמבקר בהר מגיע למקום שיש בו סיפור אחד שהוא נכון לכולם. כל אחד מזווית אחרת. חזרה למקום טהור שבו היה ברור לכולם שיש פה רעיון גדול שחייבים להילחם עליו ולעבוד עליו יחד, כי אחרת זה פשוט לא יעבוד.

"המקום הזה, על הסיפורים שבו והאנשים שטמונים בו – בלי לנתק את הקונטקסט הגדול של בית העלמין הצבאי ו'יד ושם' מהכיוון השני - הוא מקום של השראה ושל יחד, ונועד להזכיר לנו מה שלפעמים אנחנו קצת שוכחים”.