שי אליאש כותב לאחיו גיא, שנפל בהתהפכות נגמ"ש בגבול לבנון ביומו האחרון בשירות הסדיר, ב־9.10.1987. בן 21 במותו
אחי.
נסעתי היום למשרד ובדרך השמיעו ברדיו את השירים העצובים של יום השואה. 35 שנים עברו מאז שנפרדת מאיתנו, ותמיד השירים הללו מזכירים לכולם ולי שבשבוע הבא יום הזיכרון לחללי צה"ל. ולך. כאילו שאבא ואמא שלנו, אחיך הגדול איל ואני, צריכים תזכורת. אנחנו חיים את הגעגוע אליך כל יום כמעט. שיר שמתנגן ברקע, אירוע משפחתי שאתה חסר בו, חיילים במדים אפורים של חיל האוויר שעומדים בטרמפיאדה בדרך הביתה.
וגם הילדים שלי, שגדלים מבלי שהכירו את הדוד שלהם. כל אלה ועוד מזכירים את החוסר הגדול שלך בחיינו, בחיי.
יש כל כך הרבה דברים שרציתי לספר לך, לשמוע את התייחסותך אליהם, רגעים שאני רוצה לחלוק איתך ולא יכול. כמו לדוגמה כשאני מביט באורי, הבן הבכור שלנו, שמשרת בגדוד שלך בהגנה אווירית, וכל כך מזכיר לי אותך במראה, בהתנהגות, בגובה. אני כל כך גאה בו, כפי שהייתי גאה בך אחי.
לא הספקתי להגיד לך את זה מעולם. כמה שהייתי גאה להיות האח הקטן שלך.
למרות שעברו כל כך הרבה שנים, אני לא מפסיק לחשוב מה היה קורה אילו לא מתָ. אילו לא היית מתנדב להחליף חבר שביקש לצאת לאירוע משפחתי. אילו לא היית חוזר לצבא מחופשת שחרור אלא נשאר בסוכות בבית. אילו הנהג של הנגמ"ש היה יותר מיומן. ואילו היית מחליט לנסוע בגבול לבנון בדרך הארוכה במקום בירידה התלולה, שבה הנגמ"ש התהפך ונהרגת. ביום האחרון של השירות הסדיר שלך, בנסיעה האחרונה. מה היה קורה אילו.
35 שנים חלפו, אך התסכול, הכעס על העולם והגעגוע אליך נותרו כפי שהיו. אז, כשהייתי בן 16 והם דפקו בדלת ביתנו ברעננה ובישרו לי שנהרגת. השנים חולפות, כולנו מתבגרים, ההורים מזדקנים, ואתה איתנו, בלב ובראש. תמיד תישאר חלק מהמשפחה שלנו. גם אם דמותך נמחקה מהזיכרון שלי לצערי, נשארו התמונות, קטע וידיאו אחד בשחור־לבן מסרט סטודנטים של חמש דקות ששיחקת בו, והגעגוע אליך עד אין קץ.
שלך אחיך האוהב,
שי