אור מרוני, מפיקת מצעד הגאווה הראשון ב־1998 ומי שיזמה אותו יחד עם מנחם שיזף, שכיהן כראש אגודת הלהט"ב באותן שנים, לא תשכח את הימים ההם. "הייתה תחושה שעשינו היסטוריה", היא מספרת כעת. "מנחם שיזף ז"ל היה המנוף שנשא את הקהילה הלהט"בית אל המקום שאפשר את המצעד.

"הוא הראשון שהשתמש בכל הקשרים הפוליטיים שהיו לו כלוביסט כדי להילחם על שינוי חוקתי, על שינוי באווירה בכנסת, כך שיכולנו לקיים בה את הכנס הלהט"בי הראשון. הוא לא היסס לדרוש מהנשיא ויצמן לחזור בו מהמילה 'פייגלה' ולפגוש בלשכתו את נציגי ונציגות הקהילה. זו הייתה פריצת דרך חשובה מאין כמוה".

קשה לדמיין את זה, אבל עד שנת 1998 מצעדי הגאווה, כפי שאנו מכירים אותם כיום, כלל לא התקיימו. החוק, שאסר על "משכב שלא כדרך הטבע", אף כי לא נאכף, בוטל רק בשנת 1988. האגודה למען הלהט"ב הוקמה ב־1975, אך כונתה תחילה "האגודה לשמירת זכויות הפרט", מתוך החשש להצטייר כמי שעוברים על החוק.

עם היווסדו של מצעד הגאווה הראשון, יצאו אלפים לצעוד ברחובות תל אביב, כשהשיר "דיווה" של דנה אינטרנשיונל, שזכתה חודש לפני כן באירוויזיון, מתנגן ברקע. "זה היה יום שמח", אומר ראש עיריית תל אביב דאז, רוני מילוא. "עקבתי מרחוק אחרי המצעד מהלשכה. אני זוכר שחשבתי שהוא היה מצעד יפה".

דיווחתי ובכיתי

אלא שהיום המרגש שבו נערך המצעד נולד לאחר שנים רבות של מאבק וקשיים. "עשר שנים קודם למצעד אני זוכרת שישבנו חמישה אנשים באותו החדר, ואחד היה עם מסיכה", מספרת מרוני. "אמרנו לו: 'אנחנו יודעים מי אתה', אבל הוא לא הסכים להוריד אותה כל הפגישה מחשש להיחשף".

"מצעד הגאווה של שנת 1998 היה למעשה שיא של רצף אירועים שתרמו לנראות ולכוח של הקהילה הגאה", מסביר פרופ' אייל גרוס מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וממקימי הפורום ללימודים להט"ביים וקוויריים באוניברסיטת תל אביב.

"ב־1992 נחקק התיקון לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה שאסר אפליה על רקע נטייה מינית. זה היה שינוי משמעותי מאוד, שהוביל לפסק הדין של דנילוביץ' נגד "אל על" ב־1994, שבו בית המשפט העליון קבע, ואישר בכך את פסיקת בית הדין לעבודה, שיש לתת לדייל שיש לו בן זוג מאותו מין הטבות זהות כמו לבני זוג ממין שונה".

"היו המון אירועים קטנים בדרך", מספרת מרוני. "נאבקנו שוב ושוב ושוב. עלינו לירושלים והפגנו נגד פרופ' אברהם שטינברג (לימים חתן פרס ישראל לספרות תורנית, שכתב כי הומוסקסואליות היא נטייה שיש לדכא – מ"ב) וכמובן נגד הנשיא ויצמן. הגענו למפגש הראשון בכנסת שח"כ לשעבר יעל דיין ארגנה.

"עשינו מיני אירוע גאווה בשינקין, הצבנו ארון והמבקרים יכלו להיכנס אליו ולצאת ממנו. לימור לבנת הגיעה להביע תמיכה. פוליטיקאים התחילו להבין שיש קהילה, וגם אנחנו התחלנו להבין שיש קהילה. התחלנו להבין שאנחנו לא רק צריכים לפחד ללכת למועדונים או לקרוא עיתונים בסתר".

"גם היה תיקון של פקודות מפלות בצה"ל, בעקבות הופעתו של פרופ' עוזי אבן בכנסת (חבר כנסת מטעם מרצ שהיה חבר הכנסת ההומוסקסואל המוצהר הראשון – מ”ב), שסיפר על האפליה שעבר", מוסיף גרוס. "כך שהיו שינויים חשובים בשנות ה־90, אך עדיין הקהילה הייתה יחסית מאוד בארון עם מעט נראות.

"בלילה שבו דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון, היו חגיגות ספונטניות בכיכר רבין, שהפכו למיצג של נראות להט"בית. בכלל הנראות שלה והפתיחות שבה דיברה השפיעו רבות על הקהילה, בפרט אחרי הזכייה. 1998 הייתה שנת מפנה חשובה גם בכך שלראשונה נבחרה נציגת ציבור מהקהילה: מיכל עדן למועצת העיר תל אביב מטעם מרצ".

"מצעד הגאווה של שנת 1998 היה נקודת מפנה בהיסטוריה של הקהילה הלהטב"קית בישראל, במאבק של הקהילה לשוויון זכויות ובנראות שלה", אומרת מיכל עדן, כיום עורכת דין המתמחה בייצוג להט״בים, "זה היה מפגן כוח ענקי של הקהילה והיה ניתן להרגיש את השינוי והעוצמה של הקהילה באוויר, זה היה מרגש מאוד.

"מרצ הייתה המפלגה החלוצה בייצוג להט"ב בפוליטיקה. הרגשתי תנועה של מאות להט"בים שנרתמו והגיעו להצביע בפריימריז של מרצ, שנערכו לפני המצעד. זו הייתה הפעם הראשונה שלה"טבים עשו שימוש בכוחם האלקטורלי כדי להשפיע פוליטית ולדרוש ייצוג משלהם. רצינו ייצוג משלנו".

שבועות ספורים לפני קיום המצעד, ב־22 במאי 1998, התקיים פסטיבל הוויגסטוק השנתי בגן העצמאות בתל אביב, להעלאת המודעות למאבק באיידס. "וויגסטוק היה מה שיצר את השינוי, כשהמשטרה פשוט ניתקה בשבע בערב את המיקרופונים", אומרת מרוני. "פתאום היה זעם שמעולם לא היה קודם, זעם שהתפרץ".

"בשלב מסוים במהלך הפסטיבל הפקחים ניתקו את החשמל באמצע ההופעה על מנת להביא להפסקת האירוע", מוסיפה עדן. "פעילים בקהילה זעמו ופנו אליי על מנת שאנסה להשפיע בעניין. עליתי לבמה וקראתי לקהל לרדת לרחוב הירקון ולחסום את הכביש. הכביש נחסם לתנועה למספר שעות, והייתה תחושה שהקהילה הלהט"בית היא כאן כדי להישאר והיא לא מתכוונת יותר שירמסו את זכויותיה".

"אני זוכרת את עצמי עולה לשידור ברדיו ומספרת להם מה רואים", אומרת מרוני. "זה היה מטורף. עמדתי על הגג של האוטו שלי ותוך כדי דיווחתי ובכיתי, זה היה כל כך חזק. למחרת התקשרתי למנחם ואמרתי לו: 'אנחנו עושים מצעד גאווה, לא מעניין אותי שום דבר'. קיווינו שיהיו 300 איש, זה היה החלום הרטוב שלנו".

הייתה סנסציה

במשך חודש שלם עבדה מרוני סביב השעון על מנת להוציא לפועל את המצעד. למרות שהעירייה הסכימה לקיים את המצעד, המשימה לא הייתה פשוטה. "לי הייתה עמדה מאוד נחרצת וחד־משמעית לגבי חופש הפעילות של הקהילה הלהט"בית", אומר מילוא, "אני מאמין שהעמדה הזאת השפיעה.

"זה נכון שלא הייתה התלהבות בקרב הציבור החרדי והדתי בעיר, אבל הציבור הזה היה קטן מאוד, ולא הייתה לו השפעה משמעותית. תל אביב היא עיר מאוד פלורליסטית, ויש בה ציבור גדול של להט"בים, לכן הסכמתי מיד. היו לי גם עוזרים בעירייה שהיו להט"בים, לכן הייתי קשור ומחובר לציבור הזה".

קיום המצעד גרר תגובות נגד?
מילוא: "לא קיבלתי תגובות שליליות ולא הרגשתי שום בעיה מיוחדת, להפך, הרגשתי שזה יוצר תחושה טובה בקרב הציבור הכללי".
מרוני: "המשטרה לא רצתה לקיים את המצעד, הם פחדו מאיידס. הם היו בהיסטריה באותה התקופה, הם הסתובבו עם כפפות גם בוויגסטוק וגם במצעד הגאווה. השוטרים לא רצו לתת לנו רישיון, אז אמרתי להם: 'אין בעיה, אנחנו נצעד בכל מקרה', ואז הם נתנו רישיון. עשיתי הרבה רעש, גם בכלי התקשורת, זאת הייתה סנסציה. ועדיין קיווינו ל־300 צועדים".

מה קרה ביום עצמו?
מרוני: "אני זוכרת שהשעה הייתה עשרה ל־12 בצהריים והכיכר הייתה ריקה. לא היה כלב. היינו רק אני, מנחם וכמה פוליטיקאים. אבל פתאום, בבת אחת, הגיעו האנשים, והיו בסביבות 3,500, זה מספר עצום. זה היה מטורף. אמרנו מראש שמי שמרגיש בארון וקשה לו - יכול להיות עם מסיכה, אבל אולי שלושה אנשים היו עם מסיכות".

הצועדים והצועדות יצאו מכיכר רבין, המשיכו על שדרות בן־גוריון, משם פנו אל עבר הרחובות דיזנגוף וז'בוטינסקי והמשיכו לגן העצמאות. "המצעד הפך לאירוע שיא שבו נכחו לראשונה אלפי להט"בים מכל הארץ, נציגי ציבור, חברי כנסת", מספרת עדן. "התחושה הייתה של התרוממות רוח. הרגשנו שלאחר שנים רבות של מאבקים מאחורי הקלעים, להט"בים מתחילים לצאת אל הזירה הציבורית, מיישירים מבטם אל המצלמות ודורשים לעצמם שוויון. תל אביב הפכה אז להיות הבירה שלנו שבה ביקשנו להיות בטוחים ושווים".

מה אתן זוכרות מהמצעד?
עדן: "יחד איתי צעד רון חולדאי, שהיה אז מועמד לראשות העיר והבין שהקהילה היא חלק מרכזי במרקם העירוני. אני זוכרת שהוא התבונן בדגלי גאווה שנתלו על המרפסות בשדרות בן־גוריון ואמר לי שזו הפעם הראשונה שהוא רואה נוכחות כזו בעיר. אז כבר ידענו שהוא יבחר להוביל את העיר למקום טוב יותר עבור להט"בים".
מרוני: "אנשים עמדו במרפסות ומחאו כפיים, זה היה משק כנפי ההיסטוריה. זה היה לעשות משהו שאף אחד לא חלם לפני כן שיהיה אפשרי".

במה המצעד אז היה שונה מהמצעדים כיום?
מרוני: "הייתה רק משאית אחת עם מוזיקה של שירזי. מעבר לזה, המצעד היה מלא שלטים שדרשו זכויות. הלכתי בראש המצעד עם מגפון וצעקתי סיסמאות, ואנשים אחריי, ואני בוכה. זה היה לא ייאמן. מבחינתי אי אפשר לתאר את העוצמה של הרגע הזה. אני גם זוכרת את הכניסה לאירוע ההפנינג בגן העצמאות. עמדו שם אנשים ומחאו כפיים למצעד שהגיע. אני חושבת שגבהתי באיזה שני מטרים באותו אירוע. שנה אחרי זה היו כבר 50־60 אלף איש. היה ברור שאין דרך חזרה".

איך את מרגישה כשאת רואה את המצעדים היום?
מרוני: "אני קודם כל מרגישה שמחה מאוד גדולה, אני מודה שאני פחות הולכת היום, כי אני בת 56 וחם לי. אני עד היום אומרת לעצמי: מה חשבתי לעצמי? למה בקיץ? אבל זהו, אכלתי אותה (צוחקת)".

הצועדים של שנת 1998 מבקשים לזכור ולציין את הצועדים של שנת 1979, כאשר ביום שישי בחודש יולי התקבצו חברי הקהילה בכיכר מלכי ישראל ומחו למען שוויון זכויות, ביוזמתו של יונתן דנילוביץ', דייל ופעיל זכויות.

אפשר לומר שהשינוי הגדול שהתחולל מאז בחברה הוא כתוצאה מקיום המצעד?
מרוני: "ללא ספק. זה נורא מפחיד להיות האדם הראשון שיקפוץ על העגלה, אבל אם יש אחרים, אז אפשר לקפוץ ולהיטמע בהם. לפני שנתיים עברנו לכפר ורדים, והדבר הראשון שעשיתי היה לקיים שם מצעד גאווה. כל הכפר הגיע. כשהגענו לכפר הייתה קהילה של חמישה אנשים, והיום רק בקרב הנוער יש 16. זה לא שהגיעו עוד, הם פשוט העזו לצאת מהארון".

"המצעדים ללא ספק תורמים למודעות, אך הם גם תוצאה שלה", אומר גרוס. "המצעדים משדרים לאנשים מסר שהם לא לבד ומראים להם שיש עוד אנשים שהם חלק מהקהילה, ובמובן הזה יש להם פוטנציאל מעצים חשוב".

ובכל זאת, הדרך עוד ארוכה?
מרוני: "גם אחרי 25 שנים אנחנו עדיין נלחמים. אבל יש הרבה מאוד משמעות למצעדים האלה ולתחושה שיש פה קהילה גדולה ומשמעותית".