ימים אחדים לאחר נפילת רס"ן בניה ריין ז"ל במלחמת לבנון השנייה, מצאה אמו חגית מכתב בכתב ידו בארנק שבכיס המעיל. פתק מהוה, מצהיב מרוב ימים, ובו תפילה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב: “שיכירו וידעו כל יושבי תבל האמת לאמיתה, אשר לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת חס ושלום, ולא בשביל שנאה וקנאה וקנטור ושפיכות דמים".
17 שנה חלפו מאז, והאם השכולה עדיין מחזיקה בידיה את הדף המתפורר. “אחרי שבניה שלי נהרג, התברר לנו שהפתק היה אצלו בארנק מאז הלימודים בישיבה, ושהוא ציטט את התפילה שכתובה בו לכל מי שהתגייס", היא אומרת, “ומאז אני מתחילה ומסיימת כל שיחה עם בני נוער וחיילים עם הדף הזה. אני אומרת להם, זו הצוואה של בניה, ותסכימו איתי שלא צריך להיות דתי כדי להצטרף אליה ולהתפלל שלא נחפש קנאה ושנאה וקנטור בעם ישראל".
מאוד אקטואלי היום.
“מחריד אותי עד כמה זה אקטואלי. אני ממש לא מכירה את המדינה שלי. לפני כמה חודשים השתתפתי בהפגנה נגד הסרבנות שארגנה תנועת הביטחוניסטים. עמדתי בצד, ופתאום הגיע גבר ושאל, ההפגנה הזו היא נגד או בעד הרפורמה? אמרתי לו שזאת הפגנה בעד ארץ ישראל ונגד מי שלא מוכן לשרת במילואים. ואז הוא ירק עליי. עד עכשיו אני מרגישה את הרטוב הזה ישר על הפנים. זה היה כמו חץ מחודד שפגע בי באמצע הלב. התחלתי לרעוד. אמא שלי סיפרה איך הגויים ירקו עליה בפולניה בגלל שהייתה יהודייה, ופה, בארץ ישראל, יהודי ירק עליי כי אמרתי שאני בעד המדינה?".
זה לא היה האירוע המביש היחיד שזעזע את ריין עד היסוד. בתחילת המחאה נגד החקיקה המשפטית, כשקבוצת שריונרים לשעבר יצאה בצעדה מלטרון להר הרצל, הניף אב שכול את תמונת בנו עם הכיתוב “המחיר לא היה שווה". “זו הייתה כרזה בצבע אדום על שחור, כמו כתם דם. לא האמנתי למראה עיניי. אז החלטתי ללכת למקום ההתכנסות, ושהם יסתכלו לי בעיניים. אז עוד לא קראו להם ‘אחים לנשק'. הגעתי ללטרון ושאלתי, לאן אתם הולכים, והם אמרו, להר הרצל, להזמין את המתים".
"זה היה רגע שבו הרגשתי שנחצה קו אדום. נחנקתי. איך אומרים דברים כאלה בקודש הקודשים, במקום שבו השם של הבן שלי כתוב על הקיר. אמרתי להם, ‘למה אתם מערבים את הנופלים בפוליטיקה, תעזבו את המתים בשקט'. ואז, בתוך רגע, עשרות אנשים הקיפו אותי במעגל והתחילו לצעוק עליי. עמדתי קפואה ומבוישת ולא יכולתי להוציא מילה מהפה עד שהגיע אלוף במילואים שמכיר אותי ואמר להם, ‘אתם השתגעתם? מה אתם עושים, זאת אמא שכולה'".
הם התנצלו?
“לא. רק הסתובבו והלכו. אף אחד מהם לא ביקש ממני סליחה. עמדתי שם והרגשתי שיברון לב. לא ידעתי שאחר כך ימשיכו עם מיצג של ארונות קבורה ויביאו להפגנות טנק מאנדרטאות ושביום הזיכרון יגידו שהם לא רוצים שהשרים יבואו לאזכרות הממלכתיות בבתי העלמין. אני אמרתי, ‘אם השרים לא יבואו, הם יפגעו בי ובנופלים כי הם לא באים בתור פוליטיקאים, הם באים בתור ממשלת ישראל ששלחה את החיילים למלחמה ובאה לבתי העלמין להגיד לנו, תודה שמסרתם את הבנים'".
זו לא פעם ראשונה לתקיפת משפחות שכולות בישראל שיצאה מדעתה. בנובמבר 2020 הפגינו תומכי נתניהו מול בית משפחת פרקש, ששכלה את בנה סרן תם פרקש ז"ל במלחמת לבנון השנייה. המפגינים חירפו וגידפו את האם השכולה ואחד מהם, אפריים גרייף, איחל לה “עוד אחד כזה". “זה נורא ואיום", נחרדת ריין. “בכל צד יש קיצונים. אחרי שנהרגו שני אחים בפיגוע בהר ברכה, מישהו כתב ‘חבל שנהרגו רק שניים'. זו צורה כל כך אלימה של שנאה וצריך להסתייג ממנה גם בלי קשר לשכול. כשירקו וצעקו עליי, הבנתי שפשוט לא אוהבים אותי ושכמותי ולמרות שזה שבר אותי, לא שנאתי את מי שעשה את זה אפילו לרגע אחד. ממש לא. רק הרגשתי רחמים על אנשים שמרשים לעצמם לדבר אליי ככה".
למה לדעתך הם פגעו בך?
“אני חושבת שזה בגלל שהם ראו את כיסוי הראש שלי. אנשים מפחדים מהדתה, כאילו שאנחנו סיפורה של שפחה. אני מרגישה בת מלך, לא שפחה, אבל אולי אמרו להם שנכריח אותם לשמור מצוות. שזה כמובן שקר מוחלט, כי מה אכפת לי מה אתה עושה, איש באמונתו יחיה. ואיך זה קשור לצבא, איך זה קשור לשכול? המחאה לקחה את הדברים שהיו הכי קונצנזוס, שכול וצבא, והכניסה לתוך ההפגנות, וזה מה שהוציא אותי מהבית. ברגע שזה קרה, לא יכולתי לשתוק".
אולי הפחד מהדתה נובע מדברי ח"כ אבי מעוז, שהבטיח להילחם נגד משפחות “שונות" וסבור שתפקיד הנשים הוא להתחתן ולגדל ילדים?
“יש חברי כנסת שהם לא מנהיגים. הם צריכים לספור עד עשר לפני שהם מדברים. אני מבינה את הכאב של האנשים שיוצאים להפגנות כבר 30 שבועות. זו מסירות נפש. אני בעד הפגנות, גם אני השתתפתי בהפגנות נגד הסכמי אוסלו, נגד קמפ דיוויד, הילדים שלי גדלו בין הפגנה להפגנה, אבל לא ירקתי ולא קיללתי אף אחד. שרנו, רקדנו, עשינו שיעורי בית בגן סאקר. לא צריך להיות אחידים בדעות אלא מאוחדים ברצון לשמור על הבית. אין אני ואתם, כולנו אחים".
17 שנה עסוקה חגית ריין בסיוע למשפחות שכולות ובמפעלי הנצחה לבנה, שנפל באוגוסט 2006 בעת שהיה בדרכו למשימת חילוץ של טנק פגוע בחרבת אל־כסיף. “כשבאו להודיע לנו על האסון, לא שאלתי למה, אלא לשם מה, כי ידעתי שהקדוש ברוך הוא החליט שהפעם זה יהיה הבן שלי ולא הבן של השכנה", היא אומרת בפשטות. “ידעתי שבניה כבר לא יוכל לתרום, אז שאלתי מה אני יכולה וצריכה לתרום, ומאז זה הדבר היחיד שמעסיק אותי. אני הולכת לבתי ספר וליחידות בצבא ומדברת על שירות משמעותי, על שליחות ועל ערכים ומביאה דוגמאות מהחיים של בניה. כנראה שאני קצת מצליחה בזה, כי בכל שנה קוראים לי יותר".
גם כשהיא מבקרת את המשפחות השכולות, ריין לא מסתפקת בניחום אבלים אלא משאירה את מספר הטלפון שלה ומבטיחה להיות זמינה גם בהמשך. “מניסיוני המר, שבעה זה לא זמן שאפשר בכלל להבין שמישהו מציע עזרה, לפעמים בכלל לא זוכרים שהייתה פה מישהי ששכלה את בנה והמשיכה לחיות. יש לי קשר טלפוני עם עשרות משפחות שכולות שיכולות להגיד לי בכל שעה ובכל זמן, ‘חגית, אני במצב זיפת, בואי'. ואני קמה ונוסעת. במיוחד למשפחות שיש להן פחות תמיכה וסיוע, כמו משפחות עולים. מי שצריך אותי, אני מתייצבת, כי זו השליחות שלי". היא כבר סבתא לנכדים, אבל כולה לב, ערכים ונתינה. “אני יכולה לחזור סחוטה והרוגה, אבל מאושרת כי עזרתי למשפחה שכולה. זה עושה לי נחת".
השנה תש כוחה. באזכרה הממלכתית לבנה נתנה לראשונה ביטוי פומבי למצב הפנימי בישראל בעקבות החקיקה המשפטית. “כששואלים אותי בחודשים האחרונים מה שלומי, אני עונה כמו בשיר של זלדה, ששלומי קשור בשלום המדינה", אמרה מעל קברו. “כך חינכו אותי הוריי וכך חינכנו אתכם, בניה שלי. השתדלנו מינקות להסביר לכם שבאתם לעולם כדי לתת ממה שיש לכם, לעזור למי שצריך, הכלל לפני הפרט, והמדינה לפני הכל, ולה ניתן את הכל. אנחנו מודים לקב"ה שנותן לנו כוח כל יום מחדש".
"אבל בחודשים האחרונים המדינה שינתה את פניה. הפגנות אלימות, חסימות כבישים, שורפים צמיגים, אמירות לא נעימות כמו ‘אתם לא אחים שלי' ואפילו ירקו עליי. ואני שואלת אותך, בניה: לשמוע מילים כמו ‘את לא אחותי'? אני צריכה לספוג משפטים כאלה פוצעים אחרי שנתתי את היקר לי מכל לאחים שלי ולמדינה שלי? זה כמו חץ עם רעל שפוגע ומדמם, משפריץ ומוציא את כל המוגלה, וכל מה שהיה לפני 17 שנים פורץ החוצה. כל מה שאנחנו מנסים לכסות אחריו ביומיום".
"יש מושג חדש, ‘כוח קפלן'. אני מכירה מושג אחר, ‘כוח בניה', זה הטנק שלך שביצע אין־ספור חילוצים. ומי היה הכוח בטנק? אחים שלך מכל עם ישראל. אורי גרוסמן, הבן של דויד גרוסמן, סופר ומשורר מהשמאל; אדם גורן מקיבוץ מעברות של השומר הצעיר; אלכס בונימוביץ, עולה חדש מרוסיה; ואתה, מתנחל ימני דתי. כולכם נלחמתם יחד למען מטרה אחת - להגן על עם ישראל".
הדברים עלו לרשת, הפכו ויראליים ונגעו ללב רבים מימין ומשמאל. “באזכרה לנפטר הנשמה יורדת", אומרת ריין. “ביום הזיכרון הכללי של חיילי צה"ל אני מרגישה את הכאב של כל עם ישראל אבל לא מרגישה את הנשמה של בניה, אבל ב'ירצאייט' אני ממש מרגישה שהנשמה נמצאת איתי, אני ממש יכולה לדבר עם בניה, אני בוכה ומרגישה אותו והוא ממש שם, עונה לי. 17 פעמים בחיי הרגשתי את זה ורק בימי הזיכרון שלו, ולכן דיברתי אליו מהלב".
הופתעת מהתגובות?
“אין לי פייסבוק, אני לא אשת רשתות, אבל אמרו לי שהדברים רצו מאדם לאדם ושהיו אלפי תגובות. קיבלתי הרבה מאוד טלפונים, תגובות מהיקב ומהגורן, אנשים מבוגרים וצעירים, קצינים ושופטים, חילונים וחרדים, משפחות שכולות וגם אנשים מהשמאל ומאחים לנשק שביקשו לחזק ולהתנצל. לא הבנתי למה קמה סערה ולמה התלהבו כל כך. אמרתי דברים מובנים מאליהם".
גם נתניהו ואשתו טלפנו אלייך, באמצע חופשה פרטית.
“חשבתי שזו מתיחה של האחד באפריל, שמישהו עובד עליי. היה טלפון ממספר חסום, אמרו ראש הממשלה רוצה לדבר איתך, ואני אמרתי ‘תפסיקו עם השטויות', ופתאום שמעתי את הקול של ביבי. עדיין חשבתי שמישהו שם תקליט שלו, אז הקשבתי בשקט, הייתי קצת בשוק, ואז הבנתי שזה אמיתי. אמרתי לראש הממשלה, ‘אולי אני תמימה, אבל אם מה שאמרתי חיזק כמה אנשים, אז אני שמחה שעשיתי את זה'".
את מרגישה שיש השפעה לדברים שאמרת?
“כן. אני מגיעה למשפחות שכולות כדי לחבק ולעודד, ובזמן האחרון אני פוגשת גם משפחות שמתנגדות לרפורמה המשפטית. לפני שבוע הגעתי למשפחה כזאת, כבר בחצר ראיתי את השלטים והדגלים, והלב שלי התחיל לדפוק, כי חששתי שיתקפו אותי. אמרתי לקדוש ברוך הוא, תן לי את המילים הנכונות. אבל מיד כשנכנסתי מישהו זיהה אותי והביא אותי לאם השכולה, וכל החומות והשכבות נפלו, והיו חיבוקים ובכינו ביחד, כמו אמא לאמא. לאף אחד לא היה אכפת שאני דתייה ומתנחלת מקרני שומרון, כי הדבר הנורא שקרה לנו לא קשור לימין ושמאל, בדיוק כמו שאת האויב לא מעניין מי יושב בטנק ומה הדעות שלו".
באזכרה תקפת את אולמרט, חלוץ ושטרן, אמרת “דווקא ראש הממשלה לשעבר, הרמטכ"ל לשעבר, ראש אכ"א לשעבר וכל ה'לשעברים' שהיו בזמן מלחמת לבנון השנייה הם ראשי המחאה שקוראים לסרבנות ולמרי אזרחי, הם החלוץ לפני המחנה".
“אחרי מלחמת לבנון השנייה היו ועדות והפגנות והורים רבים יצאו לרחובות, אבל אני לא השתתפתי, כי חשבתי שזה לא מכבד את הבנים שנפלו. חשבתי שאת מה שיש לי להגיד, אגיד בארבע עיניים. אבל הרמטכ"ל דן חלוץ, ששלח את בני למלחמה, לא בא אלינו, לא לשבעה ולא לניחום אבלים, ושום ח"כ או שר מהשמאל לא הגיע. רק כשגבי אשכנזי התמנה לרמטכ"ל ושמע שחלוץ לא היה פה, הוא בא, ואמרתי לו את אשר על לבי בארבע עיניים, דברים שאני, הקטנה, חושבת שאפשר היה לעשות אחרת כדי שהוא יוכל לשנות במלחמה הבאה".
מה למשל?
“הבן שלי עף מהטנק, ולכן בתחילה נחשב לנעדר. במוצאי שבת באו והודיעו לנו שהוא נהרג ביחד עם עוד שלושה חיילים שהיו בטנק שעלה באש. אמרו שרק למחרת יוציאו את הטנק עם החללים שנשאר בשטח כדי לא לסכן את המחלצים. ברור שהסכמנו לזה. ויום למחרת הוציאו את הטנק והתברר שאף אחד לא הסתכל אם יש בתוכו ארבע גופות, ורק כשהגיעו לשטח ישראל גילו שיש בתוכו רק שלוש גופות. היה כזה בלגן שהצנחנים בכלל לא ידעו שצריכים להיות שם ארבעה חללים. חזרו לשטח, התחילו לחפש ולקח קצת זמן עד שמצאו את בניה. היה לנו נס גדול שהגופה נשארה שם, כמאה מטר מהטנק. זה לא סביר שהוא קפץ למרחק כזה, אז אמרו שאולי הוא נפצע מהאש וגלגל את עצמו בחול, או שנגרר משם. בעלי טיפל בזה, כי אני ממש לא רציתי לדעת את הפרטים".
“אני רוצה לחשוב שהוא מת על המקום ולא סבל. זה היה בחודש אב, הגופה שכבה שלושה ימים בשמש. וכשהביאו אותה בארון ואנחנו ירדנו במדרגות למסע ההלוויה, אמרתי לבעלי, איזו בושה, ראש המועצה לא יכול היה לסדר את הביוב? כי היה ריח נורא. התחילה ההלוויה ואני רואה שהריח הולך איתנו, ולא הבנתי שזה מהגופה של בניה. הסתכלתי היטב וראיתי שהחברים שלו שנושאים את האלונקה בקושי נושמים. זה ליווה אותי חודשים, חודשים. ככה אמא צריכה להיפרד מהבן שלה? אמרתי לגבי אשכנזי, תיקחו ג'ריקן בושם, תשפכו על הארון וככה תביאו אותו לאמא. והוא רשם את הדברים וכשהביאו חיילים אחרים לקבורה במצב לא טוב, התקשרו אליי מהצבא ביום הלוויה ואמרו לי, חגית, קנינו את הבושם".
יש בך כעס על הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה ששלחו את בניה למלחמה?
“הבן שלי לא יצא בשביל אף גנרל למלחמה, הוא יצא בשביל עם ישראל, והקדוש ברוך הוא שלח אותו למלחמה, נקודה. הגנרלים היו שם, וכואב לי לדעת שהם היו שם כשאני שומעת אותם היום מדברים כראשי המחאה וקוראים לסרבנות ולמלחמת אחים. כואב לי כשאני שומעת את חלוץ אומר על החרדים שהם טפילים שלא תורמים למדינה, כואב לי שאומרים עליי ועל משפחות אחרות ‘אתם לא אחים שלי', מי זה אנחנו והם, אני לא תורמת למדינה, לא משלמת מסים, חברים של בעלי לא נהרגו במלחמת יום כיפור? מה זה אנחנו והם, ואיך ייתכן שראש ממשלה לשעבר קורא בכל העולם להחרים את ראש ממשלת ישראל?"
"אחרי שהחוק לביטול עילת הסבירות עבר, אחד העיתונאים כתב שחלוץ אמר שעכשיו יוצאים מהגנה להתקפה. ורציתי להגיד לו, חבל שבמלחמת לבנון לא יצאת מהגנה להתקפה. משגע אותי שבניה, שהיה כל כך טהור ונקי, לחם תחת הרמטכ"ל הזה. מזל שאני אישה מאמינה שיודעת שבניה לחם בקרב תחת הקדוש ברוך הוא. אני לא מסוגלת לשמוע אותם. מצטערת".
חלוץ לא תמך בסרבנות אלא בזכות המתנדבים להפסיק להתנדב לצבא.
“מילואים זה גם זכות וגם חובה. כל הילדים שלי עושים מילואים, כשבעלי כבר היה אבא לשמונה ילדים, הוא עדיין המשיך לעשות מילואים. אחרי שקמנו מהשבעה, את יודעת מה הדבר הראשון שעשיתי? גייסתי את הבן שלי לסיירת אגוז, למרות שיכולתי לחתום על ויתור. אין דבר כזה להתנדב לצבא. זו מכבסת מילים, וזה גם מוריד את הרוח של העם ועושה נזק. פה אצלנו בקרני שומרון אני נוהגת להביא בכל שבת עוגה לחיילים ולמילואימניקים. ולאחרונה שאלתי, תגידו, מישהו לא מגיע למילואים מהגדוד בעקבות המחאה וההפגנות? והם אמרו לי, מה פתאום, יש מאה אחוזי התגייסות. ועדיין הנזק נעשה, כי החיילים שומעים את הדיבורים על סרבנות, וזה משפיע. מה זה לא להתנדב, הצבא הרי שומר גם על הילדים שלך, על הבית שלך, על מי אתה מאיים, אתה לא מבין שאתה הורס את הבית ושורף אותו על יושביו?".
הטייסים לא מאיימים, הם שבורי לב. מבחינתם, הפסקת ההתנדבות היא התרעה על הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה בישראל ועל הסיכון האישי מול תביעות של גורמים מחוץ לישראל בעקבות החקיקה המשפטית.
“אני מבינה את הכאב שלהם, כשעבר חוק ביטול עילת הסבירות, לא שמחתי. ממש לא. הבנתי את הכאב שלהם, כי זכרתי את הכאב שלנו כשהחלה ההתנתקות בגוש קטיף. ואני בכלל לא משווה את זה, כי שם גירשו אותנו מהבית ובאנו לתל אביב, ואנשים ישבו בבתי קפה ושתו וצחקו ובכלל לא הזיז להם. אבל פה מדובר על הצבא, על זהות יהודית, על להיות אור לגויים ולא ככל הגויים. אתם מרגישים שפוגעים לכם בדמוקרטיה? בפעם הבאה תשנו את זה בקלפי".
“בזמן הגירוש מגוש קטיף בניה היה בצבא. לא יחד עם החיילים שלו בגירוש עצמו ברוך השם, אבל אחרי שפינו את התושבים, היה צריך לפרק את החממות, אז בניה ביקש מהמח"ט רשות לקחת את החיילים שלו ובתור אקט חינוכי לעזור למפונים לפרק חממות וגם לעזור למשפחות לארוז בקרני נחום, והמח"ט אפשר לו את זה. גם אני הגעתי לשם כמתנדבת, כי הייתי עובדת סוציאלית ורציתי לעזור. ואז מישהו אמר שיש פה חבר'ה מהשריון שבאו לסייע לתושבים. צלצלתי לבניה והוא בא והביא לי את הכריך והטרופית שלו כי לא היה שם מה לאכול, ואז הוא אמר, ‘אמא, יש פה אלמנה שלא מוכנה שחיילים ייכנסו אליה הביתה ויעזרו לה לארוז. תצלצלי ותגידי לה שאני הבן שלך'. צלצלתי והוא נכנס אליה וארז איתה את כלי המטבח. בשבעה על בניה היא באה וסיפרה לי שהוא ארז כל כך בזהירות שאף כלי לא נשבר, והניח דפי נייר בין הצלחות והכוסות, וכתב על מדבקות איפה הבשרי ואיפה החלבי ואיפה כלי הפסח. אמרתי לה בצחוק, למה לא שמרת לי את המדבקות האלה. והיא אמרה בצחוק מר, כי לא ידעתי שהוא ימות".
היו חיילים שסירבו לפנות תושבים בהתנתקות?
“היה חייל בשם עמיחי מרחביה ז"ל, שאמר שאולי הוא יסרב פקודה ולא יגרש את האחים שלו. אז השעו אותו מהתפקיד, ואחר כך הוא נפל במלחמה. בעלי ואני הולכים להמון אזכרות, במיוחד לכאלה שאין להם כל כך משפחה שתבוא לאזכרה שלהם, ובגלל שיש הרבה, אז אנחנו מתחלקים. אבל השנה הלכתי לאזכרה של עמיחי מרחביה. אמרתי לבעלי, אני צריכה לבקש ממנו סליחה בשם עם ישראל. ככה הרגשתי. עמדתי ליד הקבר שלו ואמרתי לו, עמיחי, תדע שעם ישראל חי".
ובניה? איך הוא הרגיש כחייל בזמן ההתנתקות?
“אולמרט היה אז ראש הממשלה, והוא אמר, ‘אם ננצח במלחמת לבנון השנייה, נמשיך בתהליך ההתכנסות'. התכנסות זו מילה מכובסת לגירוש. אז שאלתי את בניה, אתה תגרש אותנו? והוא אמר לי, ‘אמא, אני לא אסרב פקודה, אבל גם לא אשאר בצבא, ואלך להיות מורה בשדרות. להיות מחנך בשדרות זה לא שליחות?'. אני זוכרת שהיה לי חם בלב. אמרתי לו, אבוא איתך לשדרות ואעזור שם, כי היו המון קטיושות. היה ברור לו שהוא לא מסרב פקודה גם אם יצטרכו לגרש את ההורים שלו מהבית".
“מתי הוא כן סירב לפקודה? פעמיים. בפעם הראשונה כשפרצה המלחמה והוא בדיוק עבר מחטיבה לחטיבה וקיבל חופשה של חודש, ואז נסע לטורקיה לעשות טיול טרקים. שבוע אחד הוא הספיק להיות שם עד שחטפו את רגב וגולדווסר, ואז הוא הרגיש שהולכת להיות מלחמה ובכל יום התקשר מטורקיה, ‘אמא, המג"ד התקשר?'. וכשחזר ישר נסע לפלוגה. המג"ד ראה אותו ושאל, 'מה אתה עושה פה, תלך הביתה, תיהנה מהחופשה שלך', אבל בניה אמר לו, ‘כל זמן שתושבי הצפון לא חוזרים הביתה, גם אני לא חוזר הביתה, בשביל זה אני קצין בצבא ההגנה לישראל'. וכשהתחילה המלחמה, הוא לקח טנק וארגן כוח חילוץ, ובגלל שעוד לא הייתה לו פלוגה מסודרת, קראו להם ‘כוח בניה'. בהתחלה, המשימות שלהם היו להביא מים, אספקה ומזון לחיילים, ומהר מאוד זה הפך לחילוץ פצועים והרוגים. כוח בניה נכנס ויצא מלבנון עשרות פעמים, ועשרות חיילים חייבים לו את חייהם. זה סירוב הפקודה שלו".
והפעם השנייה?
“באמצע הלחימה הסמח"ט אמר לבניה לירות על הוואדי, כי זיהו שיורים משם טילים. אבל בניה סירב, כי אמר שזה נראה לו גוש גדול מדי של חיילים, ובגלל שחיזבאללה הולכים בדרך כלל רק בזוגות, או מקסימום שלושה ביחד, בניה חשש שאלו חיילים שלנו שתעו בדרך. הסמח"ט התעקש, כי לא היה ברור איך חיילים שלנו הגיעו לשטח האויב, אבל בניה אמר, אני ארד לוואדי עם הטנק, ואקח את הסיכון לבדוק מקרוב כדי שחס וחלילה לא נפגע בחיילים שלנו. והוא ירד עם הטנק ומצא טירונים מבוהלים של כוח 13 שתעו בדרך. בניה הציל אותם, והיום הם בבית בזכותו. בשבעה באו וסיפרו לי את זה, אמרתי, אם יהיה משפט על סירוב פקודה, אני אבוא לשם ואומר לשופט שאני מוכנה לקבל סירובי פקודה כאלה כי אני מצפה מכל חייל לסכן את חייו בשביל חיילים אחרים, בשביל האחר. ככה חינכתי את הילדים שלי, ואם זה הביא לסירוב פקודה כזה, אז אני אשמה ולא הוא. היום זה קצת הפוך. פעם אמרו 'רוגלך', 'קרפלך', 'קוזלאך', הכל עם הסיומת 'לך', היום זה 'ביסלי', 'כיפלי', 'יוגלי', הכל לי ולעצמי".
בניה ז"ל היה מראשוני הילדים שנולדו בקרני שומרון, הבן השלישי מבין שמונה, אח להראל, מוריה, מורשה, אלישיב, בת אל, אלישמע ודובי. אמו מספרת על נער שהתפתח למנהיג, ושהענווה, הנתינה, האומץ והדבקות היו התכונות הבולטות באישיותו. “מגיל צעיר הוא התנדב, עזר לילדים חולי סרטן, לעולים מאתיופיה ומרוסיה במרכזי קליטה, ובחופש הגדול, במקום לבלות ולשחק, היה רץ מקייטנה לקייטנה של ילדים עם צרכים מיוחדים", היא מספרת. “פעם הגענו לישיבה ליום הורים, והמורה אמר לבניה, ‘כל הכבוד שהגעת בזמן אחרי שהיית לילה שלם בבית חולים'. נבהלתי, והמורה אמר שבניה ישן כל הלילה ליד חניך שלו שעבר ניתוח. אמרתי לבניה, ‘למה לא סיפרת, שתהיה לי נחת ממך', והוא אמר בביטול, זה לא סיפור מספיק חשוב. הייתה לו נתינה טבעית, בפשטות, גם בתור ילדים קטנים, אם היה חסר ארטיק או שוקולד, הוא היה הראשון שמוותר".
"קראתי לו ‘ילד של הנני', אני פה לכל מה שצריך, לאחים, לחברים, להורים. הוא כל כך כיבד אותנו. פינק אותי במתנות. בכל יום שישי היה מביא מהצבא פרח או שוקולד, ואם לא הספיק, היה קוטף לי מהשדה, העיקר להביא משהו לאמא. בליל שבת, כמה שהיה עייף, כשראה שאני מגישה, היה קופץ ממקומו, את לא קמה מהשולחן, ובעצמו נרדם לתוך המרק. כשהיה יוצא לצבא ואני מצוננת, היה מתקשר ושואל, ‘אמא, שתית גוגל־מוגל?'. ליום הולדתי ה־40 הוא קנה לי הליכון חשמלי. שליחים בסרבל אדום דפקו לי על הדלת והניחו על המפתן משהו ענק עטוף בקרטון עם השם של בניה. התקשרתי אליו והוא אמר, ‘אמא, נפש בריאה בגוף בריא, את צריכה ללכת שלוש פעמים בשבוע על ההליכון'. יום אחד הוא שכח את הטלפון באוטו שלנו ולא רצה להיכנס לחדר השינה לקחת את המפתחות כי פחד להעיר אותי. אז הוא נסע לצבא בלי הטלפון ובבוקר השאיר לי פתק, 'אמא, מכיוון שאני יודע שאת ישנה כמו ציפור, אהיה שלושה שבועות בלי טלפון, כי לא רציתי להיכנס לחדר כדי לקחת את המפתחות ולהעיר אותך'".
לשירות הצבאי התייחס כאל שליחות. “ביום הגיוס, כשבכיתי בבקו"ם, בניה לקח אותי הצדה ואמר לי, ‘אמא, חינכתם אותנו לתת הכל, ולפעמים הכל זה הכל - ואת זה תזכרי'". הוא התגייס לשריון, שימש כמפקד וחונך בקורס קציני שריון, כקצין הדרכה גדודי וכקצין מבצעים גדודי ובכולם הצטיין. גם את לימודיו לתואר ראשון באקדמיה הצבאית סיים כ"מצטיין דיקן" וגם בתקופה הזו חנך נער במצוקה ב"בית השאנטי" בתל אביב וסייע לו לקבל תעודת בגרות. עם סיום לימודיו יצא לפקד על טירונים כמ"פ, הוביל את פלוגתו למקום הראשון, קיבל את הציון "מ"פ מצטיין" ורתם גם את הפלוגה לסייע בהתנדבות לילדים אוטיסטים בבית ספר גיל בתל אביב. “שאלתי אותו עד מתי תהיה בצבא", דומעת אמו, “והוא אמר, עד תפקיד המח"ט, כי עד השלב הזה אפשר עוד להשפיע על החיילים. אחר כך זה כבר תפקיד ניהולי, כמו יושב ראש דירקטוריון".
באוגוסט 2006 יצא בניה למשימת חילוץ נוספת של טנק פגוע בחרבת אל־כסיף. שם נפגע הטנק שלו מטיל נ"ט שירה חיזבאללה, והוא ושלושת אנשי הצוות שהיו עמו נהרגו. בן 27 שנים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרני שומרון, השוכן מעל נחל קנה, שגמא ברגליו פעמים רבות בילדותו. שנה לאחר מכן קיבל צל"ש ממפקד פיקוד המרכז יחד עם כל אנשי צוות הטנק. בנימוקים להענקת הצל"ש אמר האלוף גדי שמני ש"רב־סרן בניה ריין הפגין במעשיו רוח לחימה, יוזמה, מנהיגות יוצאת דופן וחירוף נפש. מעשיו אלה מהווים דוגמה ומופת ללוחמי צה"ל בכלל וללוחמי השריון בפרט".
אלפים ליוו את בניה ריין ז"ל בדרכו האחרונה, רבים נשאו הספדים, אבל אמו לא זוכרת אותם, גם לא את ההספד שכתבה ונשאה בעצמה. “רק דבר אחד אני זוכרת, שבמשך שלושה ימים שבהם המתנו למציאת הגופה ולהלוויה, היה אסור לנו על פי ההלכה להתפלל ולברך, כי זה מצב הלכתי מורכב. בתור אישה דתית זה היה איום ונורא. את רוצה להכניס משהו לפה, ולא יכולה לברך. הרגשתי תלושה. אבל בבית הקברות מישהו נתן לי כוס מים, ונזכרתי שאני יכולה לברך, ולקחתי את הכוס ואמרתי, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו, ופעם ראשונה שהבנתי שהכל נהיה בדברו, הטוב והרע, הכל ממנו. פעם ראשונה שאמרתי את הברכה הזו מתוך הלב. בכלל, כל התפילה שלי השתנתה. כשאני אומרת היום, ברוך מחיה המתים, את יכולה בכלל להבין איך אני מרגישה?".
הרבה בריתות ושמחות הפציעו אחרי האסון. שבוע אחרי שקמו מהשבעה התקיימה הברית של בן אחותו של בניה. “ואני שומעת, בדמייך חיי, ויקרא שמו בישראל בניה־אורי. ושבוע לאחר מכן נכנס החג, ראש השנה, ואני צריכה לברך שהחיינו על הנרות, ואני עומדת ובוכה. על מה אגיד שהחיינו, שהבן שלי נהרג לפני שבועיים? אמרתי לקדוש ברוך הוא, אני רוצה להגיד שהחיינו מהלב. הסתכלתי סביבי, ראיתי את הילדים והנכדים ואמרתי לעצמי, על זה תגידי שהחיינו, כי זה לא מובן מאליו. ומיד נתתי צעקה כזו, שהחיינו וקיימנו והגיענו, ופתאום כל המשפט קיבל משמעות אחרת".
ארבע בריתות במשפחה חלו ביום האזכרה לבניה. ארבעה נכדים נולדו שמונה ימים לפני יום הזיכרון שלו. “ובכל פעם שהבנות או הכלות בהריון, ישר אני עושה את החשבון לראות שזה לא יוצא על האזכרה. פעם הבן שלי בא הביתה ואמר, ‘אמא, בשעה טובה, זה בן, אבל אל תדאגי, הוא ייוולד חודש אחרי האזכרה'. את צוחקת? הקדוש ברוך הוא צוחק עליי יותר. שמונה ימים לפני האזכרה אני רוצה להדליק נרות, ופתאום הבן שלי מתקשר ואומר, מזל טוב, נולד לנו בן. ואני ובעלי פורצים בבכי, צחוק ובכי בערבוביה, ואני צריכה להדליק נרות כי תכף נכנסת שבת, ואני אומרת לקדוש ברוך הוא בלב, תן לי כוח לעשות את זה, ואז אני שומעת את בניה שלי, 'אמא, הנכד החדש הוא מספר כ"ח מבין הנכדים. הנה קיבלת כוח'. אמרתי, הבנתי, תודה רבה, הדלקתי נרות ונרגעתי".
יש לה שבעה נכדים על שם בניה, בניה לכל ילד. ובארץ יש מעל מאה ילדים שקרויים על שמו. “בבניה הראשון היה לי מאוד קשה. היום אני אומרת, בניה לא זכה להתחתן ולהביא ילדים, אבל כששואלים את הילדים למה קוראים לך בניה, והם אומרים, היה חייל אחד שההורים שלי רוצים שאהיה כמוהו כי הוא היה אדם של נתינה, זה ממלא את החסר".
היום היא כבר נוסעת לאירועי בר מצווה של ילדי בניה בכל רחבי הארץ. “בשנה הראשונה הייתי אמא שכולה. כל השנה רק בכיתי, ועסקנו בהנצחה, ולא היית יכולה בכלל לדבר איתי. אחרי זה הבנתי שאני אמא שיכולה. כלומר יכולה יותר. אני מקבלת דרישות שלום ומתנות קטנות שהקדוש ברוך הוא שולח לי כל הזמן מבניה. אין שבוע שלא אקבל ממנו דרישת שלום. פעם ממישהו שפגשתי שבניה הציל אותו, ופעם ממישהו שהיה חייל שלו או ילד שסייע לו. מדהים כמה דרישות שלום הוא השאיר אחרי מותו. אני יכולה אפילו ללוות את הבת שלי ללידה, והרופא פתאום יתפוס אותי ויגיד, ‘אמא של בניה, אני פגשתי אותו במלחמה, הוא הביא אליי את הפצועים'".
מה זה עושה לך, כל דרישות השלום הללו?
“זה עושה לי חור בלב. אבל זה גם ממלא אותו. רק השבוע קיבלנו מיד לבנים מתנה לחגים, שובר לרשת חנויות. הלכתי לחנות ולקחתי שתי מגבות, אמרתי, שיהיה לנכדה שיוצאת לשירות לאומי. המוכרת רושמת את הקוד, והיא מגלגלת עיניים ואומרת, אני יודעת מי את, היית צריכה לקנות את המגבות לחתונה של בניה, ולא זכית. ופתאום פרצתי בבכי, משום מקום, ונגמר לי הכוח. הייתי צריכה להמשיך להמון סידורים אבל במקום זה חזרתי הביתה. את יכולה לקום בבוקר והכל רגיל, ופתאום משהו מזכיר אותו, ריח, איזה שיר, הייתי מקליטה לו את השיר ‘הוא פשוט שריונר, לא פחות ולא יותר', והיום כשאני שומעת את השיר הזה, צונאמי של דמעות עד שנגמר, ואז יש הקלה עד הפעם הבאה. אני אומרת שבכי זה רעש שצריך להוציא החוצה".
“אני אומרת לאמהות שכולות, אל תיבהלי מהנפילות האלה, להפך, תשמחי, כי אחר כך תקומי בכוחות מחוזקים. כשהתחלתי ללכת לניחום אבלים במשפחות שכולות, לא הייתי מדברת. כי איזו זכות יש לי בכלל לדבר למשפחה שכולה. באתי כי הרגשתי שהחייל נהרג גם למעני ועבורי. היום אני באה ממקום אחר. אני באה לבושה ומחויכת, כי זה נותן תקווה. בשבעה חושבים שסוף העולם שמאלה, הכל נשמט ממך. לי אף אחד לא אמר שקמים מזה. אף משפחה שכולה לא באה ואמרה לי שיש חיים אחרי המוות. להפך, אמרו לי, אוי מסכנה, ככל שהזמן יעבור יהיה לך יותר קשה. ובאמת חשבתי שלא אשמח ולא אחייך ולא אבשל ולא אעשה קניות ולא אקום מהשבר הגדול. וכשקמתי, לקחתי על עצמי להגיד לאמהות, אתן במקום חדש, אבל תדעו שקמים ממנו והבחירה היא שלכן. זה שהבן שלכן נהרג, זו לא בחירה שלכן. אבל אתן כן בוחרות להיות אמא שכולה או אמא שיכולה".
פעולות רבות נעשו להנצחת בניה ריין ז"ל. ביניהן שכונת “נופי בניה", שנבנתה בין הבית שבו נולד לבין בית העלמין שבו נטמן. מעל מאה הילדים שנולדו ונקראו על שמו מקבלים גביע כסף עם השם ותאריך הלידה מהוריו. חופה נרקמה לזכרו, שבני משפחה והחברים מתחתנים תחתיה. והשיר “הרוגי מלכות" של הזמר והיוצר חנן בן ארי, גם הוא יליד קרני שומרון, נכתב עליו ולזכרו. ובגליל העליון, ליד משגב עם, בנקודה שממנה יצא למשימה האחרונה במלחמה, נבנה “מצפה בניה". “ושם לא שואלים למה יצאנו למלחמה, שם מבינים", אומרת אמו. “ולא רק שם. אלפי אנשים מסתובבים היום בגליל בשקט ובלי פחד בזכות בניה וחבריו שנהרגו שם. לכן אני גאה בו כל כך. אני חושבת שהוא נפל עם חיוך. אני מרגישה שהוא צעק, ‘אמא, אני יודע שאת סולחת לי, כי הלכתי כדי שתמשיכו לחיות'".
דן חלוץ מסר בתגובה: ״לא אתנצח עם אם שכולה. אני מכבד אותה ועל כן לא אגיב״.