"לא ידעתי איך לאכול אותה": המאבטח האישי של גולדה מאיר חושף הכל | ריאיון מיוחד

ב–24 במרץ 1969 נפטר בחיפה ראש העיר המיתולוגי ואחד מראשי מפא"י, אבא חושי. לראש הממשלה גולדה מאיר, שנכנסה לתפקידה בדיוק שבוע קודם בשל פטירתו של לוי אשכול ב־26 בפברואר אותה שנה, כבר הייתה חוליית אבטחה חדשה. בראש החוליה עמד אדם שניר, חיפאי בן 27 שאבטח גם את קודמה, אשכול. גולדה עדיין שמרה אמונים לגוטמן, הנהג הקשיש שלה מימי ראשית המדינה, ולמכונית השברולט הקשישה אף היא, שהועמדה לרשותה על ידי המפלגה. כך קרה, כמו בסיפורים של קישון, שללוויה של חושי בחיפה, יצאו למעשה שתי שיירות - האחת, רשמית, עם מכוניות ריקות, ובשיירה השנייה מכונית אחת ובה גולדה וגוטמן - ג.ג. הפקות.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים<<<

כשהמנוח נטמן, התלחששו שוב בשיירה, וגולדה נשאלה באיזו מכונית היא תשב בדרך חזרה. “עם גוטמן", פסקה, והשיירה דהרה דרומה לכיוון תל אביב, אלא שבאזור עתלית שניר שם לב שמכוניתו של גוטמן מקרטעת, עד שנעצרה בצדי הכביש המהיר. שניר ירד וניגש לגוטמן, שדיווח לו שהרכב כבה והוא לא מצליח להתניע מחדש. הוא הסתכל לעברה של ראש הממשלה שישבה במושב האחורי, ואמר לה שהיא צריכה להצטרף לשיירת הרכבים מאחור. גולדה עוד ניסתה לתת פייט והאיצה בגוטמן להתניע, אבל נהגה הוותיק הרים ידיים. גם כשישבה כבר בפלימות וולארה הממשלתית, בדקה עם שניר מה עם גוטמן, ואיך הוא יחזור הביתה.

השבוע, בביתו בהוד השרון, שניר בן ה־81, נשוי להני, אב לבת ובן, וסבא לדני, יונתן וגיא, צלול כבדולח, סיפר: “זה היה הרגע המכונן שבו הבינה שהיא כבר צריכה אותי, אותנו, בחוליית האבטחה שלה. נסענו לדירה שלה ברמת אביב, רחוב הברון הירש, ואז ירד לה האסימון. היא דיברה, וכשהגענו שאלה אותי ‘בבוקר תבואו לקחת אותי?'. מאותו רגע היא כבר לא חיפשה את גוטמן".

שניר, גבוה וחסון כאילו לא עברו 55 שנים מאז, צוחק כשמדברים במונחים של “יחידה לאבטחת אישים": “כשהתחלתי לעבוד שם, אחרי מלחמת ששת הימים, הייתי עובד של יחידת המבצעים של השב"כ. עשיתי הכל, וכל העניין של אבטחת אישים היה אז הכי פשוט וקטן, מחלקה בתוך יחידת המבצעים. לימים, אחרי שמחבלים חדרו לבניין השגרירות בבנגקוק, החליטו על הקמת אגף אבטחה, וזה קיבל נפח".

הימים היו ימי סוף שנות ה־60, והצרות הביטחוניות היו מול מדינות ערב, ולסוגיית “המאבטח האישי" של המנהיג ניתן משקל מועט יחסית: “היו המון פרסומים שצחקתי מהם, היה בסך הכל צוות די קטן של איקס אנשים. חלק בעבודה, חלק במנוחה, ולצוות היה מנהל או מפקד. בתקופת גולדה זה היה ‘מפקד חוליית האבטחה', וזה הייתי אני".

באילו איומים נתקלתם אז?
“מול המפגע הפוטנציאלי, אנחנו המחסום האחרון לפני ראש הממשלה. לפנינו יש איומים כאלה ואחרים, יש מודיעין ומחקר. אם הפוגע הגיע עד אלינו ופספסנו - נגמר הסיפור. לא חייתי בחלל ריק. היה לי כבר ניסיון כאיש צוות באבטחה על אשכול. היו איומים מצד כל מיני אנשים שהתכוונו לפגוע. היו מכתבים, היו חולי נפש או מופרעים, היו קריאות או התקרבות מסוכנת באירועים פומביים, צעקות, ניסיון להתפרץ. זה לא שלא היו תקדימים. היה אירוע הרימון שנזרק ב־1957 מתא המוזמנים בכנסת. גולדה נפגעה אז ברגליה מרסיסים, וגם בן־גוריון נפצע".

מי שהביא את שניר ליחידה היה חברו מחיפה, גדעון עזרא, לימים סגן ראש השב"כ ושר בממשלה. הם שיחקו יחד כדורסל בשכונת הדר, ולשניר הייתה אז בת זוג שהכיר עוד מהצבא, שהייתה מזכירתו של שר החוץ אבא אבן ודחפה אותו להצטרף לשב"כ. שניר, שהיה שותף באותם ימים בחברה שעסקה בהשכרת רכבים והחזיקה חניון, חיפש עיסוק משמעותי יותר, ובסיועם של חברתו ושל עזרא, אז רכז בשב"כ, הגיע לפגישה אצל ראש אגף המבצעים בארגון, אברהם שלום: “שאלו אותי מה ששאלו, עניתי מה שעניתי, ואחרי מספר חודשים קיבלתי זימון לבדיקות פסיכוטכני, ולראיון אישי".

שניר חיכה לתשובה, עד שיום אחד קיבל טלפון. נאמר לו להכין מזוודה עם בגדים לשבוע, להגיע ביום ובשעה מסוימים לאזור השעון ביפו, ולהמתין. אחרי שעתיים של המתנה הוא שקל להסתלק, אבל אז הגיע אדם שהציג עצמו כברל'ה, וציווה עליו ללכת אחריו. הוא טיפס לקומה השלישית במטה השב"כ, וככה הכל התחיל - דירה מבצעית, חדר בבית מלון וחבירה לצוות האבטחה על ראש הממשלה לוי אשכול.

איך אשכול היה?
“איש טוב, מצוין, סימפטי. נותן לך הרגשה שרואה אותך. הוא היה מבוגר ולא בריא, אבל תמיד אמר תודה, בוקר טוב, לילה טוב. הייתי ביחסים טובים עם מרים אשתו. כבר אז שיירת ראש הממשלה הייתה מורכבת משלוש־ארבע מכוניות. שני הרכבים הראשונים בשיירה זהים לגמרי, פלימות וולארה. אני הייתי ברכבים מאחור, מאבטח חמישי, לא בכיר. עם אשכול ישבו באוטו הנהג שלו ומפקד החוליה".

ביום שאשכול נפטר, שניר שהה בדירת המאבטחים ליד שוק מחנה יהודה. בית ראש הממשלה היה אז ברחוב בן מימון בשכונת רחביה, והבית הידוע ברחוב בלפור שימש כמעון השרד של שר החוץ, אבא אבן: “מרים אשכול התקשרה למפקד החוליה, שאמר לנו ‘בואו, אשכול כנראה הלך, נוסעים לבן מימון'".

בביתו של אשכול היה כבר רופאו, פרופ' משה רחמילביץ'. כשיצא, הבינה חבורת המאבטחים לפי מראה פניו שראש הממשלה נפטר. מפקד החוליה, יוסק'ה הדר, התקשר לראש המחלקה לאבטחת אישים אהרל'ה אלדן, ואמר לו “אשכול איננו". אלדן ענה: “לאן הלך?".

שניר: “אחד הקודים שלמדנו הוא שלא מדברים ולא מרכלים, בטח עד שלא יצאה הודעה של מזכירת הממשלה. השב"כ מאבטח שבעה־שמונה בני אדם שהם סמלי מדינה, ובמשך השנים אתה לומד להיות זבוב על הקיר. שומע הכל, אבל לא מדבר ולא מספר. לא תשמע שמאבטח איקס אמר ככה וככה בשנים הרלוונטיות. צריך אמון מוחלט".

אחרי כמה ימים שהסתובב כמו יתום, שניר, אז עדיין שוייצר, עבר לצוות שאבטח את סגן ראש הממשלה ושר החינוך, יגאל אלון, שמונה למלא בינתיים את מקומו של אשכול: “אלון היה בן 50 בערך, דמות מופת, גיבור ומפקד הפלמ"ח לשעבר, דמות מיתולוגית. הגעתי למשרד, הוא קם וחיבק אותי, נתן הרגשה טובה. קיבלתי דירה לא רחוק מהבית שלו בקיבוץ גינוסר. רות אשתו קיבלה אותנו, דאגה לכל, הביאה עוגיות וקפה. די התחברתי איתו. זה היה התפקיד הראשון שלי כמפקד חוליה. הוא התעניין וסיפרתי שדודי, אח של אמי, הוא איסר בארי, ראש הש"י וראש אמ"ן. יגאל כמובן הכיר אותו מהפלמ"ח, ונפתח המחסום. תזכור, זאת הייתה תקופה של חשדנות. אם היית איש חרות, לא היית מקבל דרגה מעל אל"ם".

את יום העבודה בירושלים סיים אלון מאוחר בלילה, והוא ושניר היו נוסעים לרחוב אגריפס בעיר, לאכול מעורב ירושלמי בפיתה בסטייקיית "חצות", או ב"סימה". 2 לפנות בוקר וראש הממשלה הזמני, יחד עם שומרו האישי, עומדים על המדרכה בחוץ, ואוכלים בלי חשבון מעורב בפיתה: “בסוף הערב החוליה ישנה במלון 'המלכים'. חלק מבלים, חלק בתורנות. שיחקנו שם קלפים, בעיקר רמי. הנהג של אשכול, מפקד החוליה, עוד שניים ועורך דין ירושלמי צעיר, שהיה אז יו"ר בית"ר ירושלים, רובי ריבלין. אני לא ממש שיחקתי אבל הייתי איתם".

אלון נשאר עם הרגלים של פלמ"חניק, וכשנסע ללונדון לחתונת בתו, העדיף את מלון "סוויס קוטג'" הפשוט על "דורצ'סטר" המפואר, שבו שהו בדרך כלל בכירי הממשלה מישראל. שניר פסל את "סוויס קוטג'" משום שקירותיו היו עשויים עץ דליק, והעביר את אלון למלון אחר, אבל אלון הוזעק לישראל בדחיפות. הבעיה שלא הייתה טיסה זמינה של אל־על. שניר: “ראש ממשלה לא יכול לטוס בטיסה של חברה זרה, והיה צריך למצוא פתרון. התקשרתי למנהל התחנה, והוא אמר שתוך שעה ייצא מלונדון לארץ מטוס מטען של אל־על. הגענו למטוס, אלון התיישב בקוקפיט, בכיסא של מהנדס הטיסה, ואותי הושיבו על המיטה של הטייס, בלי חגורה. אמרתי שזה על אחריותי. אז יגאל התערב ואמר, ‘לא, על אחריותי'".

ואז גולדה התמנתה לראש הממשלה, ושניר מונה לראש חוליית האבטחה שלה: “הכרתי אותה מהמפגשים שלה עם אשכול. היא הייתה מזכירת המפלגה. היה לה דימוי מפחיד, ולא ידעתי איך לאכול אותה. היו לי שתי ברירות - לקחת את הרגליים ולפרוש מהשירות, או לקבל את האבטחה עליה".

מה כל כך הלחיץ אותך בה?
“אבטחה של ראש ממשלה גבר זו תורה שלמה, אבל זה משהו מוכר, ידוע וכבר עשיתי אותו. לאבטח ראש ממשלה אישה, שהייתה גם מבוגרת מאוד ולא בריאה - לא הייתה תורה שאפשר ללמוד ממנה. היא הייתה האישה הראשונה, והאחרונה כרגע, בתפקיד הזה. נתנו לי את התפקיד, כי חשבו שאתאים לאישה מבוגרת ולא בריאה. נחשבתי טיפוס מתון, קר רוח, לא מתרגש וגם מתחבר בקלות לאנשים. חשבו שאשתלט על הצרמוניה הזאת".

בשנה הזאת הוא גם התחתן עם הני באולמי כרמל בחיפה. אשכול כבר היה מנוח, אלון הוזמן אבל לא בא ושלח ספר במתנה. בינתיים גולדה נתנה לשניר ואנשיו את התחושה שהם לא רצויים. אומנם לא דחייה אקטיבית, ועדיין. לאברום שלום וליוסף הרמלין, ראש השב"כ, היא אמרה “אני לא צריכה אותם, יש לי את גוטמן והשברולט שלו".

בינתיים שניר המשיך בפרוצדורה מול לשכתה של גולדה. קיבל את לוחות הזמנים שלה והכיר את העוזרת האישית שלה, לו קידר, אשת משרד החוץ, שנולדה בפריז להורים שגלו מרוסיה. קידר הייתה צעירה מגולדה ב־15 שנה, אבל ההיכרות שלהן ושליטתה בצרפתית, אז שפת הדיפלומטיה הישראלית, הביאו את קידר להתלוות לגולדה גם בביקור ההיסטורי בבריה"מ, כולל המפגש עם יהודי מוסקבה בבית הכנסת הגדול שם. שניר: “לו הפכה לאחת החברות הטובות שלי. כצרפתייה, היא אהבה יין. כשהייתי מציע לה מים, היא אמרה ‘מים זה כדי לשטוף את הרגליים'". כשקידר מתה ב־2006 בגיל 93, היא, שהייתה גרושה בלי ילדים, ציוותה את גופתה למדע.

העבודה נכנסת בינתיים לשגרה, ושניר מתרגל במהירות לעבוד עם ראש ממשלה אישה, מבוגרת ולא בריאה. קשה לגולדה להיכנס ולצאת לבד מהרכב, לפעמים היא מבקשת לשכב לנוח במושב האחורי עם הכרית והשמיכה שלה, או להגביר את הווליום של הרדיו כשמתחילות החדשות: “ואז כשמגיעים הביתה, אני פותח את הדלת, ואני גם צריך להעיר אותה. ואיך מעירים ראש ממשלה שהיא גם אישה? אומר ‘גברתי', ואם היא לא שומעת, נוגע בעדינות בכתף, נותן יד, מושך בעדינות, והיא בחוץ".

בבתים ברמת אביב ובירושלים, חדר השינה היה בקומה השנייה. בקומה הראשונה מטבח קטן, סלון ומדרגות לחדר למעלה. שניר ליווה אותה פנימה, שאל אם היא צריכה עוד משהו, ולפני שנפרד קבעו את השעה שייפגשו בבוקר. באותם ימים הוא כבר גר בדירה ממול לביתה ברחוב בן מימון. על השולחן אצלה היה טלפון נל"ן עם ידית, כך שלא נאלצה אפילו לחייג. שוטר עמד בחוץ 24/7, לא דומה כלל למערכי האבטחה של היום סביב בית ראש הממשלה.

פריצת דרך בהתקרבות ביניהם התרחשה כשביקשה משניר להקריא לה מסמכים, שאותם ביקשה שיוציא מתיקה: “היא לא ישנה הרבה. שאלה אותי אם אני עסוק, וכשאמרתי לה שאני לרשותה, ביקשה, גם בגלל בעיות הראייה שלה, שאקריא לה. היו לה משקפיים, ולפעמים השתמשה בעדשות מגע, אבל היא הייתה צריכה עזרה. לפני זה שאלה אותי אם אני רוצה קפה או תה. בערב היא שתתה תה, במשך היום עשרות כוסות קפה. תוך זמן קצר אני כבר הכנתי לשנינו".

יש לך הסיווג הביטחוני הכי גבוה, ואתה מקריא לה מסמכים שהם לעיניה בלבד.
“מסמכים שמגיעים בטלפרינטר, טלקס. הדפסה די מחורבנת. למשל מתי יהיה פיחות של הלירה, ובאיזה גובה. מינויים של שר, מנכ"ל, אפילו ראש שב"כ, שהוא הבוס הישיר שלי".

היא ממש בטחה בך.
“יצאנו למפגש עם המלך חוסיין בערבה. היינו במסוק יחד עם המזכיר הצבאי ישראל ליאור, מנהל הלשכה שמחה דיניץ והמנכ"ל אלי מזרחי. נחתנו על המצדה. לקראת המפגש עם המלך הביאו קרוון, ושם הייתה הפגישה. תוך כדי השיחה איתו גולדה צריכה לשירותים. יש שירותים כימיים במרחק 50 מטר משם, מוקף בד יוטה. זו שעת לילה, חושך אימים. אני עומד מחוץ לקרוון עם פנס, היא יוצאת, אני נותן לה יד, היא נשענת עליי ואנחנו הולכים. לפני שהיא נכנסת לשירותים, אני נותן לה את הפנס ומתפלל שהיא לא תמעד. היה בסדר. עם חוסיין היו כמה מפגשים. הוא היה מגיע עם המסוק שלו, מלווה בטייס ומנהל הלשכה שלו. הוא נכנס למסוק שלנו שהוריד אותו במנחת שהיה שדה של בוטנים, בתוך שטח המוסד".

אתה מספר על מסוק ומצדה, ואני נזכר שבזמן שהיא הייתה ראש ממשלה, קנצלר גרמניה וילי ברנדט הגיע לביקור במצדה עם מסוק, והמסוק כמעט נפל מהמצוק.
“הייתי שם. שלחו אותי בצוות שאבטח אותו. אשתי הייתה בחדר לידה בבית חולים אלישע עם הבן שלנו איתי. המסוק נחת על המצדה, נפתחה הדלת אבל הטייס כנראה לא בלם כמו שצריך, והמסוק התחיל להידרדר. כולם התחילו לרוץ, היינו בטוחים שהוא נופל אבל הוא נבלם".

בסרט “גולדה", שאותה מגלמת הלן מירן, שדומה לה בצורה מופלאה - עניין העישון הכבד של ראש הממשלה מגיע לממדים של פארסה. גולדה נראית מעשנת כשהיא שוכבת על מיטת הטיפולים בבית החולים, באחד מביקוריה כדי לטפל במחלת הסרטן שלה. שניר צוחק ואומר שזה לא היה: “בזמן המלחמה היא לא הייתה בבית חולים. לסרט הוליוודי זה טוב, אבל נראה לך שראש הממשלה נכנסה לחדר ההקרנות עם סיגריה? לא קיים דבר כזה, והיא גם לא הדליקה סיגריה בסיגריה. הסיגריות לא היו אצלה, אלא אצלי בכיס".

מה היא עישנה?
"צ'סטרפילד בלי פילטר. שלוש קופסאות ביום. הסתכלתי לפעמים כמה סיגריות נשארו בקופסה, וזה היה נגמר בשתיים וחצי קופסאות ליום. אני עישנתי שתי קופסאות מרלבורו".

החלפתם סיגריות ביניכם?
“לא אהבתי את הטעם של הצ'סטרפילד, והיא חשבה שאנחנו מעשנים קש. כשהעירו לה על העישון, היא אמרה ‘צעירה אני כבר לא אמות'. העישון היה עניין גדול, כי תחשוב מה הלך ברכב שלה במהלך נסיעות. היא מעשנת, אני מעשן, לו קידר מעשנת, ושמחה דיניץ מעשן, והחלונות סגורים, כי היה מזגן ברכבים האמריקאיים. הנהג שלא עישן היה מסכן, ובדרך מירושלים, באזור רמלה, הוא היה מתחלף בנהג אחר, כי לא נשאר לו אוויר. בסוף היא החליטה להפסיק לעשן ברכב".

“בימי חמישי היא הייתה מגיעה ללשכה שלה בתל אביב, ומי שעמד שם קבוע היה רס"ר משטרה צבאית בשם ויקטור ששון, שהיה פותח לה את הדלת ומצדיע הצדעה בריטית כזאת, עד שהיד הייתה רועדת לו. ויקטור העריץ אותה, אבל כשדלת הרכב הייתה נפתחת, ויקטור היה כמעט מתעלף מהעשן. גולדה הייתה לוחצת לו את היד, אומרת ‘שלום, ויקטור', ונכנסת ללשכה". לימים נקרא שער הכניסה בקריה על שמו של אותו ויקטור".

ויש עוד פולקלור סיגריות, כמובן: “היו לגולדה חברי נפש אמריקאים עוד ממלחמת השחרור. סם רוטברג ולו בויאר, שעל שמו אותו מוסד חינוכי ידוע בירושלים. היו גם ויקטור קרטר וצ'רלס קלור, ההוא מהפארק סמוך לחוף הים ביפו. מדובר באנשים כבדים, חלקם תרם כסף לגיוס נשק במלחמת השחרור, כי בן־גוריון הרי שלח אותה לאמריקה לגייס כסף. בתקופת ‘חוק היובש', שבה נאסרה מכירת אלכוהול בארה"ב, הם היו מחוברים לג'וזף קנדי, אבא של הנשיא ג'ון קנדי. לקנדי היה רישיון בלעדי לייבוא אלכוהול מאנגליה ל'צרכים רפואיים', ככה שלא היה חסר. כשהם היו מגיעים לבקר את גולדה בארץ, רוטברג ובויאר היו באים אליה הביתה עם מתנה - שקית עם שני קרטונים של צ'סטרפילד, כי זה מה שהיה מותר מבחינת המכס. לפעמים הביאו גם בקבוק וויסקי, אבל זה היה יותר בשביל הבן שלה, מנחם, שגר בדירה סמוכה לזו שלה ברמת אביב, יחד עם אשתו איה ושלושת ילדיהם".

באפריל 1973, כחצי שנה לפני מלחמת יום כיפור, יצא צה"ל למבצע אביב נעורים בביירות. עוד טרם היציאה למבצע הורתה גולדה לעדכן אותה בסיום כל מבצע צבאי, כולל אם יש נפגעים וכמה. בעיקרון, מי שאמור היה לספר לה היה המזכיר הצבאי, המנכ"ל או מנהל הלשכה, כי אף אחד לא מיהר להתקשר אליה בלילה, ולכן התפתחה טכניקה שהמזכיר הצבאי היה מעביר לשניר את פרטי האירוע, שניר היה שואל את המזכיר הצבאי ליאור אם דחוף להעיר אותה, ובסוף ההחלטה אם להעיר - הייתה של שניר: “באביב נעורים נהרגו אבידע שור מקיבוץ שובל וחגי מעיין מקיבוץ מגן. אביו של אבידע, חיים שור, היה בכיר במפ"ם, מזכיר תנועת הקיבוץ הארצי ועיתונאי ב'על המשמר'. עליתי לספר לגולדה על הנפגעים. היא שאלה אותי אם זה הבן של שור. ראיתי שקשה לה. היא ביקשה שנדחה הכל וניסע לשובל לבקר את ההורים שלו".

זו אישה חולה ומבוגרת, שמקבלת הודעות איוב במיטתה שבקומה השנייה. איך מתבצעת הטכניקה של מסירת הבשורה?
“אני מתקשר מלמטה לטלפון שנמצא לידה, ומעיר אותה. היא קוראת לי לעלות. היא יושבת במיטה, לא מסורקת, אבל הקשר הוא כבר כזה שהכול משימתי כל כך. היא הייתה צריכה לנסוע לארצות הברית לביקור, ובגלל לידת הבן שלי התכוונתי להישאר. היא אמרה ‘אתה לא נוסע? אז אני גם לא נוסעת'".

הקרבה בין גולדה לשניר התבטאה אפילו בטיפול בעיניה. היא עצמה לא הייתה מסוגלת לשים בעצמה את עדשות המגע לעיניה. לו קידר חששה לגרום לה נזק, וכך שניר מצא את עצמו עם אצבעותיו היציבות, מניח את העדשה על פומפה קטנה, פותח את העין של גולדה ומדביק בעדינות באמצע האישון, ומתפלל שלא ימשוך לה את העין עם הפומפה.

באחת מנסיעותיה לארצות הברית, היא התבקשה על ידי בתה שרה, שגרה בקיבוץ רביבים, לקנות שם לבעלה זכריה, שהיה אומן של עבודות קרמיקה, תנור ייבוש שלא היה בנמצא בישראל. מישהו נשלח לקנות את התנור, והוא הועמס על המטוס. בשדה התעופה בלוד התנור הועבר לרכבה, וגולדה שאלה את שניר מה עם התנור, ואם צריך לשלם עליו מכס. השיירה התעכבה, שניר הלך לדובר המכס בתחנה, שפטר אותו מתשלום. שניר התעקש שגולדה דורשת לשלם, והפקיד רשם קבלה. אצל שניר, קידר וגולדה עצמה היו צ'קים של ראש הממשלה, חתומים על ידיה לכל מה שיידרש. שניר רשם צ'ק על סך 200 לירות, והוא זוכר שכעבור חודש, כשקיבלה את הדוח החודשי מהבנק, לא ראתה גולדה את החיוב, וביקשה לברר שוב למה לא חויבה: “בדקתי, הפקיד החליט לא להפקיד, כי רצה לשמור לעצמו כמזכרת את הצ'ק החתום על ידי גולדה".

עוד אירוע שמלמד על צניעותה ויחסה לכסף, היה כשהגיעה לסניף של המשביר בכיכר המושבות בתל אביב: “אתה יודע איזה כאב ראש זה, כשראש הממשלה נכנסת פתאום לחנות באמצע היום ומסתובבת בין המדפים? בסוף היא קנתה משהו ב־20 לירות. כשהגיעה לקופה, היו לה רק 5 לירות והיא פלטה ‘איך הכל התייקר'".

שנותיה כראש ממשלה היו מהסוערות שיש. אירוע רע רדף אירוע. בספטמבר 1972 השתלטו מחבלים על חדרי הספורטאים הישראלים בכפר האולימפי במינכן. המחבלים דרשו את שחרור המחבלים שהיו כלואים בישראל תמורת פדיון הספורטאים, שחלקם נהרגו כבר בתחילת האירוע. באותן שעות הייתה אי־ודאות גדולה, והרבה דיסאינפורמציה זרמה בין הכפר האולימפי לירושלים. שניר זוכר את הבוקר הנורא: “הייתי איתה בבית בירושלים. בשלב מסוים הכניסו למבואה למטה מגש ועליו כוסות ובקבוק שמפניה, כי הגיעה ידיעה שהספורטאים חולצו בריאים. אחרי חמש דקות הטלפון על הדלפק מצלצל. הרמתי ובצד השני היה צביקה זמיר, ראש המוסד. הוא אומר לי ‘כולם נהרגו', ואני אומר לו שחבל שהוא יגיד את זה פעמיים, ואני קורא לגולדה לגשת לטלפון. היא קמה וניגשת, ואני רואה איך הפנים שלה מתכווצות ונהיות אפורות. היא שתקה. צביקה דיבר והיא הקשיבה. מחזה קשה".

הוא לא זוכר אותה, כפי שמראים בסרט, מגישה מרק בורשט לשר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר, שבא לבקר אותה בביתה בעיצומם של הימים הכי קשים במלחמת יום כיפור, ולמרות הפסימיות הקשה של שר הביטחון, משה דיין, בימים הראשונים למלחמה, שניר לא קונה את דמותו הרופסת והמזיעה כפי שהיא מוצגת ב"גולדה": “לא זו הדמות במציאות. לא ראו עליו מה עובר עליו, אבל אתה יודע איך זה, צריך למכור. הוליווד".
הסרט מציג את גולדה קודרת אבל שולטת באירוע הנורא הזה של המלחמה. מתפקדת טוב מכל הגברים סביבה.

“אמרו עליה שהיא הגבר היחיד בחדר, והיא ענתה שזו לא מחמאה גדולה. חשוב לי שיזכרו את גולדה כפי שהיא. היא לא הייתה אשמה במחדל הזה. היא הייתה ראש הממשלה, ולכן בוודאי אחראית לו, אבל אשמה? ודאי שלא. בסרט היא אומרת ‘אני לא מקבלת החלטות צבאיות'. כמובן שלא הייתי נוכח בכל הפגישות שלה, אבל לא נראה לי שהשתמשה במשפט כזה, והיא גם לא התבקשה לנהל. ראש הממשלה לא אמור בכלל לקבל החלטות שגנרלים מקבלים. היא צריכה להחליט אם לחצות את התעלה? את הרמטכ"ל דדו היא מאוד אהבה. אנשי סודה היו דדו, צביקה זמיר, ישראל ליאור וישראל גלילי".

בבוקר של ערב יום הכיפורים 1973 השגריר בוושינגטון, שמחה דיניץ, שהה בארץ בגלל מות אמו, וגולדה האיצה בו לחזור לשם. המרחב האווירי של ישראל כבר היה סגור בשל הכוננות היחסית, אבל גולדה ביקשה פתרון. מנכ"ל התעשייה האווירית אל שווימר הוכנס בסוד העניינים. שווימר אמר שאפשר להטיסו לאירופה במטוס מנהלים קטן שאותו יטיס דני שפירא, אבל יש בעיה עם מחסור בטייס משנה, כי כל הטייסים מגויסים: “ישראל ליאור העביר אליי את המשימה בגלל התיאומים שעשיתי מול יחידת המבצעים כשהזמנתי מסוק לגולדה בכל מיני אירועים. הסברתי שם מה צריך, ותוך רבע שעה חזרו אליי שיש בגן שמואל טייס שנמצא בחופשה עקב פציעה, אבל מת לחזור לפעילות. שלחו לו מכונית שאספה אותו לבסיס של התעשייה האווירית והם המריאו. זה עוד כלום לעומת מה שהיה".

מה עכשיו?
“כשהם כבר באוויר בדרך לרומא, משם דיניץ אמור היה לקחת טיסת המשך לאמריקה, התקשר אליי הרל"ש של ראש המוסד צביקה זמיר. הוא היה בלונדון בפגישה. בדיעבד אנחנו יודעים עם מי נפגש - הסוכן אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים לשעבר גמאל עבד אל־נאצר, שבישר לזמיר בפגישתם שהמלחמה תפרוץ ב־6 באוקטובר בשש בערב. זמיר חיפש איך לחזור מלונדון לארץ הכי מהר שאפשר. לטייסים אי אפשר היה להודיע על זה מחשש להאזנה, אבל פעלתי מול הקב"ט שלנו ברומא, שאיתר את המטוס, ודאגנו שזמיר יגיע מלונדון לרומא, ויחזור במטוס הקטן לארץ".

איך היו יחסיה עם דיין?
“אני לא אמור לשפוט את היחסים ביניהם. הייתה הערכה הדדית. היא ראתה בו מומחה שמופקד על ביטחון המדינה, אורים ותומים. אבל כמה חודשים קודם למלחמה היו כבר גיוסים, והיה שר האוצר פנחס ספיר, אדם בעל משקל, שהיה מזועזע מסכומי הכסף שהוצאו על הגיוסים שהיו לשווא. והייתה גם ההבטחה לקיסינג'ר, שלא נהיה ראשונים לתקוף, אחרי שתקפנו ראשונים ב־1967. מולה עמד דדו, שביקש גיוס; וחקה, אלוף פיקוד צפון, שמבקש תגבור נוכח מה שהוא רואה אצל הסורים; וזמיר, שפגש את מרואן. ומולם דיין וראש אמ"ן אלי זעירא שמדברים על סבירות נמוכה".

בסרט יש סצנה מנמל התעופה לוד. גולדה עומדת מחוץ לרכב שלה, שנשאר עם דלתות פתוחות, והיא צופה לעבר מטוס שהוריד המון ארונות של חללי צה"ל, עטופים בדגל ישראל. שניר: “היא הייתה פעם אחת בלוד, כשהגיע מסוריה מטוס של הצלב האדום אחרי המלחמה, עם שבויים ופצועי צה"ל. עלינו למעלה והיו שם פצועים וקטועי גפיים. חלקם לא יכול לעמוד. בוכים וצוחקים. זה היה מחזה קשה, ואז יצאנו לכיוון המדרגות של המטוס וראיתי אותה עומדת שם ובוכה".

ואז התחילו המחאות נגד המלחמה. הפגנות לא רחוק מהכנסת.
“איפה שהיום עומד בנק ישראל, הייתה פלטת קרקע ריקה ושם היו ההפגנות. אולי 20 אלף איש. האבטחה הייתה אז מצחיקה בהשוואה להיום. בלי גדרות ובלי שערים. שומר שעמד עם חבל הפרדה. הייתה הגברת כוננות, כלום במושגים של היום. בחזית עמדו 20 שוטרי מג"ב, ועוד 15 שוטרים. הכנתי תוכנית מילוט למקרה שתהיה הסתערות על המשרד שלה. דרך סמויה, רכב מילוט. היא אמרה לי שלא אכפת לה אפילו אם יהיו כותרות בעיתונים שהיא ברחה, העיקר שלא יהיו נפגעים".

ביום האחרון של 1973 התקיימו בחירות לכנסת. היא קיבלה עם המערך 51 מנדטים. הציבור עוד לא עיכל מה קרה.
“היא הקימה ממשלה, שמרה על נראות, אבל הייתה פחות זקופה".

היא אישה, אבל לא מדברים על הנשיות שלה.
“אסתטית מאוד. נקייה. בגדים תמיד מגוהצים, מסורקת. הסתרקה לבד. לא היה ספר, לא התאפרה".

תשבור לי קצת את סצינת הצניעות הזאת. היא אהבה לאכול משהו טוב?
“החברים שלה הזמינו אותה למסעדת 'קסבה' ברחוב ירמיהו בתל אביב, או 'טוטון' הצרפתית ביפו, או 'מנדרין' הסינית בירושלים".

ב־11 באפריל 1974, ארבעה חודשים אחרי שקיבלה מחדש את אמון הציבור, שניר היה איתה בכנסת, בישיבת סיעת מפלגת העבודה. התנהל דיון, ובשלב מסוים ביקשה גולדה את רשות הדיבור. שניר: “היא אמרה שהיא שמעה מה החברים אומרים, והוסיפה שהם יצטרכו להמשיך בלעדיה. היא הסתובבה ואמרה לי, שעמדתי מאחור, ‘בוא, הולכים'. היא קמה, לקחה את התיק שלה ויצאה מהחדר. הלכה לכיוון המעלית ואני אחריה. גלילי רץ אחריה וצועק ‘גולדה, חזרי!'. היא אפילו לא הסתובבה".

ידעת מראש?
“לא, אבל היא ידעה מראש, כי היא נתנה לי מכתב ואמרה ‘קח את זה לישראל'. ישראל זה ישראל ישעיהו, יו"ר הכנסת".

אתה בן 81, נולדת בארץ, ואתה מכיר את כל ראשי הממשלה שלה. מה לדעתך התרומה המשמעותית שלה בכהונה שלה?
“לא יודע להגיד מה התרומה הכי גדולה. היא הקימה את משרד העבודה, את הביטוח הלאומי, תעסוקת נשים. היא הייתה אחראית לבניית המערך הסוציאלי, ייסדה את הקשר עם מדינות אפריקה".

והמלחמה?
“המלחמה זה צל ענק. הצבא לא היה מוכן. אני לא בעמדה לבקר אותה, אבל על פי תוצאות המלחמה, התפקוד שלה היה טוב. לפי תחילת המלחמה - לא טוב".

יש כאלה שמשווים את הימים היום לאסון של יום כיפור. דעתך?
“ערב המלחמה לא הייתה תחושה של אובדן דרך. אם תשאל את מי שלא תומך בנתניהו - אנחנו באובדן דרך. הכל מוזר. יש למשל היום בממשלה שרה לענייני מודיעין. מודיעין. אתה יכול לספר לי מה היא עושה?". 