סערה התחוללה במהלך יום הכיפורים (ראשון) במספר ערים חילוניות, כאשר אזרחים הקימו מחיצות המפרידות בין גברים לנשים במרחב הציבורי, זאת אף על פי שבג"ץ פסק לאחרונה לטובת עיריית תל אביב שהחליטה לאסור תפילות בהפרדה.
סערת התפילה בהפרדה: האם המתפללים עברו על פסיקת בג"ץ?
רוני סאיג, יו"ר 'אשדוד רוצה שינוי' אמר: "מחרחרי ריב ומדון מחללים את היום הקדוש לכולנו, יום הכיפורים של של סליחה וכפרה. חילוניים, מסורתיים, ציוניים ודתיים כאחד חשים שאת נפש, למראה הפעולה וההתבטאויות הפסולות של פוליטיקאים נבובים, הרואים את עסקנותם וצורכיהם הפוליטיים, כמי מבקשים להוסיף ולזרוע הרס בקרב העם. עלינו להוקיע את הניסיון המתמשך לקבוע עובדות בשטח תוך עשיית דין עצמי, עי רמיסת זכויות לחופש מדת, כמו הזכות לחופש מדת.
עוד הוסיף: "התפילה בכיכר המדינה מוכיחה שאין הכרח בהצבת מחיצות, מוכיחה שיש צמא ליהדות מכילה, מקרבת - היהדות של כולנו, אסור שהיא תהיה בת ערובה בידי מעטים - אותם אלו שמבקשים להרוס, לפגוע ולפעול בכוח, בכך הוכיחו שוב שהם אינם ראויים למקום בהנהגת העם".
ידידיה נעים, תושב באר שבע אמר: "בתור איש שחיי אורח חיים דתי ויש לו לא מעט חברים וקרובים שאינם שומרי תורה ומצוות שפעם בשנה הנחת שלהם זה ללכת לבית הכנסת השכונתי ולהתפלל, הזדעזעתי מהמראות מכיכר דיזינגוף בתל אביב אתמול, הגיעו לשם אנשים מכל גווני הקשת בעם ישראל שרצו להתאחד ולהתפלל ביחד, בשנים שעברות היה מקום אחד שיש בו הפרדה בין גברים ונשים וליד היה מקום שבו היה מקום מעורב בין גברים לנשים, אנשים כיבדו אחד את השני והשנה הגיעו חבורת אנשים מלאי שנאה שהרסו את הדבר היפה הזה שמתקיים כל שנה. ממש כואב הלב, הנחמה היחידה שלי זה שהם מייצגים בעיקר עצמם ולא חלק שהוא גדול מעם ישראל ברוך השם".
פארן רז, תושבת תל אביב, נכחה באירוע בכיכר דיזנגוף ומספרת: ״הגעתי עם חברה וראינו מחזה כ"כ עצוב - אנשים צועקים, בוכים וכואבים משני הצדדים. ראיתי נשים מבוגרות שיצאו מהבית לצעוק ״בושה בושה״ כי מבחינתן פוגעים להן במרחב הציבורי, נשים דתיות שיושבות על כיסא ובוכות״.
״אני מבינה את הכאב של אלו שיצאו להפגין, אבל מכאן ועד להרוס את תפילת יום כיפור - זה מעציב אותי באופן אישי. כן, המחיצה הייתה לא במקום, ועדיין - יום כיפור, תנו לנו להתפלל, לאנשים שבאמת רוצים. הפרובוקציה הזו של לצעוק הייתה בעיניי ממש לא במקום, לא מכבדת את אלו שרוצים להתפלל, ובאמת שלי לא היה אכפת באותו הרגע אם דגל ישראל מפריד ביני לבין גבר או לא. עברנו לבית כנסת סמוך ושם התפללנו. זה היה יום כיפור כואב, בעיקר כי אני באה ממשפחה דתייה ומבינה את שני הצדדים״, היא מוסיפה.
״ראיתי נשים וגברים כואבים, עם קרוע, גם הרבה עיניים טובות ואנשים שרצו לעזור לאישה עם כיסא גלגלים שכמעט נפלה. ראיתי איש מבוגר עם עיניים דומעות וחולצת ״הלוחמים של 73’״ יושב עם שלט, ורק יכולתי לדמיין מה הוא עבר לפני 50 שנים בדיוק״.
״המסר העיקרי שלי הוא שהלוואי שמכאן נוסיף אהבה ואחדות למדינה. אין רעים וטובים, יש עם שכואב לו. אין לנו ארץ אחרת להיות בה״, היא מסכמת.
אמיר ירחי, מוחה נגד הרפורמה המשפטית ותושב קיבוץ כברי: ״על אף שמה שקרה בדיזינגוף זו פרובוקציה מכוונת של ארגון משיחי, ניסיון כפייה במרחב הציבורי ואי ציות לבג״ץ - המפגינים היו צריכים להתנהל בצורה חכמה יותר, ולא להגיע למצב שבו המתפללים צריכים להפסיק את תפילות יום הכיפור בגללם. התוצאה היא עצובה, אני לא חושב שצריך לראות מראות כאלה במדינת ישראל. אני לא נגד דת ורוצה שהילדים שלי יכירו ויגדלו על המסורת היהודית - המאבק הוא לא נגד הדת. האירוע היה ככדור שלג שהתגלגל - ולאף אחד כבר לא הייתה שליטה עליו. לא הייתה שם שום מנהיגות אחראית מטעם רשויות המדינה והעיר תל אביב״.
תרצה בלוך, מארגון ״נבחרות״ - נשים חרדיות פמיניסטיות: ״עם צאת יום הכיפורים נתקלתי גם אני בתמונות העצובות מכיכר דיזינגוף בתל אביב. הכסאות הזרוקים, הנשים הדומעות והשנאה שניבטה מכל פריים זרקה אותי דווקא לימי ספירת העומר״, היא מספרת.
"מפני מה מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. זו הסיבה בשלה יהודים נוהגים מזה כמעט אלפיים שנה מנהגי אבלות במהלך ימי ספירת העומר. המסר כאן הוא חד וחריף: אין קיום לתורה אם אין כבוד בסיסי זה לזה״.
״כשראיתי את התמונות מכיכר דיזנגוף, חשתי עצב נוקב על הסצינה המשפילה הזו, שנוגדת כל מה שהדת היהודית אמורה לסמל. כפמיניסטית חרדית, אני מבינה את שני הצדדים. את הכעס על הצבת מחיצה בניגוד לפסיקת בית המשפט, את הכעס על עצם הצבת מחיצה בשטח ציבורי חילוני, ומבינה גם את הצורך במחיצה בזמן תפילה, בכל מצב ומקום. צריך לזכור כי בעיקר כאשר איננו מסכימים, חובה עלינו לזכור כי דרך ארץ קדמה לתורה״.