"אני לא יודע אם היו איתי במלחמה עוד פליטים מהשואה או שורדי שואה, או מאיפה הגיעו רעיי הלוחמים וזה מהסיבה הפשוטה שלא שאלנו אחד את השני מאיפה הוא בא. היינו עסוקים בלתפקד ולשמור על המדינה. זה היה הדבר היחיד שהיה חשוב אז". את הדברים הללו אומר בני אונגר, ניצול שואה בן 91 שלחם על אדמת מצרים לא פחות משלוש פעמים, ובשלוש מערכות שונות.
אונגר נולד באוסטריה בשנת 1932, ואחרי שסופחה על ידי היטלר לגרמניה הנאצית ברח עם משפחתו, במרץ 1938, לחלק של צ'כוסלובקיה שנכבש על ידי הונגריה מאוחר יותר באותה שנה. בסוף 1939, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה וכשכל העולם היה סגור בפני הגירת יהודים, הצליחו בני ומשפחתו לקנות מקום באוניית מעפילים של בית"ר שכמעט וטבעה בדרכה לארץ ישראל, אך נוסעיה ניצלו ובדצמבר 1939, שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, הגיעו בני והוריו לחופי הארץ.
"ריכזו אותנו בקולנוע אסתר בנתניה ומשם שלחו אותנו עם שתי מיטות מהסוכנות. הוריי לא התאוששו מהקליטה הזאת עד סוף חייהם ואני עבדתי מגיל 10 בעיצוב סידורי פרחים, בעיקר אחרי הלימודים ואחר כך עברתי לתל אביב לעבוד בעירייה כאחראי ניקיון וחלוקת מכתבים". כבר בגיל 13 הצטרף בני לאצ"ל, גמר בגיל זה טירונות ופגש פעמים רבות את מנחם בגין שהיה אז מפקד הארגון. כשהוא בן 15 בלבד השתתף בכיבוש יפו ב־1947, אבטח את בגין בליל תקרית אלטלנה ב־1948 והפך ללוחם בצה"ל.
בני פגש את הצבא המצרי שלוש פעמים במלחמות ישראל. בפעם הראשונה כשלחם ב־1956 במבצע סיני, אז היה בכוחות שתפסו את החיילים המצרים שנכנעו כשברחו משארם א־שייח', ובמלחמת ששת הימים כשהיה בכוח הראשון שנכנס שוב לסיני. עם פרוץ מלחמת יום כיפור לפני 50 שנה בדיוק היה כבר בני בן 41 ושירת במשטרת ישראל, כמה שנים לאחר שלא גויס למילואים פעילים. "שמעתי שפרצה המלחמה והבנתי ישר שאני חייב לקחת בה חלק. ניסיתי להשיג את הגדוד שלי ולא הצלחתי ולמחרת פניתי למפקד שלי וזה פנה למפכ"ל שאישר לו לשחרר אותי ללחימה. הגעתי על דעת עצמי למפקדת קצין תותחנים ראשי ושם שמו אותי על אוטובוס מלא רובים בדרכו לחזית. הגענו לשארם א־שייח' ולמחרת באה משאית שלקחה אותי לגדוד. אנחנו היינו אלה שתפסנו מחדש את מוצב המזח שעל תעלת סואץ והיינו צוות חילוץ בכוחות צה"ל שכיתרו את הארמייה השלישית המצרית", מספר בני בגאווה.
במהלך המלחמה הוא התנדב לעלות על מסוק שהעביר ציוד קשר ותחמושת במסוק ללוחמים, צוות להיות נהג וקשר צמוד של הרופא הגדודי וביקר כל יום את הפצועים בעמדות הקדמיות תוך סיכון חיים יומיומי ורק אחרי הפסקת האש חזר מההתנדבות למילואים הביתה. היום, הוא מסתייע בקרן לרווחת נפגעי השואה, ובעיצומו של קרע חסר תקדים בחברה הישראלית הוא נזכר בדרך הארוכה שעשה בשלל תפקידיו מהמחתרות ועד יום כיפור למען המדינה.