הילדים מפוחדים בגלל המצב הביטחוני? חמש דרכים להתמודדות

ילדים קטנים חשים שהעולם נעשה מפחיד ובלתי צפוי. כאשר ההורים עסוקים בהתגוננות הם פחות פנויים לילדים. הילדים עלולים לחוש שהביטחון האישי שלהם באיום.

המבוגרים במשפחה מחזקים לעתים קרובות את תחושת הסכנה של הילדים כשהם מגבילים את הילדים והשדר שהילד קולט הוא שהחוץ מסוכן. אם האב מגויס והאם עצמה מודאגת, יש ילדים שחוששים לעזוב את האם שמא גם היא תעלם, חוששים להיפרד, חוששים לישון לבד, עוקבים אחרי האם כמו צל, נצמדים וכדומה.

ילדים צעירים עלולים לחשוש שהסכנה מכוונת ישירות נגדם ומכיוון שאין להם מושגים מפותחים של זמן ומרחב, הם אינם קולטי שהסכנה רחוקה. הם פחות מבחינים בין מציאות לדמיון ולכן חוששים שדברים שראו בסרטים עלולים פתאום לקרות במציאות. ילדים מבטאים את הקשיים בצורה ישירה (התלוננות על פחדים, דאגות, ושאילת שאלות) ועקיפה (התנהגות סימפטומאטית כמו קשיי שינה, אכילה, שליטה על הצרכים, אוננות מוגברת).

מה ביכולתנו לעשות כדי לעזור להם במצבי מתח בטחוני? מודל מחומש ההורות מציג חמישה עקרונות לסיוע:

1. שותפות בין המטפלים - החליטו יחד מה עושים: מוציאים ילדים מהמיטה לממד? יורדים למקלט השכונתי? לחדר המדרגות? נוסעים לאזור בטוח יותר? מה חלוקת התפקידים בין ההורים (מי אחראי על מה).

2. היו מנהיגים הומאניים - קחו אחריות  – במצבי אזעקה עלינו להיות ממוקדים ושקטים ככל האפשר. הילדים רואים ושומעים אותנו כדאי להימנע מהתנהגויות של לחץ והרמת קול. עלינו לתכנן את ההתנהלות במידת האפשר, ליזום הסבר לילדים, ולהיות המרגיעים. עלינו להבהיר שהצבא שומר עלינו. חשוב שנמנע  מילדינו חשיפה לתכנים מיותרים כמו חדשות. כדאי שנהפוך  את המרחב המוגן למקום נעים ונדאג שיהיו בו משחקים, בובות וספרים.

3. התנהגו באהבה – חבקו את הילדים, עשו דברים יחד, ספרו סיפורים, שוחחו וצחקו איתם – הומור עשוי להרגיע. אנחנו יכולים לתת צ'ופרים אבל לא להיסחף עם זה.

4. עודדו לעצמאות - עלינו לתת לילדים מידע אמין אבל לא מציף, לתת משימות שהילד יכול לעשות כמו לקחת את הבובה לממד. לאפשר לילדים לבחור מה הם רוצים לקחת לממד. אם יש נסיגה של הילד  כמו הרטבה, מוצץ, אצבע – להבין ולהכיל.

5. הנהיגו כללים - עלינו לשמור במידת האפשר על סדר יום. סדר יום עשוי לשמור על ילדינו מבלבול ופחדים. במידה וילד מראה התנהגויות קיצוניות וקשות, והוא מסוגר בתוך עצמו או מבולבל מאוד, יש לפנות לשירותי ייעוץ מקצועיים.

הכותבת היא ראש המעבדה לחקר הגיל הרך, ראש המגמה לייעוץ חינוכי, החוג לחינוך מיוחד וייעוץ חינוכי, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב; חברת הנהלת העמותה למען הילד בגיל הרך.