אחד מחללי צה״ל במלחמת ״חרבות ברזל״ הוא אורי לוקר, בן 19 מפרדס חנה, ששירת כלוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני. משפחתו מעידה עליו שמאז ומתמיד רצה לעשות שירות משמעותי כלוחם בצבא.
״תמיד חינכנו את בנינו לאהבת המולדת, לנתינה, לערכים ולשירות צבאי משמעותי. הם הכירו את כל המור״קים, ביתנו היה מלא בספרי המלחמות שקראו, ובאופן קבוע היינו מטיילים בשבילי ישראל. לקראת כיתה יב׳, כשקיבלו צו ראשון, לבנים לא היה אף ספק שישרתו כלוחמים. על אף שהיה תמיד ברור להם שיהיו לוחמים בצנחנים כמו אביהם - בכיתה יב׳ אורי שינה את דעתו, והחליט שהוא רוצה להתגייס לגולני. הוא נכח בהרצאה בית ספרית של ברוך בן יגאל, אביו של עמית בן יגאל ז״ל לוחם גולני, שנהרג בפעילות מבצעית״, אימו אורית לוקר מספרת.
״בהרצאה ברוך סיפר על מורשת הקרב של בנו עמית, ובסיומה הבן שלי אמר לו ״אתה הולך לעזור לי, אני רוצה להיות בגולני כמו הבן שלך״. כתבנו מכתב, העברנו לברוך - ולאחר זמן מה הוא הודיע לאורי שהתקבל לגולני. איך הוא כל כך התרגש ושמח. הוא התגייס באוגוסט - לפני כשנה וחודשיים. לא היה קל והוא בקושי היה נמצא בבית - אך אף פעם לא קיטר. הוא היה נגביסט בפלוגה א׳, וחלם אף לעבוד בשב״ כ אחרי הצבא״.
״הוא שירת במוצב זיקים בעוטף עזה והפעם האחרונה שדיברנו איתו הייתה ביום שישי, לאחר שהוא חזר משמירה ואמר לנו ש״משעמם לו בעזה״. בבוקר יום שבת השחור, הוא התקשר לאחיו התאום תמיר שלא הספיק לענות, ובשעה 6:30, חשכו עיניי כשהבנתי ששוגרו אלפי רקטות לדרום, ושנכנסו מחבלים לשטח ישראל. חייגנו לאורי, אך הוא כבר לא ענה ונכנסנו לפאניקה, הרגשנו שאנחנו בתוך סרט רע. לא הבנו למה הוא לא יוצר קשר, הלב דפק והרגשנו רע״, מתארת האם.
״מהרגע שהוא לא ענה לנו ביום שבת, הרגשתי כאילו פתחו לי את הבטן והוציאו לי את הנשמה מהגוף, כאילו אורי מרחף מעליי״, מתאר תמיר, אחיו התאום של אורי ז״ל. ״הרגשתי וידעתי שהוא לא בחיים יותר, ועד לאותו רגע שבו הרגשתי בליבי שהוא מת ושאין לי אח תאום יותר - פקפקתי באמירה שיש לתאומים חיבור מיוחד״.
״אחה״צ התקשרנו למ״פ שהבטיח שיחפש אותו - ויחזור אלינו עם תשובה. המ״פ לא צלצל שוב, וזה הדליק אצלנו נורה אדומה. כל הלילה לא הייתה תשובה מה איתו, ולא היה שום סימן, היינו עם כדורי הרגעה כל הלילה והבטן כאבה מדאגה. בעלי תיאר לעצמו מה קרה לו, ומשעה 5:00 בבוקר של יום ראשון, ישב בכניסה לבית כי אמר ש״לו לא ידפקו בדלת מהצבא״״.
״כשהייתי בתוך הבית, שמעתי את הצעקה של בעלי אייל, וראיתי שלושה קצינים יוצאים מהרכב שבישרו לנו שאורי נפל בהיתקלות עם מחבלים. מאותו הרגע - הרגשנו שנגמרו לנו החיים״, מספרת אימו.
למוצב שאורי שירת בו בעוטף עזה, התקבל דיווח על חדירת מחבלים באזור זיקים - ומיד הוא, חברו והמ״מ שלהם נסעו לציר שבו נכנסו המחבלים. השלושה נסעו בג׳יפ ממוגן בניסיון להציל את הלוחמים בטנק וב״נמר״ שכבר נפגעו מהמחבלים, ועל מנת לחסום את כניסתם ליישוב נתיב העשרה שסמוך לציר. ״כשהגיעו לנקודה, הם אינם ידעו שנכנסים מאות מחבלים מכל הכיוונים - ונקלעו לקרב של מעטים מול רבים. הם החלו לחסל את המחבלים ולמשוך שעה בקרב מולם - בעת שהיו שלושתם בלבד מול רבים. שלושתם נפלו בהיתקלות. אורי נפל כמו גיבור - בעת שהגן על חבריו ועל תושבי נתיב העשרה״, מספרים בני משפחתו.
״הוא היה ילד תמים בן 19 - עם המון חלומות שאהב את המדינה הזו כל כך. הוא היה מלא בשמחת חיים ורצה רק לטרוף אותם. הוא היה אוהב לצאת למסיבות, לשחק כדורגל, ואהב את הקבוצה מכבי חיפה. הייתה לו בת זוג בשם מיקה, ולשניהם היו חלומות גדולים יחד לאחר הצבא. הוא רצה לטוס איתה יחד לדרום אמריקה - ותמיד אמר לה שאם הוא יישאר בחיים אחרי השירות, הם יתחתנו״, מספרת אימו.
״לאורי יש אח תאום בשם תמיר - הם נולדו רבע שעה אחד אחר השני. אני זוכרת שכשהוא נולד, הניחו אותו בין ידיי עם עיניים ורודות, והחלטתי לקרוא לו אורי - מלשון אורית. הוא חלק ממני. היה לנו קשר כל כך מיוחד, דאגתי והגנתי עליו כל הזמן״.
״כל החיים הייתי רגיל לזה שיש לי אח תאום, ואני לא מצליח לעכל את זה עוד שסחבתי את הארון שלו״, מוסיף אחיו. ״היו לנו שיחות על כך שאם יקרה משהו בצבא לאחד מאיתנו, נדאג לאמא ואבא ולא נעזוב אותם. אמרנו שננציח זה את זה - אך לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה באמת. לא אשכח בחיים שהוא התקשר אליי 3 שעות לפני שנהרג ואני לא עניתי, ולכל החיים - אזכור שזו השיחה האחרונה מאחי״.
״אורי כל כך אהב את החיים - לבלות עד הבוקר, לצחוק, לטייל בטבע, לשמוע שירים בפול ווליום ברכב. כל החיים עשינו הכול יחד - שיחקנו כדורגל, היו לנו חברים משותפים, בבית הספר היינו באותה הכיתה״, מוסיף. ״זה מבלבל ומוזר שביום אחד מודיעים לך שאחיך לא בחיים יותר״.
״הוא אהב מוזיקה ושירים, והיה שר תמיד את השיר ״תתארו לכם״ של שלמה ארצי. במהלך השבעה, שלמה ארצי הגיע יחד עם הנכד שלו לנחם אותנו - כי ידע שאורי אהב אותו כל כך. הוא שר את השיר האהוב עליו בבית שלנו, והנכד שלו ניגן על הגיטרה של אורי. שרנו כולנו יחד לזכרו. זה היה מרגש״, אורית האם הוסיפה.
״הבן שלי אמנם קבור - אך עדיין חי בנפש שלי. אני מבינה כעת למה אומרים חללי צה״ל, כי יש לי חלל עצום בגוף מאז שהוא לא כאן״, מתארת אימו. ״אנחנו נעשה הכול כדי שלא ישכחו את בני ואת סיפור הגבורה שלו, שלא ישכחו שהוא כל כך אהב את החיים - ואת המדינה שהגן עליה. ליבנו עם כל המתים ועם המשפחות שלהם״.