מטה החטופים והנעדרים קיים הערב (רביעי) עצרת תמיכה בחטופים שעדיין שבויים בעזה כבר כמעט חודש שלם. העצרת נערכה ברחבת האודיטוריום בחיפה, בהשתתפות מאות נוכחים וקרובי משפחה של החטופים - ובמרכזה הוקם מיצג של 240 זוגות נעליים, כמספר החטופים, שעל כל אחד מהם נתלה בלון צהוב עם שמו של כל שבוי או שבויה.
החות'ים פרסמו איום חדש על ישראל, בזק"א לא נשארו אדישים
חגורת אש בתוך עזה: צפו בטנק צה"ל שחיסל מחבל במנהרה
בעצרת נשאו דברים נועם אלון, בן זוגה של ענבר הימן, שנחטפה בעת שסייעה למבלים בפסטיבל הנובה. נאמו גם שיר סיגל, שהוריה אביבה וקית' סיגל נחטפו ב-7 באוקטובר מבתיהם בכפר עזה - ושמחה גולדין, אביו של הדר גולדין ז"ל, חלל צה"ל שנחטף במהלך קרב ברפיח במבצע צוק איתן בשנת 2014, וגופתו עדיין נמצאת בידי החמאס.
״ביום שישי בלילה, ה-6 באוקטובר, ענבר הגיעה למסיבת הטבע נובה, ליד קיבוץ רעים, יחד עם כמה מהחברות הטובות שלה. ענבר הולכת למסיבות טבע שנים, וכמו ברוב המסיבות שהיא הולכת אליהן, גם הפעם היא הגיעה לשם כמתנדבת - כ׳הלפרית׳ שעוזרת לכל מי שמרגיש לא טוב״, נועם, בן זוגה ענבר הימן מספר.
״בשבת בבוקר, התעוררתי ומיד התעדכנתי בחדשות. הבנתי שענבר נמצאת שם, בלב התופת של מסיבת הנובה, אבל כשניסיתי להתקשר ולשלוח לה הודעות - היא כבר לא ענתה. בערב שבת ההורים של ענבר עברו מבית חולים אחד לאחר ולא מצאו אותה שם. בהמשך, ביום ראשון, החלו להגיע סרטוני חטיפה מזעזעים שפורסמו בטלגרם. אחר כך, קיבלנו עדות של שני בחורים ישראלים שהיו איתה במנוסה והיו עדים לחטיפה שלה. לאט לאט, יחד עם חברים בחמ"ל שהקמנו למענה, הרכבנו את הפאזל ולמדנו מה קרה לענבר בכל רגע ורגע באותה שבת״, הוא מתאר.
״כשענבר וכל משתתפי המסיבה רקדו ברחבה המרכזית, החל ירי רקטות מעזה. היא התחבאה מתחת לבמה המרכזית, בשעה שבע וחצי בבוקר, היא כתבה הודעה לחברה שתברח למקום פתוח, ולאחיה כתבה שיורים עליה. היא הסתתרה בפרדסים ובין השיחים, יחד עם שני בחורים שהיא לא הכירה קודם. כשעתיים מאוחר יותר, כשהשלושה שמעו שני מחבלים מתקרבים אליהם, הם נמלטו ופתחו בריצה״, מתאר.
״הם רצו ביחד קילומטרים רבים כשהמחבלים בעקבותיהם, ובאיזשהו שלב המחבלים הצליחו להדביק את הפער. אחד מהם הצליח לתפוס את ענבר כשסכין יפנית בידו, ואז פריאל אחד הישראלים, הסתער על המחבל עם קרש עץ, קרש שענבר נתנה לו כשעוד הסתתרו בפרדסים. אחר כך, המחבל עזב את ענבר ופריאל צעק לעברה לברוח, אבל היא קפאה. באותו הרגע, הגיע אופנוע ועליו שני מחבלים נוספים שחטפו את ענבר ונעלמו״, הוא מסביר.
״אות החיים האחרון מענבר, עד לרגעים אלו, הגיע בסרטון שפורסם בטלגרם של גורמי חמאס. בסרטון ענבר נראית בבירור, פצועה, כאשר ארבעה מחבלי חמאס גוררים אותה בשטח חקלאי. אחד המחבלים בסרטון אמר שצריך להביא אותה לגדודי אל אקצא״.
״מאז, החיים שלי נעצרו. החיים של המשפחות שלנו נעצרו. אנחנו דואגים וחרדים, אין לנו שגרה. אנו לא אוכלים, ישנים או מתפקדים. אנחנו לא יודעים איפה היא נמצאת, מה מצבה, האם טיפלו בפצעים שלה, האם היא אוכלת, האם היא לבד. אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו משתדלים להיות חזקים ואופטימיים, להאמין שהכל יהיה טוב בסוף, לקוות לנס, אבל מיום ליום זה קשה יותר״, מתאר את הקושי בסיטואציה חסרת הודאות.
״מאז אותה שבת ארורה, כולנו עובדים בלנסות להביא אותה הביתה, להעלות מודעות, לספר את הסיפור שלה בכל מקום, לדאוג שאף אחד לא ישכח ממנה ומשאר החטופים. התראיינו לעשרות רבות של כלי תקשורת, גם בארץ וגם בחו"ל״, הוא ממשיך לתאר.
בין היתר, הוא מתייחס גם למחיר שהחטופים עלולים לשלם בעקבות הכניסה הקרקעית של צה״ל לרצועת עזה: ״כמו כל הקרובים ובני המשפחה של החטופים, גם אני מפחד מהמחיר הכבד של הכניסה הקרקעית לעזה - מחיר שכבר התחלנו לשלם ונראה שרק ילך ויגדל, והפחד שלי כמובן הוא שגם החטופים יפגעו מכך. אני חושב שמדינת ישראל חייבת לשנות את סדרי העדיפויות שלה, ולדאוג קודם כל לחטופים - להביא אותם הביתה עכשיו, ואחר כך לדאוג למוטט את שלטון חמאס ולהביא שקט ליישובי הדרום״, הוא מפציר.
״לצערי, מדינת ישראל כבר הפסידה במלחמה הזו. איבדנו למעלה מ-1400 אנשים אהובים, ועכשיו הגיע הזמן לשלם את המחיר היקר. כל מחיר. כולם תמורת כולם. חילופי שבויים - עכשיו. אנחנו נמשיך להיות חזקים ואופטימיים, עד שענבר וכולם יחזרו״, סיים את דבריו.
בהמשך, עלתה לשאת דברים שיר סיגל, ששני הוריה אביבה וקית׳, שבויים גם הם בעזה: ״ההורים שלי עלו לארץ והגיעו לכפר עזה לפני כ-42 שנים, המשפחה שלנו עברה יחד כל מבצע וכל מטח בעוטף. ההורים שלי, אני ושאר תושבי העוטף היינו החומה האנושית של המדינה הזאת, וכבר למעלה מ-15 שנה אנחנו חווים על נפשנו ועל בשרנו את התופת והמלחמות מול חמאס. בתגובה לכך, שמענו כל הזמן שאנחנו גיבורים, אמיצים, אידאליסטים וציונים. השתיקו אותנו שנים עם כסף, עם אמירות פופוליסטיות ריקות מתוכן, עם תחושת ביטחון מדומה. שנים אני שומעת שיש לנו את הצבא הכי חזק בעולם, אך כשאני חושבת על הגנה אני חושבת שהמינימום היה צריך הוא לשמור על אנשים תמימים ולתת להם לחיות בביתם בביטחון״.
״באותו יום שבת, ההורים שלי, אח שלי, החברה הכי טובה ועוד רבים כתבו לי שהם נמצאים בממ״ד, שומעים מחבלים צועקים ׳אללה אכבר׳ מחוץ לחלון, עם יריות ורימונים שנזרקים לתוך ביתם. איפה היה אז הצבא החזק בעולם?״, היא מביעה את זעמה.
״כיצד ייתכן שאנשים חיכו שעות על גבי שעות כדי שיבואו להציל אותם במקום שאמור להיות המקום הבטוח ביותר עבורם? ההורים שלי היו לבד בממ״ד, סגורים במשך שעות. ועכשיו הם סגורים במנהרות, ללא אוויר, או תזונה מספקת, הם יושבים שם בדיוק כמו שישבו בממד לפני 25 ימים ואני בטוחה שהם יושבים שם ומחכים. הם יושבים ומתפללים שצה"ל יגיע אליהם״, מתארת בכאב.
״האזרחים התמימים שנמצאים כרגע בעזה הם האנשים שעשו הכול נכון - את כל מה שהממשלה ביקשה מהם. בנו להם ממ״ד בבית והורידו להם במיסים כדי שהם ישארו לגור בעוטף. בממשלה עשו הכול כדי שהם יהיו החומה האנושית של המדינה - והיום חייבים להמשיך לעשות הכול כדי שתושבי העוטף ושאר החטופים ישארו בחיים״.
״אני דורשת מהממשלה שלי, שאמרה כל השנים לתושבי העוטף שהם גיבורים, שנתנה להורים שלי תחושה שהם תמיד יהיו שם עבורם - לקבל את עסקת חילוף השבויים כשהיא תגיע. אני פונה לממשלת ישראל - אין תירוצים, אין זמן, אין מילים שיוכלו לתקן. רק מעשים. הממשלה שלנו גרמה לנו לכל כך הרבה נזק, שכנראה בחיים לא תוכל לפצות עליו, והמעט שאפשר לעשות הוא להציל את מי שעוד בחיים. בכל מחיר - ועכשיו. ניצחון בלי החטופים זה הפסד במלחמה״.
לאחר מכן, עלה לנאום שמחה גולדין, אביו של הדר גולדין ז״ל, שכבר 9 שנים מקיים מאבקים כדי להחזיר את גופתו של בנו שעדיין נמצאת בידי החמאס. הוא הכריז שיעזור עד כמה שניתן למשפחות החטופים ואמר להם כי ״אנחנו איתכם - ונדאג שלא יקרה לכם מה שקרה למשפחתנו״.