בין שבילי קיבוץ פלך בגליל המערבי אנחנו פוגשים את מעיין סיגל קורן. מול הנוף הפסטורלי, כשברקע רעש המלחמה, היא מדברת על חמישה מבני משפחתה שנחטפו לעזה מקיבוץ ניר יצחק. “נולדתי בניר יצחק, וההורים שלי עדיין חיים שם", היא אומרת. “אמא שלי, קלרה מרמן בת 63, חטופה. לואיס הר, בן הזוג של אמא שלי, חטוף. אחות של אמא שלי, גבריאלה רחל ליימברג בת 59, חטופה. הבת שלה, מיאה ליימברג, בת 17, חטופה. אח של אמא שלי, פרננדו סימון מרמן בן 60, חטוף. כולם ארגנטינאים עם אזרחות כפולה, מעולם לא הייתה לזה כל כך הרבה משמעות כמו עכשיו". 

"הזמן פועל לרעתנו": אביה של התצפיתנית רוני אשל פתח חמ"ל בבית
משפחות החטופות שהופיעו בסרטון חמאס: "הוקל לנו שהן בחיים"
"מארגן לרה"מ שכפ"ץ נוח": דוד מידן מסביר מדוע הפסיק את הפעילות במטה החטופים

הם היו יחד באותה שבת בבוקר? 
“ביום שישי כולם היו אצל אחותי גפן בבאר שבע, חגגו שם יום הולדת שנתיים לבת שלה. הם החליטו לישון אצל אמא שלי בקיבוץ. בשש וחצי בבוקר, כשהרקטות התחילו, הם נכנסו יחד לממ"ד".  

אביה, פביאן סיגל, שמתגורר גם הוא בניר יצחק, ניצל ופונה לאילת. הוא היה מי שבישר לה מה אירע לבני משפחתה. “כשהוא התקשר בשבת אחר הצהריים, כל כך קיוויתי שהוא יגיד לי שהכל בסדר", היא מספרת. “אבל הוא אמר ‘חמאס לקח אותם'. בשלב הזה אף אחד עוד לא אמר את זה רשמית, אבל אנחנו ידענו שהם היו בבית. לפי הדיווח שאבא קיבל מהחיילים שהיו שם, נמצאו סימני ירי בבית, בדלת ובקיר של הממ"ד, אבל לא היה דם. לפי ההערכות לקחו אותם לא פצועים". 

מתי הבנת שהמשפחה שלך בלב האסון? 
“התעוררתי בשמונה בבוקר, ובן הזוג שלי אמר לי ‘מעיין, תתקשרי להורים שלך, יש בלגן בדרום'. נכנסתי לחדשות לראות על מה הוא מדבר, וראיתי דיווחים מפחידים במיוחד. התקשרתי לאבא שלי, שהוא בצוות חירום של הקיבוץ, והוא אמר לי שהם כבר שעתיים בממ"ד ואסור להם לצאת כי יש חדירת מחבלים. ‘זה יוצא דופן', הוא אמר. הוא סיפר שמחבלים חדרו עם רחפנים לאזור, ואמר שככל הידוע לו אף מחבל לא נכנס ליישוב אבל שהם הונחו להישאר בממ"דים. כשדיברנו שמעתי ברקע הפגזות, מלא בומים וכל הזמן קריאות ‘צבע אדום'. ניתקתי והתקשרתי לאמא שלי, זה היה ב־8:30". 

מה היא סיפרה לך? 
“היא אישה כזאת שתמיד מרגיעה את כל מי שמסביבה, אז היא אמרה לי שהם בסדר גמור וסיפרה לי על כל מי שנמצא איתה. היא גם אמרה שהם בממ"ד כבר שעתיים ושהם שותים מאטה, שזה המשקה המסורתי הארגנטינאי. היא אמרה שהיא קצת מודאגת ממה שהיא שומעת מהקיבוצים מסביב, ושהיא שומעת שקוראים לחיילים ומבקשים שצה"ל יבוא לשמור עלינו, אבל אף אחד לא מגיע. היא הוסיפה שאם חלילה ייכנסו מחבלים לניר יצחק, לא יהיה מי שיציל אותם". 

מה שמעת בקול שלה? 
“במקצוע שלה היא גננת לגיל הרך, הגננת המיתולוגית. תמיד צוחקים שגם עם מבוגרים היא מדברת כאילו היא מדברת עם בני שנתיים. לכן הדיבור שלה היה מרגיע, נעים וחם. היא הייתה עסוקה בלהרגיע. אבל כן אמרה שהיא דואגת שאם יקרה משהו, אז הם לבד". 

בשעות הבאות החלה התמונה שיצאה מניר יצחק להתבהר. מעיין שמעה מאחותה שהמחבלים חדרו לקיבוץ ואף הגיעו לשכונה של אמא שלהן. “אחותי אמרה שאמא לא עונה לה. אין דבר כזה שהיא לא עונה, היא תמיד עונה", היא אומרת.

מה עשית?  
“אחרי שדיברתי שוב עם אבא שלי, התקשרתי שוב לאמא שלי, שלא ענתה, ולדודה שלי, שידעתי שהיא איתה. היא ענתה וניתקה. שתי השיחות האלה היו ב־11:03. ביקשתי בוואטסאפ המשפחתי שהם יכתבו משהו, ואחותי כתבה במקומם שיכול להיות שהם לא עונים כדי שלא ימצאו אותם. באותו זמן אבא שלי התקשר ואמר שהצליח לדבר עם אמא והיא בסדר. עוד לא הייתי לגמרי רגועה, אבל הייתי קצת פחות בלחץ". 

מתי אבד הקשר לגמרי? 
“אני לא זוכרת כמה זמן עבר מאז השיחה עם אבא שלי, אבל קיבלתי שיחה מהבת של לואיס, בן הזוג של אמא שלי. היא סיפרה לי שהיו מחבלים בתוך הבית, לא רק בשכונה. היא שלחה לי את ההתכתבות ביניהם. ב־11:07 אבא שלה כתב לה: ‘המחבלים נכנסו אלינו, הם שוברים דברים. הם צועקים ומנסים לפתוח את הדלת. נשיקות'. זאת הייתה ההודעה האחרונה ממנו. באותו הרגע כבר ממש נלחצתי. ניסיתי ליצור קשר עם כל מי שאני יכולה, ניסיתי כל קצה חוט". 

רק כעבור שעות הצבא נכנס לבית של קלרה. שלושה מכשירים סלולריים של בני המשפחה אוכנו בעזה, וכעבור שישה ימים המשפחה קיבלה הודעה רשמית כי החמישה חטופים. “צפינו בסרטון של 11 שניות מהשער של הקיבוץ, שרואים אותם מובלים בטנדר", היא מספרת. “קיבלתי תמונות גם מהבית. הם שברו חלונות, רוקנו ארונות. חיפשו כסף כנראה. גנבו פלאפונים ומחשבים ניידים, אנחנו יודעים שתעודות זהות נעלמו.

"הבית עוד עומד, בניר יצחק הם לא שרפו בתים. כל הדברים שבורים, הרוסים, אבל אפשר לתקן ולהחזיר את הרוב למקום. המחבלים פסחו על ביתו של אבי, אבל מבחינתו גם אם הבית עומד ולא נפגע, אין לו לאן לחזור. החוויה של הביטחון האישי כל כך נפגעה, השבר כל כך עמוק, הוא לא רואה את עצמו חוזר עכשיו לניר יצחק. צריך לקרות משהו כדי שהם יוכלו לחזור". 

הוריה עלו לארץ מארגנטינה, משום שהאמינו שהמקום הכי בטוח ליהודים הוא מדינת ישראל. “שנות הנעורים שלהם היו תחת משטר צבאי", היא מספרת. "בשנים ההן היו חוטפים אנשים, אזרחים היו נעלמים, אי אפשר היה ללכת לבד ברחובות. הם הרגישו שהם לא יכולים לחיות שם יותר. זאת האירוניה הנוראית, הם עלו לארץ ממדינה שהיו בה חטיפות וזוועות כדי להיות בטוחים, ובמדינה הבטוחה הזאת חטפו את אמא שלי". 

הבחירה של הוריה בקיבוץ צמוד גדר נבעה מציונות: “מבחינתם הם היו צריכים לשמור על הגבולות. הם האמינו, באמת, שיהיה מי שישמור עליהם אם הם יצטרכו. אבל אז קרה המחדל הנורא. הם היו במדינה הכי בטוחה. בבית, המקום הבטוח ביותר לאדם. ובממ"ד, המקום הכי בטוח בבית - ומשם לקחו אותם. והצבא לא היה שם, במשך המון שעות. אני לא מצליחה לתפוס את זה. אני לא מבינה. היה כל כך הרבה זמן כדי להציל את אמא שלי. אז עוד לפני שאני מדברת על להחזיר אותם, אני שואלת איך הגענו למצב שלקחו אותם? אני מפחדת לחשוב קדימה, כי אני לא יודעת לאיזה מספר ימים נגיע. התיקון המיידי שאתם צריכים לעשות הוא להחזיר את אמא שלי, את המשפחה שלי". 

מי זה “אתם"? 
“ביבי, הממשלה, נבחרי הציבור, אנשים שאמורים לעבוד בשבילי והם לא עושים את העבודה הבסיסית שהם באו לעשות. יותר מזה, אני באמת לא סומכת עליהם שהאינטרס להחזיר את המשפחה שלי הוא בראש מעייניהם כרגע. לא סומכת. כיום אני מרגישה שכל מה שמעסיק את ראש הממשלה הוא לשמור על הכיסא שלו, עובדה שהוא אפילו לא לוקח אחריות". 

מה היית רוצה שהם יעשו? 
“ציפיתי שמישהו מהממשלה ירים טלפון לפחות. אפילו לא ראש הממשלה. היו לכם שלושה שבועות, אתם 120 חברי כנסת, שכל אחד יתקשר לשתי משפחות, זאת לא עבודה כזאת קשה. תרימו טלפון, סביר להניח שלא יהיה לכם נעים לשמוע את מה שיש לי להגיד, אבל אני עדיין צריכה את ההכרה הזאת, אני צריכה שמישהו שעובד בשבילי, שאחראי לדאוג לי, יכיר בסבל, וזה לא קורה". 

מעיין הייתה מהראשונות להצטרף למטה משפחות החטופים והנעדרים. מאז היא מנסה בדרכה להפעיל לחץ בינלאומי, בתקווה שיוביל לשחרורם. השבוע שבה ממשלחת למדריד, שם פגשה את הצמרת המדינית וגם אנשי תקשורת. עם חזרתה השתתפה בשיחת זום עם הממונה על השבת החטופים גל הירש, שיחה שנקבעה בעקבות לחץ המשפחות וזכתה לביקורת רבה לאחריה. “התחלתי את השיחה עם חוסר אמון מוחלט והרבה מאוד כעס", אומרת סיגל קורן, “ואני יכולה להגיד שלא הייתה הפתעה גדולה בפגישה. אבל מה שהרשים אותי לטובה זה שהוא ישב שעתיים, וענה בסבלנות לכל השאלות, והיו המון שאלות שחזרו על עצמן. היו רגעים שראיתי שכואב לו". 

ומה באשר לביקורת שנשמעה? 
“לעשות שיחת זום עם 250 אנשים זה בלגן. אבל אני שמחה שהוא עשה את זה, גם אם זה היה בלגן. היה צורך דחוף לתקשר איתנו בלילה שהם נכנסו לעזה, זה היה נורא".

מה הוא אמר לכם? 
“הוא ניסה להגיד שהמשפחות הן חלק מהמבצע. הוא נמנע מלשתף פרטים מבצעיים, אבל זה חלק ממערך השיקולים". 

הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה עוררה אצל קורן חרדה, כמו אצל כל בני המשפחות. “אני מפחדת שצה"ל יפגע לא בכוונה במשפחה שלי", היא אומרת. “אני גם מפחדת שנפגע כל כך חזק בחמאס, ומה לעשות, אנחנו צריכים אותם בשביל לעשות עסקה. אני גם מפחדת שהם יחליטו להרוג את המשפחה שלי מתוך כעס או נקם. שהם יבינו שכבר אין להם מה להפסיד, אז הם יפגעו בהם.

"אני חוששת שהמצב יימשך שנים, כמו במקרה של גלעד שליט. הגורל של אמא שלי נמצא בידיים של אנשים שהם עיוורים משנאה, וזה עצוב במיוחד, כי אמא שלי מלאה באהבה. בני המשפחה שלי הם כולם אנשים אוהבי אדם, אנשי שלום, תמיד דיברו על שוויון בין בני אדם, שאין להבדיל בין ערבי ליהודי".  

אם היית יכולה לשוחח עם אמא שלך, מה היית אומרת לה? 
“זאת השאלה הכי קשה, שתמיד גורמת לי לבכות. אבל אם הייתי יכולה לדבר עם אמא שלי עכשיו, הייתי אומרת לה שאני אוהבת אותה ושאני נלחמת. אני עושה כל מה שאני יכולה, אני לא מוותרת. אני מחכה להתחבק איתה ולחגוג איתה בשבוע הבא את יום ההולדת שלה. ביחד, כמו שתכננו". 