שיר סיגל, תושבת חיפה וסטודנטית לתואר ראשון, לא תיארה לעצמה שכאשר תקום ביום שבת בבוקר, בעיצומו של חג הסוכות - היא תגלה ששני הוריה שבויים בעזה. עבר כבר חודש, מאז 7 באוקטובר ואי הודאות אופפת אותה מכל כיוון.
מיצג "המיטות הריקות" להשבת החטופים: "הביטחון שהופך בפתאומיות לחוסר ביטחון מוחלט"
סאגת הטיפול בסוגיית החטופים: יוקם מטה חדש, נתניהו מחפש פרויקטור לצד הירש | פרטים חדשים
״מאותו יום שבת נוראי לא שמעתי את קולם, לא הרגשתי את כף ידם, לא קיבלתי מהם חיבוק. אני לא יודעת אם קר להם או חם להם, אם הם ישנים בלילה, אם הם מקבלים את התרופות שהם חייבים לקבל על בסיס יומי״, תיארה שיר בכאב.
הוריה, אביבה וקית׳ סיגל, הגיעו לכפר עזה לפני כ-42 שנים לאחר שעלו לארץ מארה״ב. הם עברו בקיבוץ סבבי לחימה, מטחי רקטות כבדים ומבצעים רבים בעזה. על אף שהחיים בעוטף היו לא קלים בכלל - הם בחרו להישאר בביתם על הגבול מתוך אידיאליזם, ציונות, ומתוך העובדה שהצבא והמדינה נתנו להם את הביטחון המלא שעוטף עזה הוא אזור בטוח שמהודק בכוחות צבא וראוי למגורים.
״ההורים שלי הגיעו לכפר עזה לפני 42 שנים, עלו לארץ, הגיעו לכאן ולמדו את השפה, לבשו מדים והתגייסו לצבא. שניהם אנשים של נתינה, שלום ואהבה, וכך הם גם לימדו אותי להאמין בטוב האדם. בשירות הצבאי שלי הייתי תצפיתנית בעזה, והיה לי ברור שהמטרה שלי היא לשמור על המדינה שלנו - הרי זה מה שהוריי לימדו אותי, לאחוז בעובדה שאין לנו ארץ אחרת״, בתם מספרת.
היא מספרת על תחושת ההפקרות שחשה מצד המדינה מאז יום הטבח: ״תושבי העוטף היו החומה האנושית של המדינה הזאת, וכבר למעלה מ-15 שנה אנו חווים על נפשנו ובשרנו את התופת המלחמה מול חמאס. בתגובה לכך, אנו שומעים שאנחנו גיבורים, אמיצים, אידאליסטים וציוניים. התחושה היא שהשתיקו אותנו שנים עם כסף, אמירות פופוליסטיות ריקות מתוכן, ועם תחושת ביטחון שהיום כולם יודעים שלא החזיקה מים. הפקירו אותנו״.
היא מוסיפה ומביעה ביקורת כלפיי הגעת כוחות צה״ל רק שעות רבות לאחר שמחבלים חדרו לקיבוץ, והספיקו כבר לרצוח, לשרוף בתים או לחטוף אזרחים: ״ההורים שלי, אח שלי, החברה הכי טובה שלי ועוד רבים מהקיבוץ כתבו לי באותו בוקר שבת שהם נמצאים בממ״ד ושומעים מחבלים שצועקים ׳אללה אכבר׳ מחוץ לחלונם, תוך כדי שיריות ורימונים נזרקים לתוך ביתם ואין אפילו כוח צבאי קטן שלנו שהגיע להגן עליהם. איפה היה הצבא החזק בעולם, איך ייתכן שאזרחים חיכו שעות על גבי שעות שיבואו להציל אותם מביתם, שאמור להיות המקום הבטוח ביותר עבורם״.
״האזרחים שנמצאים כרגע בעזה הם האנשים שעשו את כל מה שהממשלה ביקשה מהם. הם רצו לעזוב את העוטף, אך בנו להם ממ״ד בבתים, גני ילדים מבטון והורידו במיסים כדי שהם ישארו החומה האנושית של המדינה. היום חייבים להמשיך לעשות הכל כדי שהם ישארו בחיים״, היא מפצירה. ״המדינה הזו לא שמרה על האזרחים הטובים שלה וזה כישלון ברמה הקשה ביותר. כשאני חושבת על הגנה, אני חושבת שהמינימום הוא לאפשר לאנשים תמימים לחיות בביתם, בבטחה, בתוך גבולות מדינתם".
"מאות אנשים מהעוטף כבר לא איתנו, ומאות זה לא רק מספר. זו השכנה שלי ממול, הורים של חברה, בעלה של חברה אחרת - אנשים שגדלתי איתם ושגידלו אותי. ההורים שלי ושאר החטופים עוד איתנו, חיים ונושמים. כמו שעשו הכול כדי שהם ישארו לגור בעוטף - חייבים לעשות הכול היום כדי שהם יחזרו מהשבי בעזה״, היא דורשת.
״ההורים שלי היו לבד בממ״ד בביתם סגורים למשך שעות, ועכשיו הם עדיין סגורים לבד בעזה. הם סגורים במנהרות, ללא אוויר, או תזונה מספקת, הם יושבים שם בדיוק כמו שישבו בממ״ד לפני 30 ימים ואני בטוחה שהם יושבים שם, מחכים ומתפללים שצה"ל יגיע אליהם״.
לבסוף פנתה למקבלי ההחלטות ואמרה: "אין תירוצים, אין זמן, אין מילים שיוכלו לתקן. רק מעשים. תחזירו את כל החטופים הביתה היום, תחזירו את הביטחון לישראל לפני שיהיה מאוחר מדי. גם אם זה לא בתנאים שלנו, גם אם זה מחליש את מעמדנו במזרח התיכון וגם אם המחיר נראה גבוה מדי. המחיר ששילמנו כבר גבוה מדי והוא הולך ועולה בכל יום שעובר, בו האהובים שלנו נמצאים אצל השטן ומי יודע מה הם עוברים. הממשלה שגרמה לנו לכל כך הרבה נזק, המעט שאתם יכולים לעשות הוא להציל את מי שעוד אפשר להציל. בכל מחיר ועכשיו״, היא מפצירה.