ענת שרף, ששכלה את בתה במסיבה ברעים, נפרדת: "לנצח נחיה עם כאב"

באפריל האחרון חזרה מאי, הבת השנייה מתוך ארבעת ילדיהם של ענת ועופר, מטיול של שבעה חודשים בדרום אמריקה. שבעה חודשים טיילה בארגנטינה, ברזיל, צ'ילה, גוואטמלה ופרו. ענת מספרת שבניגוד למשל לשלי, בתם הבכורה, למאי היה צריך לדאוג יותר, כי היא קצת יותר אסטרונאוטית. “הגעת?", הייתה שואלת אותה אחותה הבכורה, לוודא שהכל בסדר איתה. “ברור שדאגתי לה שם", אומרת ענת. “היו ימים שהיא הייתה בג'ונגל, בלי טלפונים ובלי קליטה, אבל כל יום דיברנו בפייס־טיים ובווטסאפים, ידעתי שהיא נוסעת לטרקים, ושבועיים לפני שהיא טסה, ישבתי וחפרתי לה ואמרתי לה ‘תיסעי ותעשי חיים, אבל שימי לב ותהיי בקשר'".

יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

עכשיו ענת מראה לי סרטון שמאי שלחה לה אחרי שנמלטה בעור שיניה משיט בנהר סוער במיוחד בצ'ילה. הם היו תשעה על הסירה, עם מדריך, ולחלק מהאנשים על הסירה הייתה מצלמת גו־פרו שצילמה את רגעי האימה שם. ענת ראתה את הסרטון הזה אין־ספור פעמים, ועכשיו היא מקרבת אליי את המסך ומעדכנת אותי לגבי הגל העצום, שתכף ישטוף את הסירה ויהפוך אותה. מאי יושבת משמאל, ראשונה, ממש על דופן הסירה, ואז הגל מגיע ומעיף את יושבי הסירה לכל עבר במים הגועשים. אחד נשאר על הסירה שהמשיכה במדרון, ומאי צללה וכבר טבעה, אבל במזל נאחזה בכל כוחותיה בגזע עץ שהזדמן באותו מקום, וחיבקה אותו. סירת חילוץ שעברה שם במקרה, זיהתה את ראשה המבצבץ בקושי מן המים, וחילצה אותה. ענת מספרת שהאירוע טלטל את מאי, שעשתה באנג'י, צניחות ומה לא.

בשבוע השלישי שאחרי הבוקר שהפך את עולמם ועצר את מסלול חייהם, הבית של משפחת שרף נעים קולט את אותו נחשול המבקרים שלא עוצר לרגע. אריק איינשטיין שר פעם שהחיים עוד לא חזרו למסלולם, ובעצם אפשר לומר שיהיו חיים במשפחת שרף נעים, אבל למסלולם הם כבר לא יחזרו. אביה של מאי, עופר, אומנם התגעגע לבתו שמטיילת בחו"ל, אבל לא האיץ בה לחזור לארץ. להפך, הוא דחק בה להישאר, כי היו לו תחושות פנימיות לא טובות בקשר לחזרתה לכאן.

אבל ביום שישי אחד מאי חזרה, בלי לעדכן שהיא חוזרת. היא מאוד אהבה סושי וסלטים מושקעים, אבל בעיקר אהבה חצילים ממולאים בבשר, וכל מה שקשור בחצילים. לענת הייתה איזו הרגשה פנימית בלי לדעת דבר, והיא הכינה עוד סלט אהוב על בתה - עדשים עם בטטה, צילמה את הקערה ושלחה לה וכתבה “שבת שלום חיים שלי, את באה?". אחרי דקה היא נכנסה הביתה.

בית המשפחה הוא חלק מנחלתם של אמה לאה ואביה שלמה, מאמן הכדורגל, שהחליטו שכל ילדיהם, ענת, אבי ואורי, יגורו סביבם עם משפחותיהם במושב גן חיים. לאה נפטרה ממחלה לפני תשע שנים, והותירה חלל גדול. שלמה בנה לכבודה פינת זיכרון, שם יושבת לעתים המשפחה, וענת אומרת שהדבר היחיד שהיא שמחה עליו ברגעים האלה, הוא שאמא שלה לא הייתה צריכה לחוות את אובדנה של נכדתה, השנייה מתוך 11: “אני לא רוצה לחשוב מה זה היה עושה לה", היא אומרת.

אנחנו יושבים סביב השולחן הגדול בגינה העוטפת את לבו של שבט שרף נעים, שגר כל השנים סביב לאה ושלמה. אלפים עברו כאן מאז 7 באוקטובר, עוטפים את סב המשפחה, וכמובן את ענת ועופר, מאז אותם הרגעים שבהם התחיל הסיוט, בדמות שמועות על היעלמותה של מאי, שבילתה במסיבה ברעים.

כמו כולם, ענת ועופר התעוררו מהאזעקות שפילחו את הדממה של אותה שבת בבוקר. חדר השינה שלהם נמצא בקומה השלישית, ובירידה מהמדרגות לקומה השנייה נמצא החדר של מאי, שסגור כשהיא נמצאת, אבל הפעם דלתו הייתה פתוחה: “אמרתי לעצמי שבא לי להרוג אותה שהיא לא פה, והתקשרתי אליה, והיא ענתה שהם בדרך למיגונית, ואז היא שלחה לי מהרכב שלה את התמונה הזאת". וענת שולפת תמונה של מאי בוכה, מבועתת מפחד. באותם רגעים, שבהם עדיין שום דבר בתוך הכאוס לא בדיוק זולג החוצה בצורה מסודרת, ענת לא ממש הבינה למה בתה כל כך לחוצה מהאזעקות: “התקשרתי ללוטן, שהיה איתה באוטו. לוטן אביר גר עם משפחתו ברחוב המקביל בגן חיים, והיה כמו אח תאום עבור מאי, מחוברים בלב ובנפש. הוא היה כמו עוד ילד שלי. אני מדברת איתו, והוא אומר לי שמאי בלחץ".

ענת, 52, מנהלת משרד במתחם האירועים בגן הפקאן, היא אישה חזקה, ויותר מתמיד הופכת למבוגרת האחראית של השבט. שליימה אביה, שישב כל הראיון בפינה אחרת של החצר, ורק לקראת סופו הצטרף אלינו, אומר שענת היא העוגן הגדול, ועוד כשהייתה ילדה קטנה היו לה תכונות של אמא דאגנית ומגוננת, תכונות שירשה מאמה, אשתו לאה: “בלעדיה אין סיכוי שהייתי עובר את כל זה בשלום. אין סיכוי".

ברגעים שהיא לבד, ובעיקר עם עופר, הם בוכים, מנסים לעכל את אובדנה של מאי. הימים שעוברים מחדדים שיחיו עם הזיכרון שלה. ענת: “מה יש לי לתכנן עכשיו. יש לי את היום לעבור. לא חושבת על כלום עכשיו. בימים ובשעות הראשונות אחרי שהכל קרה, אמרתי לעצמי שאני לא נשארת יותר בארץ הזאת, שאני רוצה לברוח. לא שווה לחיות כאן. יש לי אזרחות אמריקאית, אבל לאט־לאט הדברים האלו שוקעים. בחו"ל לא יותר טוב, ויש אנטישמיות שמתפרצת אחרי אירועים כאלה של מלחמה, ואני כבר לא יודעת מה עדיף. אתה יודע, בגלל שאני גם אמריקאית, אני יכולה להשוות בין היחס שאני מקבלת אחרי האסון מהמדינה שלי, ליחס מהאמריקאים. התקשרו אליי מוושינגטון, מה־FBI, לבדוק, לשאול, לתחקר, להבין אם קיבלנו מידע על מאי. ממדינת ישראל? כלום. עברו שלושה שבועות ואף נציג רשמי של המדינה לא בא. איפה אנחנו חיים?".

ענת לא מסיימת את המשפט הזה, ולשולחן בחצר מתקרבים גבר ואישה שהגיעו מבית הנשיא, ובידם מכתב רשמי מיצחק הרצוג, שמנחם אותם. ענת ואבא שלה מודים להם בנימוס, אבל שלמה, שלא מוצא על מי להוציא את תסכולו על הממשלה, מוצא בהם כתובת לקוצר ידה, אבל גם מבקש שימסרו לנשיא שהוא אוהב אותו.

בשעות הראשונות של אותה שבת שחורה הם נסעו למשטרת כפר סבא, להודיע שמאי נעדרת. ואז התקשר אביו של בן לנדאו, שהיה עם מאי ולוטן ברכב, ואמר שבנו נפצע, ושהוא בדרכו לדרום. היא ועופר נסעו לבית חולים ברזילי באשקלון, כי שם התרכזה רשימת שמות של חבר'ה מהמסיבה, לפי תמונות או תעודות זהות. הם בעצמם הביאו תמונות של מאי, ועל כל אמבולנס שהגיע לברזילי, הם קפצו לראות אם מאי נמצאת בתוכו: “בתוך תוכי הבנתי שקרה דבר גרוע מאוד, כי אין מצב שמאיקי בסדר והיא לא מדברת איתי. אמרו שהורי נעדרים צריכים להגיע ליחידה 433 לתת דגימת דנ"א, וכשהגענו לשם ב־1:00 בלילה, וראיתי אולי אלף איש שעומדים בתור ומחכים ששוטר ייקח מהם דגימה, נפל לי האסימון על עוצמתו של האירוע. חקרו על קעקועים, תכשיטים, בגדים של הילדים. היינו שם עד 4:00 בבוקר".

בינתיים הודיעו שכל מי שניצל באזור בארי מגיע באוטובוסים לנתיבות. עופר נסע עם הוריו של לוטן לנתיבות, ועל כל אוטובוס מבארי הם קפצו בציפייה שהילדים יירדו. ענת: “אבל מאי ולוטן לא היו על אף אוטובוס שהגיע מבארי. ואני נסעתי הביתה, כי לי יש גם את רן, שהוא ילד בן 10, וכל הזמן בלגן ואזעקות והוא צריך אותי שם, ואני כל חמש דקות מצלצלת לעופר, והוא עונה לי, ‘אין חדש, מצטער'".

איזה אבא זה עופר?
“הכי מפנק ומפרגן, נותן כמה שיכול. אני זוכרת אותה מתקשרת אליו מתחנת דלק והוא נותן לה את הקוד של כרטיס האשראי באפליקציה".

ביום ראשון בערב עופר נסע למתחם שורה ברמלה, שם רוכזו כ־600 גופות, ושם נאמר לו שתהליך הזיהוי יכול להימשך גם שבועיים, כי אין מספיק אנשים לעבודת הזיהוי, והוא חזר הביתה לעוד לילה בלי שינה.

אמרת שבפנים הלב ניבא לך רעות. היו מתים ונעדרים וחטופים, מה ייחלת למאי?
“היא אזרחית אמריקאית, אבל אחרי ששמעתי על הזוועות, אני לא יודעת. היא נפש רגישה. בתוך תוכי התפללתי שהיא חטופה. דיברתי עם לאה גולדין, אמא של הדר, שהגופה שלו נמצאת בעזה תשע שנים. שאלתי אותה איך היא מתמודדת עם זה כל כך הרבה שנים, כשאני משתגעת עם האי־ודאות כבר אחרי יומיים, והיא ענתה לי שבא לה לחבק אותי".

ביום שלישי בצהריים, שלושה וחצי ימים אחרי שאיבדו קשר עם מאי, התקשר יובל, אחיו של עופר, ואמר שגיסתו, שעובדת בטיהור גופות, זיהתה את מאי. ענת: “השכן שלנו, מריק עפרון, הגיע לפה והודיע לנו שמאי איננה, ואני התמוטטתי".

אני מחזיר אותך לשישי בערב, בשעות שלפני שהכל קורה. שלמה הולך לישון אחרי ששמע את נכדתו אומרת לו שהיא נשארת בבית, ולא יוצאת.
“אבא, כל השעות הראשונות של אי־הוודאות, לא ידע כלום ולא סיפרנו לו כלום. אבל בשבת אחרי הצהריים התחלנו לקבל טלפונים מחברים, מאודליה ואלון חרזי, ששמעו כבר שמאי נעדרת, ואמרתי לעצמי שאם הם יודעים, אוי ואבוי שמישהו יתקשר לאבא ויתחיל לשאול אותו על מאי, בלי שהוא יודע. ואז אחי אבי סיפר לו".

כשקמו מהשבעה, הזמינה ענת מישהי שבאה ועשתה טיהור ברחבי הבית עם שריפת מרווה. שתיהן יצאו בסיום הטיהור לחצר, לפינה לזכרה של אמה, וליד אבן הזיכרון בצורת לב, המטהרת אמרה לענת שהיא רואה את מאי עכשיו כשפירית עם כנפיים שקופות, כמו מאיקי הקצת בלונדינית, וככה היא תתקשר איתם: “אני מאמינה בתקשור. ביום ראשון הלכנו לבחור אבנים למצבה. אני מסתכלת על האבנים, ופתאום אני רואה שעומדת עליהן שפירית, שכאילו מלווה את תהליך בחירת האבן, ואני אומרת לעצמי: איך זה יכול להיות. שפירית זה נדיר לראות, הרבה פחות מפרפרים, למשל, והיא הופיעה בדיוק אז, וזה מה שיהיה על המצבה של מאיקי - שפירית עם לב באמצע.

זה לא נגמר עם זה. הייתי אצל נעמי, אמא של לוטן, ואנחנו רואות שפירית עומדת על עמוד התאורה לידנו, ואני שואלת איך זה יכול להיות. ואתה יודע משהו? בשיש שעבר היינו בארוחת ערב אצל חברים, ופתאום שפירית עפה על הבן שלי טל, ועל השולחן. ואני מתחילה לחשוב שאולי אני משוגעת ואני אומרת ‘מאי, תני סימן שזו את'. היא אוהבת את 'You Say' של לורן דייגל, ואנחנו משמיעים אותו, ונפתחים שערי שמיים והתחיל גשם, שלא ציפו לו. בכפר סבא לא ירד, רק ברעננה, ואז הוא הפסיק.

“ויש עוד. למשל, בחמישי שעבר אבא שלי ישב מול הטלוויזיה, ופתאום נפל לו הסלולרי על השלט. כשהוא הרים את הסלולרי הוא ראה שמהנפילה התחלף הערוץ ל־26, ועל המסך הופיע שמה של מאי".

מצעד המנחמים לא נגמר. בשבוע שעבר הגיעה לביקור הזמרת אודיה, חברה של שלי - חברתה של ענת, שהקליטה שיר שמתחיל בצחוק המתגלגל של מאי. אבל הימים קשים, וימי שישי הם הקשים מנשוא. הם חוו כבר שלושה בלעדיה, ועכשיו מגיע השישי הרביעי, ואיתו השבת שמחזירה אותה ל־7 באוקטובר, והתמונה האחרונה שהיא שלחה הייתה בוקס, אגרוף אדיר לבטן.