בימים האחרונים הפך בית הכנסת הצנוע בקיבוץ בארי לאחת מתחנות המעבר של חיילי צה”ל בדרכם ללחימה בעזה, שמגיעים אליו כדי לשאת תפילה לקראת הקרבות הקשים. סרטון של חיילים ואנשי זק”א כותבים אות בספר תורה שיוכנס לבית הכנסת בקיבוץ בערב שמחת תורה בשנה הבאה הפך לוויראלי ברשתות ואת מנהלת ומייסדת בית הכנסת, רחל פריקר, המכונה בפי חברי הקיבוץ “הגבאית”, לפנים היפות של בית הכנסת הזה.
בגיא ההריגה: הניצולים מטבח בארי על רגעי האימה הבלתי נתפסים
כשפריקר (70) נשאלת “מה שלומך?”, היא משיבה: “’מה שלומי’ זו שאלה מאוד מאתגרת, שלדעתי צריכה להישאל, לא לפחד וזה בסדר ששואלים. יש לי מערבולת של רגשות: מצד אחד אנחנו שמחים שניצלנו בכלל, מצד שני כואבים מאוד את מה שקרה לחברים שלנו, ומצד שלישי דואגים מאוד לאלה שחטופים. זו מערבולת שכזו. יש בי המון הודיה על זה שאנחנו פה ויש סיבה לכל דבר, ומפה צריך להמשיך ולצמוח”.
פריקר, מהפנים המוכרות בקיבוץ בארי, נולדה, גדלה והתחנכה ברמת גן, ועבדה במשך שנים רבות כאחות בבתי החולים תל השומר והדסה עין כרם. אל שכונת הכרם בקיבוץ בארי הגיעה לאחר נישואיה לבעלה, ארווין, שעשה עלייה ארצה משווייץ בסוף שנות ה־70 והשתקע בקיבוץ. “הגעתי לקיבוץ בשנת 1988 לשנת ניסיון, ואני עדיין בתקופת ניסיון”, היא אומרת. “כשהגעתי לבארי, הנושא של קיבוץ היה מאוד חדש עבורי ולא הכרתי את המנטליות. היה לי סוג של משבר בעניין הזה, אבל פגשתי בבארי אנשים מקסימים, כאלה שעבדו ותרמו והיו אחד בשביל השני. הנחיתה שלי בקיבוץ הייתה רכה בגלל האנשים”.
בשנותיה הראשונות בבארי עבדה פריקר כמטפלת בילדים ובהמשך ניהלה מעל 20 שנה בית אבות בקיבוץ. בשנת 2006 נמנתה עם מקימי בית הכנסת “אהבת ישראל” בקיבוץ, הפועל מזה 17 שנה. “כל מה שקורה לי בחיים הוא דברים מתגלגלים, מישהו מוביל אותי לכל מיני אירועים”, היא מספרת. “אני באה מבית מסורתי אבל לא חשבתי בכלל על הקמת בית כנסת. פשוט פנו אליי דוד כהן ז”ל ואריק קרינגל, והציעו לי להצטרף אליהם להקמת בית הכנסת. כהן נפטר מדום לב זמן קצר אחרי הקמת בית הכנסת, ואריק עזב בשלב מסוים את הקיבוץ, אז נשארתי לבד לנהל את בית הכנסת. נרתמתי ליוזמה להקמת בית הכנסת כי חשבתי שבכל קיבוץ צריך משהו יהודי ובית כנסת הוא סמל ליהדות. בקיבוץ בארי יש אנשים מאוד טובים שמקבלים אחד את השני עם כל הדעות, יודעים לפרגן ולפזר אהבת חינם, אבל להקים בית כנסת לא היה פשוט וזה עורר סערה גדולה בקיבוץ. אני הבנתי בתוך העניין הזה דבר אחד: צריך להקשיב לאנשים ולהגיע לקבלה ולהסכמה. לא רציתי לשכנע אף אחד ולא ניסיתי לעשות זאת, אבל כשהייתה הצבעה בקיבוץ - הצביעו בעד. פתיחת בית הכנסת הייתה חגיגה מאוד גדולה, קיבלנו שני ספרי תורה שנתרמו והתחלנו ללמוד איך להקים ולנהל בית כנסת, באילו ספרים להתפלל ואיך מתפללים. לא באנו עם ידע מוקדם. נעזרנו בנושא בחבר’ה מקסימים מקיבוץ עלומים השכן, גלעד הונוולד ובנימין זרביב, חובשי כיפה שהדריכו אותנו איך להתפלל ואיך להוביל את התפילה, ומדי שנה הם מגיעים לקיים איתנו את תפילות חגי תשרי”.
פריקר מציינת כי בית הכנסת בניהולה מיוחד ושונה מבתי כנסת אחרים: “יש לנו תפילה מיוחדת ששייכת רק לקיבוץ בארי, ערבוב של כל מיני דברים שהוא כל כך יפה. אין אצלנו מחיצה בין נשים לגברים אבל הגברים והנשים שומרים בעצמם על מחיצה מרצון, על אף שלא חייבים, ויש אצלנו ספרדים ואשכנזים שמתפללים ביחד. בחגי תשרי יש אצלנו חגיגה לעיניים. נכנסים לבית הכנסת כ־100 איש ובכל פעם אני מוציאה החוצה כיסאות כי אין מספיק מקום. יש אצלנו חתונות, בריתות, בר מצווה, שמחות ואזכרות. גם תהליכי התגיירות נעשו אצלנו בבית הכנסת. יש פה תהליך מאוד מעניין. כשהקמנו את בית הכנסת לא היו כל כך הרבה מתפללים, אבל לאט־לאט הוא התמלא והפך למוסד של ממש”.
“פחדתי שהכלה תלד”
ב־2017 דאגה פריקר, אחרי מאבק של מספר שנים, לבנות מיגונית בבית הכנסת. “זה הציק לי כל הזמן שאין מיגונית כי רציתי לייצר תחושת ביטחון בקרב החברים והחיילים שהגיעו לכאן להתפלל, אך בקיבוץ סירבו לממן וגם הגופים הממשלתיים שאליהם פניתי לא סייעו לי”, היא משחזרת. “השינוי קרה בעקבות פגישה מקרית שהייתה לי עם קצין בכיר בצה”ל. שכנעתי אותו בחשיבות העניין והוא הפעיל את חבר שלו, גם קצין בכיר, שפגש אותי ותוך שלושה שבועות הייתה מיגונית בבית הכנסת. בדיעבד זה מה שהציל את בית הכנסת מהחורבן שהמיט חמאס”. על פועלה זה זכתה פריקר באות “עיטור יקיר” בינלאומי המוענק לגבאים מצטיינים על פעילותם ההתנדבותית למען קהילותיהם.
בערב שמחת תורה, ה־6 באוקטובר, בית הכנסת זרח. “הייתה תפילה גדולה, הילולה, ריקודים ושירים ואנשים שמחו, זה היה מרגש לראות את כל זה, הלב התמלא באושר”, היא משחזרת. “מי האמין שכמה שעות אחרי זה רוב האנשים ששמחו ורקדו בבית הכנסת יירצחו באכזריות או ייחטפו”.
אליהם ולאותה שמחה בבית הכנסת הזמינו פריקר ובעלה את בנם ואשתו ההריונית (בשבוע 41) ואת בתם שעברה ניתוח והגיעה להחלים בבית הוריה. “חשבנו לחגוג קצת, אז בליל שישי אחרי התפילה ישבנו בסוכה, עשינו על האש והיה מאוד נחמד”, היא מספרת. “בשבת בבוקר, בשעה שש וחצי שמענו אזעקת ‘צבע אדום’, וכיוון שאנחנו מורגלים בדבר הזה לקחנו את הפלאפון ונכנסנו לממ”ד. פתאום בעלי אמר שכתוב בפלאפון שיש חשד לחדירת מחבלים, ואיך שהוא אמר את זה ראינו מחלון המטבח מחבלים עוברים ויורים לכיוון הדלת שלנו, ובאותו רגע קיבלתי טלפון מאח של השכן שלנו שאמר שיש מחבלים על גג הבית שלנו, וביקש שנכניס את אחיו אלינו לממ”ד כדי שלא יהיה לבד. הכנסנו אותו מיד והסתגרנו בממ”ד במשך 12 שעות. היינו שישה אנשים שם”.
המחבלים לא ניסו לפרוץ את דלת הממ”ד?
“זה היה נס. הם הקימו את החמ”ל שלהם בתוך הבית שלנו, הביאו כלי ירייה לקומה השנייה, זרקו רימונים לעבר הדלת שלנו וירו וצעקו כל רגע ‘אללה אכבר’. היינו בממ”ד בלי מים ובלי חשמל, וכל רגע פחדתי שהכלה שלי תלד. אלו היו 12 שעות של גיהינום”.
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
“מוזר לומר זאת אבל הרגשתי מאוד שלווה בתוך הממ”ד. בעלי והבן שלי החזיקו את ידית הממ”ד, והבן שלי החזיק סכין. הבת שלי הרגיעה את השכן שנכנס לחרדה תהומית ורצה לצאת מהממ”ד וכלתי הייתה מאוד מוטרדת והייתה בטוחה שאנחנו והתינוקת שבבטנה נמות. אני בן אדם מאמין אז פתחתי את הפלאפון והתחלתי לקרוא תהילים עד שנגמרה לי הבטרייה. הייתה לי תחושה של שלווה. אמרתי לעצמי שהגעתי לגיל 70 וטעמתי קצת מהחיים האלה ואם אסיים את חיי באותם רגעים זה בסדר, לא פחדתי מזה. הדבר היחיד שחששתי ממנו זה שיקרה משהו לילדים שלי. כל החברים והשכנים שלי נרצחו, וראיתי בוואטסאפ הודעות אחרונות מהם. הייתה לי תחושה של השלמה שמה שיקרה - יקרה. לכן היה בי משהו רגוע, חוץ מזה שבמצבי לחץ אני אדם מאוד רגוע וגם מה יכולתי לעשות?”.
אחרי 12 שעות הגיע הצבא לחלץ את פריקר ומשפחתה: “כשהם הגיעו אלינו והזדהו עם שם הגדוד, ודפקו על החלון וביקשו שנפתח את החלון כי הבית שלנו בוער, בהתחלה לא רצינו לפתוח כי פחדנו, לא האמנו להם שהם לא מחבלים. חיכינו לישועה ולא האמנו שזה אמיתי. בסופו של דבר פתחנו את הדלת והחיילים הריצו אותנו תחת אש אל בית אחר שלא נשרף. הסתכלתי לכיוון הבית הבוער שלנו וראיתי שהסוכה נשארה שלמה, עם כל הקישוטים. לא נפגעה. גם בית הכנסת נשאר שלם ולא קרה לו כלום. בהמשך חילץ אותנו אלחנן קלמנזון ז”ל, שנהרג מירי מחבלים בזמן שעסק בחילוץ”.
“ניצחון הרוח”
פריקר ומשפחתה, שחולצו בריאים ושלמים, שוכנו לעת עתה בבית מלון בים המלח. היא סגרה מעגל כששבה לראשונה לבית הכנסת, שהפך לבית תפילה של ממש עבור לוחמי צה”ל בדרכם להיכנס לרצועה. “יומיים אחרי שפינו אותנו קיבלתי טלפון ממישהו שאני לא מכירה, ואומר לי הבחור: ‘אני חייל ונמצא פה בקיבוץ בארי, ויש פה חיילים שרוצים להתפלל. אפשר? יש לך מפתח?’. אמרתי לו: ‘היה לי מפתח אבל כל הבית שלי נשרף’, ואז הצעתי לו שישבור את המנעול ויפרוץ את הדלת", היא מספרת. "פתאום קיבלתי מהחיילים סרטונים של התפילות ואני כל כך מתרגשת מזה. חזרתי לבקר בקיבוץ כדי לחלץ כמה פריטים שאולי שרדו אבל הבית נחרב לגמרי והוא מיועד להריסה, כמו רוב השכונה. הודעתי לחיילים שאני מגיעה לבית הכנסת ואיזו קבלת פנים מדהימה הם עשו לי. יחד עם החיילים כתבתי את האות הראשונה בספר התורה והתכבדתי לכתוב את האות ב’ מתוך המילה ‘בראשית’, שבה יש את האותיות של ‘בארי’. ואז שרנו ורקדנו וזו הייתה שמחה גדולה, שמחה מהולה בעצב אבל שמחה על הניצחון של הרוח היהודית והישראלית. התפללנו לשלום החטופים והנעדרים וכמובן שהתפללנו גם לזכר הנרצחים”.
איך את מסבירה את הסימבוליות בסיפור שלך ושל בית הכנסת?
“אני מבינה שיש מי שמנהל את העולם וזה בטח ובטח לא אני. אני לא יודעת למה קורים דברים אבל החלטתי לנתב את כל האנרגיות שלי לא לכעס, כי זה לא יועיל לי, אלא להודיה מבוקר עד ערב. קיבלנו את החיים במתנה. בעלי, אמן, בנה בית יפהפה העשוי מאבנים ועץ. ליד הבית בנינו סוכה. אני אומרת לעצמי שבן אדם כל חייו בונה ועושה ובסך הכל מה אנחנו צריכים בחיים? גג קטן מעל ראשנו, קצת בגד ללבוש, משהו לאכול ובעיקר משפחה וחברים טובים. העניין הסימבולי שהבית החזק הזה עם כל העוצמה שבו הפך להיות עפר ואפר, והסוכה שהיא כל כך ארעית, שרדה. יתרה מזאת, לראות את בית הכנסת, שמשמש את החיילים לפני היציאה לקרב בעזה והם מחייכים ואומרים שהמקום מחזק ומגבש אותם, לא רק מבחינה דתית אלא גם חברתית – זה מרגש אותי. בית הכנסת נתן לי בעבר ונותן לי גם היום אור מאוד גדול. אני מחכה לחזור ולהתפלל בו”.