כ-60 אלף תושבים התפנו מיישובים רבים באזור הצפון שצמודים לגבול של לבנון עם ישראל, ונראים כיום כמו ערי רפאים או בסיסים צבאיים. רבים מהתושבים התפנו מהאזור כבר בפתיחת מתקפת הטרור בעוטף עזה, מחשש שגם בצפון תתלקח הגזרה. כבר שנים שאיומיו של נסראללה על כיבוש הגליל נשמעים באוזנינו, כולל סרטונים בערוץ הטלגרם הרשמי של חיזבאללה, שממחישים את תכנית הפעולה של כוח רדואן של ארגון הטרור לחדור לארץ.
מנהלת התקומה החליטה: אלו תושבי הקיבוצים שיקלטו בתל אביב ואשלים
"יכולים לעשות יותר": משפחת החטופה בביקורת על הצלב האדום
המציאות של ה-7 באוקטובר טרפה את כל הקלפים, והובילה את תושבי הצפון לחשש ממשי מאיומיו של נסראללה לחדור ליישובים, כמו הפעולה שנכחנו לראות שהתרחשה ביישובי העוטף. כעת, יותר מחודש לאחר פתיחת מלחמת ״חרבות ברזל״, אנו עדים להסלמה בלחימה בגזרה הצפונית מיום ליום: מירי נ״ט, דרך ירי רקטי - ועד ניסיונות חדירות מחבלים של חיזבאללה. תושבים רבים שגרים בגבול הצפון, אינם מוכנים לחזור לבתיהם אלא אם כן חיזבאללה יורחק ויורתע באופן משמעותי.
אל״ם ארז ברגמן, תושב קיבוץ שניר במועצה האזורית גליל עליון מסביר: ״אנחנו מבינים שאנו הולכים לחזור למציאות אחרת שתהיה דומה למה שהכרנו לפני 30 שנה - עם אירועי ירי קטיושות ותקריות חריגות על גדר הגבול. מאז מלחמת לבנון השנייה, האירועים האלו בקושי קרו. יש שלושה תרחישים אפשריים שיקרו כרגע - התרחיש הראשון והגרוע ביותר הוא שצה״ל ומדינת ישראל לא יתעסקו בצפון תוך כדי המלחמה הנוכחית, וחיזבאללה ימשיך לשבת לנו על הגבול עם כל הארסנל, עם היוזמה בידיו״, הוא מסביר.
״התרחיש השני הוא הסדר מדיני דרך קטאר או ארה״ב, שבו פעילי ארגון חיזבאללה יורחקו לקווי סיום לחימה של 2006, צפונית לליטני. הפתרון לא נכון לטווח ארוך, כי הם יתחילו לזלוג ולהתקרב בחזרה אלינו לאחר חצי שנה-שנה. זה יתחיל מהתקרבות של כביכול רועי צאן, אח״כ אזרחים עם נשק ואז תהיה הסלמה שוב. זה סידור לא מספיק טוב וזמני. בתרחיש כזה, היוזמה עדיין תהיה אצל חיזבאללה, וזה יהיה מן פינג פונג בין צה״ל לחיזבאללה - אם הם יפגעו בנו, נחזיר להם וכך חוזר חלילה״, אל״ם במיל׳ ברגמן מתאר.
״התרחיש השלישי, שכנראה אין ברירה שיתממש הוא פעולה צבאית משמעותית שתהיה לה מחיר מבחינת האזרחים והחיילים שיפגעו במהלכה. במהלך הפעולה, נדאג להרחיק את חיזבאללה צפונית לליטני, להיכנס ללבנון ולהיות בבקרה על הפעילות שלהם. אופציה מלחמתית זה לא אידיאלי בכלל, אך אני חושב שאין מנוס - תושבי גבול הצפון לא רוצים להתעורר ל-7 באוקטובר משלהם״, הוא טוען.
״אנחנו, בתור תושבי גבול הצפון, לא יודעים לאיזה מבין התרחישים המדינה מתכוננת, לא דיבר איתנו גורם צבאי או מדיני בר סמכות, לא יכול להיות שאנו נותרים בחוסר ודאות הזו״, מספר. ״כרגע משפחות עם ילדים מהקיבוץ לא יעלו צפונה הביתה, וחלקם בניסיונות לשכור דירות בקיבוצים אחרים בארץ לטווח ארוך יותר. אני ומשפחתי נרגיש בטוחים לחזור בלב שקט ושלם הביתה רק אם חיזבאללה יורתע צבאית כפי שתארתי בתרחיש השלישי - שבו צה״ל ייכנס ללבנון. אם יבחרו בשני התרחישים האחרים, תושבי הצפון יאלצו לחיות על זמן שאול״.
״אי אפשר להתכחש לתרחיש שמדאיג אותנו - פשיטה שחיזבאללה התאמן ונערך אליו, פריצת גדר בכמה מקומות, דומה למה שקרה בעזה אך עם כוחות מיומנים ואמצעים יותר טובים. זה מה שבאמת מדאיג אותנו. אני חושב שגם אם צה״ל יהיה ערוך, וישאיר 100 חיילים בכל יישוב, זה לא פתרון, בייחוד לא לאורך זמן. כל המשפחות עם הילדים לא יחזרו בקרוב ליישובי הגבול, וגם לא עד שיהיה פתרון סופי. נשמח למנהיגות ארצית שתיקח אחריות, תעדכן אותנו מה קורה ותפיג לנו את תחושת חוסר הביטחון בה אנו שרויים כרגע״.
ויקי תפארת, סגנית יו״ר צחי במושב כפר יובל במבואות החרמון, מוסיפה ומספרת על התחושות והחששות נוכח המצב: ״מהרגע שיצאנו מהיישובים עד עכשיו - הלחימה מתעצמת מיום ליום, ואנחנו לא מוכנים לחזור הביתה ככה ולחיות בפחד. אם כבר הוציאו אותנו מהבית, צריך לטפל בשורש הבעיה, ולהעיף את חיזבאללה רחוק מעבר לליטני כדי שנוכל לחיות בשקט. אם לא ירחיקו אותם - מי שיחזור ליישובים יחיה בחרדות גדולות מאוד, ולא ינהל חיים רגילים. יהיה פחד שבכל רגע נתון יוכלו לחדור ליישוב, הילדים יסתובבו רק עם ליווי, ולא תהיה תחושת החופשיות והביטחון שליוותה אותנו תמיד בבתים״.
״מבחינתי ומבחינת המשפחה שלי, אנחנו לא חוזרים עד שאנו יודעים שאנו בטוחים״, היא אומרת. ״הבית שלנו נמצא כ-200 מטרים בלבד מגדר הגבול, ומבחינתי יהיה ביטחון רק אם פעילי חיזבאללה יהיו רחוקים מאיתנו, ולא נראה אותם פיזית מעבר לגדר. הפתרון האולטימטיבי הוא לחסל אותם אחד אחד מכל בחינה אפשרית, אך נראה שזה לא יקרה. בינתיים הם צמודים אלינו וכנראה מתכננים להישאר, לכן צריך לפחות לדאוג למוטט אותם, ולדאוג לביטחון והמיגון שלנו כדי שנוכל לחזור למקום שאמור להיות הבטוח ביותר עבורנו - הבית״.
יותם בליך, תושב קיבוץ שניר גם כן, מספר כי כבר ביום הראשון למלחמה, אשתו והילדים ארזו מזוודות בידיעה שעוזבים להרבה זמן - והוא מצידו נשאר במילואים בכיתת הכוננות של הקיבוץ: ״בימים הראשונים של המלחמה, אנחנו בצפון היינו בתחושה שעוד שנייה טבח יקרה גם אצלנו, שהרי אם זה קרה בדרום - מה ימנע מזה להתממש בצפון? התחושות השתנו ונרגעו מעט כי יש כוחות צבא רבים בגזרה, אך הם לא יישארו כאן לעד״, טוען.
״התחושות שלי ושל המשפחה כרגע הן שאי אפשר לחזור הביתה - כל עוד כוחות הרדואן צמודים לגדר״, הוא אומר. ״אני לא רואה איך הילדים שלי יחזרו להסתובב בגן שעשועים כאשר יש איום נ״ט שיכול לפגוע בהם. כדי שאנשים ירגישו בטוחים, צריך להרחיק את חיזבאללה לפחות עשרות ק״מ מהגבול, כדי שלא יהיה איום מיידי, שלא יישאר אף פעיל חיזבאללה אחד ליד גדר הגבול. לאחר ה-7 באוקטובר, אני חושב שכולנו הבנו שאין סתם התגרות מצד ארגון טרור, אין סתם שקט. כל עוד יש לחיזבאללה יכולות שלא יקחו להם אותן - לא נחזור לחיות כרגיל. נפחד לחזור לגור בביתנו אם נדע שהשעון מתקתק, ובכל רגע יכול לקרות אירוע הטבח שהיה בדרום״.
״אנו ניתן לכוחות הביטחון את השקט לסיים את העבודה בדרום, ואחר-כך נחכה כמה זמן שצריך בסבלנות כדי שיפעלו בצפון. אנו רוצים לחזור לתחושת הביטחון שהייתה לנו בעבר. יהיה מחיר לכך, אך אין לנו ברירה אם אנחנו רוצים להתיישב וליישב את גבולות המדינה, לגדל שם ילדים בשקט בלי שהאויב יישב צמוד עם התכנון להשמיד אותך״, הוא ממשיך לתאר את תחושותיו.
״בחודש האחרון, אנו עדים גם לאיום טילי הנ״ט, כל מי בתוך הקיבוץ חשוף לאיום, ובירי פקודה של חיזבאללה יכולים לירות לך על הבית. החששות העיקריים שלנו מאז ה-7 באוקטובר הם איומי ירי נ״ט וחדירת המחבלים. רק האירוע במוש״ב דוב״ב אמש, בו נפצעו ואף נהרג אחד העובדים מירי נ״ט מוכיח שאי אפשר לחזור ולנהל חיים תקינים ככה. אי אפשר לחזור לבומים, לרעש ולאזור המלחמה, בייחוד לא כשאתה עם הילדים. לא נחזור הביתה לפני שיטפלו בבעיה שנמצאת מעבר לגדר שלנו״.