אחרי שעברנו את החודש הראשון של הלוחמה וכבר חשפנו לא מעט סיפורי גבורה לצד סיפורי טראומה שלוו במראות אימה ופחד מטורף, אנחנו מנסים להבין את הנזקים שהותירה אותה שבת נוראית בעיקר בקרב נפשם של הלוחמים שנשאבו לתוך האירוע, הראשונים שהגיעו לזירות קרב ממש כמו לוחמי מג"ב.
"זוועות שלא הכרנו": במערכת בריאות הנפש דואגים מהשלכות השבעה באוקטובר
כדי להבין את ההשלכות ובכל זאת לצאת מעודדים מאד נוכח הקביעה שהלוחמים לפחות בשלב הזה היו מוכנים להמשיך אפילו לתוך עזה ועסוקים יותר בתהייה "אם היינו עושים דברים אחרת אולי היינו מצילים יותר חיים", זאת חרף העובדה שהם נלחמו מעטים מול רבים לעיתים לוחם אחד מול עשרה מחבלים ויותר ובסיומו של דבר ידם היתה על העליונה.
שוחחנו עם מי שעומדת בראש מערך בריאות הנפש במג"ב וכן עם מי שמייצגת את היחידה בפיקוד דרום של מג"ב מי שהיתה הראשונה שנקלעה לאירוע ולפגישה עם הלוחמים.
רפ"ק דניאלה סולמון, 46, נשואה ואם לשלושה ילדים קצינת בריאות הנפש (קב"ן) הראשית של מג"ב, החלה את דרכה במקצוע בצה"ל במשך שמונה שנים ולאחריהן עברה למשטרה הכחולה ששם שירתה במשך שלוש שנים. בשש השנים האחרונות היא בתפקידה הנוכחי במג"ב כשתחת אחריותה מאות לוחמים וקצינים לרבות מהחטיבה הטקטית, החטיפה לבט"פ, מג"ב דרום ושאר לוחמי החייל.
"בעקרון אני רוצה לספר קצת על תחילת המלחמה. ביום הראשון של המלחמה ברגע שהבנו שזה אירוע שהוא חריג בהיקף שלו, ישבתי עם היועצת הארגונית ועשינו איזשהו מיפוי של יחידות, בעצם צרכים שונים ורמות חשיפה כי הנטייה שלנו כאנשי טיפול הרבה פעמים היא לרוץ ולטפל ופה בגלל גודל האירוע היתה איזה שהיא הבנה שצריך קודם להבין שנייה מה קורה, לתכנן את זה טוב טוב כדי לתת את המענים הנכונים".
"אז בעצם עשינו מיפוי, מה עושים כרגע ממש ברגע הראשון כשברגע הראשון היה ברור לנו שאנחנו עובדים על פי עקרונות מחקריים שעובדים לפיהם בצה"ל ובמשטרה, עקרונות קמ"צ (קרבה, מידיות וציפייה). משמע שאנחנו צריכים להיות הכי קרוב ללוחם לטפל בו שם, הכי מהר להגיע אליו לטיפול והציפייה שלנו להחזיר אותו לתפקוד מלא כמה שיותר מהר. אני לא לוקחת אותו אחורה, אנחנו בעצם מחזקים את הכוחות שלו ומנסים לשמור כמה שיותר על רציפות תפקודית של הלוחם. אלא העקרונות בעצם להתערבות הראשונה".
"אחר כך בהמשך חילקנו את זה לעולמות תוכן. יש לנו עולמות תוכן של שדה הקרב, של סכנת חיים מראות ותכנים מאד קשים של שדה הקרב בתוך לחימה מאד אינטנסיבית, עולם תוכן של אובדן, אנשים שאיבדו בני משפחה בדרום, אם זה חברים וקרובים במסיבה וכן אם חברים לוחמים וכן עולם תוכן אחר קצת שזה החשיפה למראות ותכנים קשים שזה מה שחוו אצלנו החוקרים שפעלו בבסיס שורה. לכל עולם תוכן כזה בנינו לפי פרוטוקולים מסודרים מחקרית ממש חליפת התערבות חליפת חוסן לכל אחד מהצרכים האלה ושם נכנסנו לטיפול ביחידות".
אתה יכולה לציין בכמה אנשים טיפלת כי בכל זאת מדובר באירוע בסדר גודל כפי שאת מציינת ברמה שונה לגמרי?
"נכון אבל בגלל עבודת מניעה שאנחנו עושים במשך כל השנה ובעצימות גבוהה והמפקדים שלנו מאד מחוברים לזה ומג"ב זה באמת חייל שעובד כל השנה, אז יש הכנות מנטליות ויש סדנאות איתור סימני מצוקה למפקדים וסדנאות עזרה ראשונה נפשית ללוחם בשטח, אז אני חייבת להגיד שבפרטני לא היתה הצפה מטורפת. יש מרכז חוסן משטרתי. התפיסה של החייל היא שהחוסן המנטלי הוא חלק מהכשירות המבצעית של הלוחם, ולכן משקיעים כל הזמן משאבים בנושא ונותנים מעטפת כך שלמרות היקף האירוע והעצימות שלנו יכולנו לעמוד בנטל בזמן מלחמה אולם האתגר שלנו הוא בשלבים קדימה".
"ברגע הראשוני לוחמים ויחידות לוחמות מגיבים לאירוע למרות העצימות והדואינג באמת שומר על אנשים. ברור לי שאם בעולם המבצעי יכולה להיות רגיעה אחרי האירועים האלו, בעולם הנפש האתגר שלנו לא רק כחייל אלא אפילו כמדינה ההתמודדות היא רק בראשיתה והאירועים רק מתחילים מהיום זה ברור לי. כי השלב הראשוני של ההישרדות עבר ופתאום צפים דברים לכן בכלל אנחנו לא מאבחנים בחודש הראשון יש את ה– AFR שזו תגובת דחק חריפה אבל היא בעצם טבעית. אנחנו מאמינים בכוחות הנפש לשקם את עצמה. אנחנו מדברים על התקופה שבה אנחנו יודעים שזה יכול לצוץ בעוד כחודש חודשיים ובעיקר בנוגע להפרעות מעולם החרדות. פה זה האתגר הגדול שלנו, לבנות תוכנית שהיא גם מותאמת לשלב הראשוני, גם לשלב הביניים וגם בראייה קדימה איך אנחנו משמרים את החוסן, את האיתנות ואת היכולות של האנשים שלנו".
מה אתם עושים באמת, אתם הרי לא יכולים לזמן את הלוחמים אליכם לטיפול לפחות לא לאלה שלוחמים?
"בתפיסת העולם של בריאות הנפש הקב"נים נמצאים קדימה, אנחנו מגיעים עם הכוחות איפה שהם נמצאים ומקיימים איתם שיחות כשהמוקד הוא פחות רגשי בשלב הראשוני אלא עובדים יותר על טכניקות של רציונליות שמחברות לעשייה, לתפקוד. כל היחידות עברו שיחות קבוצתיות במתכונת של צוות. מפקדים מזהים אם יש לוחמים עם תגובות יותר קיצוניות אז הם מקבלים סיוע פרטני. יש מרכז חוסן משטרתי שהוקם בשלוש נקודות בארץ ששם יש מענה. כל אחד צריך מעטפת חוסן אחרת".
אתם פועלים בנושא כעת?
"ברור. אנחנו מעודדים מפקדים לשלוח אלינו כל מי שמזהים אצלו תגובות חריגות, מי ששונה משאר הלוחמים, התנהגותו שונה פתאום אנחנו כן מבקשים להפנות אלינו".
מה הכלים שעומדים לרשותכם?
"קודם כל כל המערך שלנו זה קב"נים עם תואר שני, בית ספר לפסיכותרפיה. המשטרה העמידה לרשותנו קורסים של EMDR שהן שיטות ממוקדת לטיפול בטראומה. המשטרה הקצתה גם קו סיוע של שיחות ראשוניות של צוותי טיפול, יש הפניות החוצה, כרגע אנחנו מקבלים את כל המענה והלוחמים הסדירים שלנו מקבלים גם את כל השירותים ששייכים לצה"ל".
יש מאפיין משותף שאתה מזהה אצל הפונים?
"אני חושבת שאם הציפייה שלי היתה שידברו איתי על המראות החריגות ועוצמת הלחימה היחידות שלנו מצאו את עצמן ממש לוחמות כתף אל כתף עם סיירת מטכ"ל , הימ"מ ויחידות צה"ליות בכירות חשבתי שזה יעלה אבל בסוף מה שעולה אצל רבים לא יודעת אם לקרוא לזה תחושה של פספוס אבל בהחלט אנחנו שומעים רצון של הלוחמים 'אולי הייתי יכול לעזור יותר, הלוואי שהיינו יכולים לעשות הרבה יותר' זה חוזר המון".
סוג של אכזבה?
"הם מבינים בראש שהם היו הראשונים והיו בקו הראשון ושם בשטח הם עשו דברים שהצריכו המון יצירתיות וגמישות כי הרי בסוף מג"ב מיומנים לצרכים מסוימים ובשטח הם נאלצו להיחשף לאירועים אחרים ועשו שימוש ביכולות שהם לא נחשפו על עצמם. התחושה הכוללת אצל מרביתם שהם גילו נחישות ובהחלט ציפו מעצמם עוד להרבה יותר למרות ההישגים האירועים שלהם כי זה בעצם התחושה של כולנו בישראל ועל זה אנחנו צריכים לעבוד".
יש לך הסבר לזה?
"אני חושבת שזה נובע מזה שהם מצפים מעצמם להמון. הם איבדו חברים ויש לנו הרוגים ופצועים והם היו מוכנים להקריב את עצמם כדי להציל אחרים, כי הם רואים את גודל האסון במדינה שלנו. אובייקטיבית הם עשו מעל ומעבר מילאו תפקיד מעבר למה שהם מוכשרים לעשות. הם נחושים יש לנו מעטפת ראויה מהמשטרה ואנחנו בסוף חזקים וננצח".
בתוך בריאות הנפש מי שהייתה הראשונה שנאלצה לתת מענה ולהיות שם עבור לוחמי מג"ב היא רפ"ק גילה ליבוביץ אביטבול, קב"נית מג"ב דרום, נשואה ואם לשלושה ילדים.
זה קרה בגזרה שלך, התגובה הראשונית היתה שלך?
"מעצם היותי כאן בגזרה ואני תושבת אשקלון ומעצם תפקידי זה היה אך טבעי שזה יקרה. בשעות הראשונות הגעתי לבית החולים ופעלתי גם על פי צרכים של מג"ב, וטיפלנו בכל מי שהגיע כמענה ראשוני, בהתייחס לכמויות שהגיעו גם אזרחים, גם שוטרים וגם חיילים" .
מה זיהית מהתקופה הזאת?
"אני חייבת לומר שיש איזה משהו שהוא מערך מובנה. ההתמודדות עם אירועי הלחימה הכל כך קיצוניים וכמובן המפתיעים היתה התפתחות והבנה לצורך של בריאות הנפש שקיבל העצמה ומשמעות כפולה, זה נוגע למדינה לכל אזרח ובמיוחד לאזור הדרום ועבורנו בעיקר כי הלוחמים שלנו במג"ב דרום שנלחמו בסיטואציה שאף אחד לא מורגל אליה, הם הגנו בין אם ברמה של לוחם בודד ובין אם ברמה של צוותים".
וזה עבד טוב?
"הם הביאו את רוח הלחימה שלהם גם אם האויב הגיע בכמות גדולה הרבה יותר. אם אקח כדוגמה את נחל עוז. כשהגיעו 100 מחבלים ומול כוח של 11 לוחמים והם התמודדו בגבורה, החוסן קיים והם הוכיחו את זה בסופו של דבר במבחן התוצאה".
האם הפעילות שלהם נבעה גם מתחושה של 'או אנחנו או הם', סוג של פחד?
"אני חושבת שהם לא היו עסוקים בפחד שלהם על עצמם כמו אולי על פחד קיומי על מה שעלול לקרות לאזור כולו עם האזרחים שנפגעו. אני לא חושבת שזה נובע מתחושה של כשלון או אכזבה אלא מהאובדן הכל כך קשה וכמות המטורפת של קורבנות והם אומרים שהם היו מוכנים לשים אפילו את נפשם אם רק יכלו להציל עוד אזרחים. במציאות אין להם את ההסבר ההגיוני" .
ואמירה כזאת לא מבטאת תחושת אכזבה או כישלון?
"תחושת הפספוס שהם מבטאים יושבת על המשבצת של האובדן הקשה, הכמות הכל כך מטורפת של האזרחים. לא מעט גזרות ששם הם היו מעט מול רבים, הייתה להם את האמונה שהם מסוגלים לעשות את זה. מדובר ברמה אפילו שאם הייתי עושה Y במקום X אולי הייתי מצליח יותר".
אז אולי מתוך חוסר שביעות רצון?
"אני חייבת לומר - מתוך 11 לוחמים אחד נהרג וחצי מהם פצועים. עצם העובדה שאנשים פשוט קמו ונלחמו - הם הלכו עם זה. הם היו מוכנים לאבד את עצמם לטובת חיים של אחרים. אשמת הניצול היא תכונה שאנחנו מכירים לאו דווקא באירוע הזה. הוא לא זר לנו בעולם בריאות הנפש. אני חושבת שבהחלט מה שמהווה חלק מהתחושות של הלוחמים זה שילוב האובדן הכל כך קשה שיש מבחינת האזרחים. הם מבחינתם להיות האפוד של האזרחים והכאב הכל כך גדול על האובדן של האזרחים משפיע ואנחנו מרגישים את זה".
רפ"ק ליבוביץ' מוסיפה ומסכמת: "אנשים בסופו של דבר תפקדו וחזרו לתפקד גם אחרי האירועים הקשים, לוחמים שגם אחרי פציעה חזרו לזירות כי הם מלאים ברוח, רצון ואמונה בניצחון שלנו, בדרך ובתפקיד שלנו כלוחמי מג"ב. אנחנו גם יוזמים פניות אל כל מי שהיה מעורב באירועים, קיימנו מפגשים בגלל היקף הפעילות והכל כדי למנוע תגובות ונזקים. החבר'ה שלנו נחשפו למראות ואירועים שכל נפש בריאה תתקשה להתמודד איתם וכרגע הם עדיין בלחימה והם ממשיכים לתפקד ואנחנו נגיע גם אחר כך אליהם, וזה בוודאי לא יהיה פשוט. כמויות בלתי נתפסות של גופות, מראות של שדות קרב בתוך ערי מגורים וישובים וזה עדיין לא נכנס לשלב העיבוד אצל הלוחמים ואנחנו נהיה שם ונעשה את מה שצריך".