בנם של מרגלית וגדי שנחטפו: "אין לדעת איך זה ייגמר"

יאיר מוזס, שהוריו מרגלית וגדי נחטפו לעזה מקיבוץ ניר עוז, שהה בכיכר החטופים בתל אביב בערב שבו שלמה ארצי עלה על הבמה וביצע את “אנחנו לא צריכים", השיר שליווה את הקריאה להחזיר את גלעד שליט וכעת הפך לשיר המלווה את הדרישה להחזרת החטופים. “כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם בלי קול", שר ארצי, ותיאר את החברה הישראלית כולה, שמחכה כבר שישה שבועות לאהוביה. 

אמו של חטוף לנתניהו: "ללא חזרת החטופים לא תהיה תקומה למדינה"
משפחות החטופים זועמות: "ביידן דיבר איתנו בזום, נתניהו לא טרח להגיע"

“לרוב אנשים מסתכלים, שואלים. אפשר לראות שאין להם את המילים, כי אין מילים להגיד, אז הם נותנים חיבוק וממשיכים הלאה", אומר מוזס. “הפכנו להיות עם של חבקנים. התמיכה של עם ישראל עצומה. זה הכי מרגש אותי, מעלה בי דמעות. הנה כבר עכשיו העיניים שלי רטובות, רק מלדבר על זה". 

הוריו של יאיר, מרגלית מוזס בת ה־77 וגדי מוזס בן ה־79, נפרדו לפני שנים רבות, אך שניהם המשיכו להתגורר בקיבוץ, כמאה מטרים הפרידו בין הבתים שלהם. בבוקר השבת הארורה מרגלית הייתה בביתה, וגדי בביתו שלו, יחד עם בת זוגו אפרת כץ, שנרצחה, ובתה דורון כץ אשר ושתי בנותיה אביב ורז, שנחטפו גם הן. 

באותה שבת יאיר התעורר בביתו בגדרה למשמע האזעקות. לאחר שיצא עם משפחתו מהממ"ד, הוא יצר קשר עם משפחתו בקיבוץ: “אחותי ובעלה התפצלו בחג. היא הייתה עם שתי הבנות שלה בבית, ובעלה ושני הילדים הקטנים היו אצל ההורים שלו בצפון. למרבה המזל היא שרדה את האירוע הזה. חשוב לומר, אנשי ניר עוז הם שורדים, לא ניצולים. אף אחד לא הציל אותם. כשהצבא הגיע לניר עוז בשעה 14:00, כבר לא היו מחבלים בקיבוץ. הם הספיקו ללכת, לא רק המחבלים, גם כל הבוזזים שהיו שם. כולם. הם הספיקו לקחת את כל מה שהם רצו וללכת". 

באותו בוקר הצלחת לדבר עם ההורים? 
“כן, הם אמרו שהם בממ"ד והכל בסדר. אז עוד לא שמענו על חדירת מחבלים לקיבוץ, ובטח לא הבנו את סדר הגודל. לקראת 10:00 התחילו השמועות והדיווחים. אחותי כתבה שאסור להם לדבר, כדי שלא ישמעו שיש מישהו בממ"ד, אז שלחנו להם הודעות, אבל ההודעות האלה כבר לא נענו. יותר מאוחר למדנו שאבא נלקח, ואפרת בת הזוג שלו הספיקה לדווח על זה בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ. ככה אחותי ידעה". 

מה היא דיווחה? 
“שהמחבלים נכנסו אליהם לבית ואבא יצא אליהם כדי לנהל איזשהו משא ומתן. הוא אמר להם ‘קחו אותי, קחו את הרכב, תשאירו את הנשים כאן'. היא הספיקה להודיע שלקחו אותו, אבל לצערנו אחר כך כנראה באו אחרים ולקחו גם אותן - אותה, את הבת שלה ואת הנכדות שלה. את אפרת רצחו כנראה בדרך, מצאו את הגופה שלה בשדות. ועם אמא איבדנו קשר בערך בשעה 10:00, ואנחנו לא יודעים מתי היא נלקחה". 

לוחמה פסיכולוגית 

שלושה ימים לאחר מכן קרובת משפחה ראתה בעיתון ה“ניו יורק טיימס" תמונה שבה נראה גדי מובל בידי מחבלים. את מרגלית ראו בסרטון שבו היא יושבת על קלנועית, עדיין בתוך הקיבוץ, ומחבלים מובילים אותה. ההודעה הרשמית על כך שהם חטופים לא איחרה להגיע. “אני לא יודע אם הצבא הסתמך רק על התמונה הזאת או על עוד חומרים", אומר יאיר, “אני יודע שהם לא הסתמכו על איכון טלפוני, כי הטלפון של אבא נשאר בבית. ואנחנו גם יודעים שאיכון טלפוני הוא לא סימן, כי זה לא שהטלפונים היו עליהם כל הזמן, לקחו מהם את הטלפונים והשעונים החכמים". 

כבר שישה שבועות חלפו מאז. ישראל שינתה את פניה. מפעם לפעם משתחרר סרטון מזוויע ובו חטופים מדברים למצלמה. ברור לכולם כי מדובר בלוחמה פסיכולוגית, אולם עבור משפחות החטופים אלו גם אותות חיים. ולצד כל אלה הארץ רוחשת שמועות על עסקאות אפשריות לשחרורם. 

“אני לא מתייחס לשיחות ולא לסרטונים", הוא אומר. “אי אפשר לסמוך על זה, אי אפשר לדעת אם זאת לוחמה פסיכולוגית. רק ברגע שאראה שמישהו עבר את הגבול ברפיח ונמצא בידי המצרים, אז אדע שקרה משהו, עד שזה יקרה, אני לא יכול לטפח תקוות גדולות מדי ואז להתאכזב. אתה מנסה להישאר כמה שיותר אופטימי, ואם מתעוררת בך תקווה שאתה רק מתאכזב ממנה, אז אתה יורד יותר נמוך ומגלה שהתהום יותר עמוקה". 

היית מעדיף שלא נשמע על המתרחש מאחורי הקלעים? 
“אני לא רוצה שידברו בתקשורת בכלל. זה לא עוזר, תעשו, אל תספרו לנו שאתם עושים. תשבו כולם בחדר אחד, טובי המוחות, ותטפלו בזה. אל תתעסקו בפוליטיקות ולא במאבקי כוח, זה לא משנה מי דיבר עם הקטארים. אני לא איש צבא, אני לא איש פוליטיקה ולא איש מודיעין, אני לא יודע מה הדבר הכי נכון לעשות, אתם אמורים לדעת את זה טוב יותר ממני ולדאוג לזה". 

ולדאוג לזה, פירוש הדבר שחרור כל החטופים. 
“המטרה הראשונה היום של מדינת ישראל צריכה להיות שחרור כל החטופים. כמובן שיש אוכלוסיות שהן יותר בסיכון וצריך כמה שיותר מהר לשחרר אותן, אבל כולם צריכים להיות משוחררים. זה לא הגיוני שבמשך שישה שבועות הם נמצאים בשבי ואנחנו אפילו לא יודעים באילו תנאים. וזה כל הזמן בראש, אני לא יודע מה מצבם, איפה הם נמצאים, מה מצבם הבריאותי, איזה תרופות הם מקבלים".  

הוריך זקוקים לתרופות? 
“כן, אמא צריכה המון תרופות, יש לה סוכרת, היא מחלימת סרטן, יש לה פיברומיאלגיה ועוד דברים. היא זקוקה לשק תרופות. לאבא יש 'מחלות זקנה רגילות'. הוא לא אדם בריא, הוא צריך מכשיר שמיעה, משקפיים. זה שהצלב האדום לא מגיע אליהם, זה מחדל גם של הצלב האדום עצמו. הם אמורים לספק סיוע הומניטרי לכולם, לא רק לצד אחד". 

ממה אתה הכי חושש? 
“שהם לא יחזרו בכלל או שהם לא יחזרו בחיים. אי אפשר לדעת איפה זה ייגמר". 

אני מסתכלת עליך ואתה נראה עדיין אופטימי.  
“כן, אני אדם אופטימי, אבל ככל שעובר הזמן זה נעשה יותר ויותר קשה. כי זה כבר המון־המון זמן, זה לא השבוע הראשון שעוד לא יודעים מה לעשות, בשלב הזה כבר אמורים לדעת מה צריך לעשות ולעשות את זה".  

האחדות מאפיינת את הקיבוץ

ובעוד הגורמים הביטחוניים והמדיניים מבטיחים כי הם עושים כל שביכולתם להשיב את החטופים, המשפחות משתדלות לעלות על כל במה אפשרית, לספר את סיפור האהובים שלהן, כדי לא לתת לדעת הקהל הישראלית והעולמית לשכוח שיש עוד חיים שאפשר להציל. “אני מנסה לעשות כמה שיותר", הוא אומר. “גם כי כשאתה יושב בבית ולא עושה, אז אתה מתחיל לשקוע. לכן אני מנסה עד כמה שאפשר לצעוק את הצעקה הזאת, להתראיין, לפרסם בפייסבוק, בעיקר עבור אנשים מכל העולם.

"אנשים לא מבינים מה קרה פה. הצעירים בעולם ניזונים מטיקטוק, ושם לצערנו המציאות מעוותת ויש למוסלמים יתרון מאוד גדול עלינו. ואז קורה מצב שבו צעירים בארצות הברית, למשל, רואים משהו בטיקטוק וחושבים שהוא נכון, ואנחנו יודעים שהוא לא נכון. אבל מבחינתם אלה החדשות האמיתיות, זאת מלחמה שקשה מאוד לנצח בה". 

יאיר גדל בניר עוז עד לשנות ה־20 המאוחרות של חייו. מאז ועד היום, נופי הקיבוץ הם ביתו ויושביו הם כבני משפחתו: “זה לא סתם יישוב שגרות בו משפחות. האחדות מאפיינת את ניר עוז. עם כולם יוצא לך להיות באיזשהו קשר ישיר, ואכפת לך מכולם. גם היום, כשאנחנו נוסעים לבקר, אני יודע שאחרי שחוצים את הצומת באזור הבשור, מיד מרגישים בבית". 

את הצומת הזה חצית בחודש האחרון? 
“פעמיים". 

ועד כמה הצומת הזה היה שונה? 
“פיזית הוא אותו דבר, אבל זה מרגיש שעברו שנות אור מאז. התחושה היא שאתה עובר לעולם אחר, בטח כשיודעים מה קרה שם. הרי ליד הייתה מסיבת הטבע ברעים, ואתה עובר על יד כל הקיבוצים בדרך, שגם בהם קרו דברים נוראיים. בפעם הראשונה שנסעתי, נעשיתי דרוך מאוד כשפניתי לקיבוץ. לא ידעתי מה אני הולך לראות". 

אני שואלת את יאיר על הוריו. הוא מתאר אמא חובבת טבע מושבעת וצפרית, שרק דאגה לנכדיה, ואבא שכל חייו הוקדשו לאדמה, לחקלאות ולהדרכה. לפתע המחשבה על שניהם במקום סגור וחשוך היא בלתי נסבלת. “זה לא מתיישב, אין פה שום דבר שהמוח האנושי מסוגל להבין", הוא אומר. 

אתה חושב גם על הרגע שהוא יחזור ותיאלצו לספר לו שבת הזוג שלו נרצחה? 
“כבר כמה פעמים עברה לי המחשבה הזאת בראש, אבל הדחקתי אותה. אני לא יודע איך אפשר לספר משהו כזה. לדעתי הוא לא יודע שזה קרה. אני אומר לעצמי בצער, שהלוואי ונזכה להגיע לרגע הזה. ואני מאוד מקווה שנגיע אליו, אבל אני לא יכול לחשוב איך בדיוק נגיד לו את זה". 

אתה מדמיין את המפגש המחודש? 
“כן, משתדל. זה חלק מהתקווה". 

מה יהיה הדבר הראשון שתרצה להגיד להם? 
“שאנחנו אוהבים אותם. אני ארצה לחבק ולנשק אותם ולהגיד להם, דאגנו לכם, התגעגענו אליכם מאוד, ואנחנו שמחים שאתם פה".

גם אני יכולה חיבוק?
"בשמחה". 