האזעקות הראשונות שפקדו את שדרות ויישובי העוטף בבוקר ה-7 באוקטובר תפסו את קרן רויטמן חזן בת ה-35 במהלך ההכנות לריצת הבוקר השגרתית. "אנחנו די מתורגלים לאזעקות, ברמה שיכול להיות מטח רקטות, ופלוס מינוס 20 דקות אחר כך היום חוזר לשגרה הרגילה", סיפרה למעריב, "הפעם, הרקטות הגיעו בהיקפים שלא הכרנו, והאזעקות לא הפסיקו במשך 20 דקות לפחות. בשלב הזה הבנתי שלא תהיה ריצת בוקר אז התחלתי את היום השגרתי וכשפתחתי את כל החלונות במטרה לאוורר את הבית שמעתי צרורות ירי. לקח לי כמה שניות להבין מאיפה זה בא - כי לא חשבתי שאי פעם יהיה לנו ירי חי ליד הבית. זה היה השלב בו התחלנו לקבל את הסרטונים בהם נראים המחבלים נוסעים ברחובות העיר, וגם את התמונה הקשה של אוטובוס הקשישים כשהם ירויים ליד הספרייה, שנמצאת כ-200 מטרים מהבית".

אימו של נרצח במסיבה ברעים: "הוא צלצל וצעק 'אימא, זה דן, הורגים אותי'"

"הסיוט הכי גדול שלי עד עכשיו היה מצב בו שניים שלושה מחבלים מסתובבים בעיר, והתחלתי להבין שהמצב חמור בהרבה יותר מזה - הלם ברמה של סף איבוד הכרה. הבנתי שמה שלא יהיה - חייבים לסגור את כל החלונות בבית ולהיכנס באופן מיידי עם הילדים לממ"ד. ישבנו בחושך ופחדנו לדבר, התנהלנו כמו בסיפור של אנה פרנק. כל הזמן הזה היינו לבד, בלי כוחות ביטחון, כשבמקביל מהפוסטים בקבוצות הבנתי שפרצו לתחנת המשטרה ושוטרים רבים נרצחו", שיחזרה, "למחרת בבוקר בעלי, שעובד כסוהר, נאלץ לצאת לעבודה ושנארתי לבד עם הילדים - בזמן הזה כל מה שעבר לי בראש זה שאין סיכוי שאני אצא איתם לבד מהבית ככה, בטח כשיש התראות לפיהן עדיין ישנם מחבלים מסתובבים בעיר. כשלוש שעות לאחר שהלך, היה מטח רקטות מטורף שפגע בתשתיות החשמל והמים, כאשר תשתיות הסלולר כבר קרסו בשבת. בעצם, נותקנו מקשר עם כולם - ולא יכולנו לדווח על מצבנו. כשהבנתי שהחשמל לא יחזור החלטתי שאין ברירה - קמתי, דחפתי לתיק את כל מה שרואה בחושך ופשוט הוצאתי את הילדים דלי - בני תדע ועשר מהחלון של הממ"ד. בהמשך, פרצתי למחסן הגינה שלנו, שננעל בעצם, וחילצתי את הארנבת והשרקנים שלנו".

ומה היה השלב הבא?
"הכנסתי את הילדים והחיות לרכב כשהם בפאניקה מטורפת, ואפילו אמרו 'אנחנו לא רוצים למות, אנחנו קטנים מדי'. הדרכתי אותם, בשיא קור הרוח, שהם נכנסים לרכב ומורידים את הראש מתחת לקו החלון, כשיש מעליהם כרית. הסברתי להם שהרכב לא יעצור בדרך, ואם נעצור - זה אומר שקרה לי משהו, ובמצב כזה עליה לצאת מהרכב ולרוץ יד ביחד להתחבא בשדות. התרופה שלי נשארה בבית, אבל הצלחתי בכל זאת לארגן כמה דברים. והיה לי ברור באותו הרגע שאני חייבת לצאת הכי מהר שאפשר, בטח בהתחשב בעובדה שאנחנו גרים בקומת קרקע. בדרך החוצה מהעיר ראיתי הרבה רכבים מלאי דם, הבטן התהפכה וניסיתי להתעלם מזה ורק להתרכז בנסיעה, ולשים לב שלא יורים עלי. אני חושבת שהנסיעה לבית של אחותי, מרחק של כחצי שעה נסיעה, הורידה לי כמה שנים מהחיים. עשיתי את כל זה כשאני סובלת בעצם ממצב רפואי מורכב. עבר קצת זמן עד שנתתי לילדים שלי בכלל להתיישב במושב האחורי, והם התכופפו בכל פעם שעבר לידנו טנדר. יום למחרת חשבתי שאצליח לחזור לעיר עם בעלי כדי לאסוף כמה חפצים מהבית, אך שדרות היתה נצורה שוב - בשלב הזה פשוט הבנו שעלינו לעזוב את האזור עם כל מה שעלינו, כשהוא בכלל במדי שב"ס, ונסענו לאילת".

היא הוסיפה: "הרבה אנשים שהכרתי לאורך השנים נרצחו או נחטפו. זה פשוט לא נתפס. אני לא יודעת אם אצליח לחזור להתגורר בשדרות, כי פשוט מאוד נותקתי עכשיו רגשית מהעיר שגדלתי בה כל חיי ובניתי בה את ביתי. התמונה שהכי הפחידה אותי, מבין כל תמונות הזוועה, היתה שהמחבלים עברו ליד הבית שלי, וליד מקומות בהם אני וילדי מסתובבים בשגרה, כשאין כוחות באזור. לא התפנינו בסבבים הקודמים ובאמת לקחתי סוג של אחריות על עצמי, שאולי אני לא בסדר בכך שבחרתי לגדל את ילדיי באזור הזה, אבל בעבר חשבתי שזה המקום הבטוח ביותר - והאירועים ב-7 באוקטובר שינו את נקודת המבט שלי לחלוטין. גידלתי את ילדי על סמך קו המחשבה שמהצד השני ישנם ילדים ואמהות שלא רוצות שילדיהם ימותו - אבל עכשיו כבר לא, אני מבינה שאין שם תמימים ומישהו אחר בטח יקום במקום חמאס".

רויטמן חזן סובלת מזה מספר שנים ממצב רפואי מורכב, במסגרתו היא נזקקת למנה חודשית של תרופה בעלות של כ-60 אלף שקל. "גיליתי על המצב במהלך השליש הראשון בהיריון הראשון שלי - כאשר קיבלתי שיחה מהרופאה ביום חמישי בערב שמשהו לא בסדר ולבוא מיד. ביום ראשון כבר הגעתי לבית החולים הדסה, וגיליתי שבעצם הגוף שלי כמעט ולא מפריש את הנוגדנים של מערכת החיסון, שבעצם שומרים עלינו מפני זיהומים ומחלות. הרופאה עלתה על זה במקרה, לאחר שלאורך שנים הייתי חולה כמעט כל הזמן", סיפרה, "עברו מאז 11 שנה ואני מקבלת את התרופה הביולוגית הזו, זריקה שאני נותנת לעצמי פעם בחודש, והיא בעצם מצילה את החיים שלי".

ולא הצלחת לקחת אותה איתך.
"נכון. הייתי אמורה לעבור את הטיפול בתחילת השבוע, יום או יומיים לאחר תחילת המלחמה, וכבר רכשתי את המנה החודשית. מצאתי את עצמי באילת, ללא התרופה, והרגשתי איך המצב הרפואי שלי מידרדר. משרד הבריאות, קופת החולים וחברת התרופות הצליחו - במבצע מיוחד - להשיג עבורי את התרופה, שהיא בעצם דבר שלא נמצא בשגרה בבתי המרקחת, ולהביא אותה אלי ביחד עם הציוד הרלוונטי, כשאני נמצאת באילת. זה לא מובן מאליו עבורי, במיוחד מפני שלא יודעת עד מתית נהיה באילת. מה שבטוח - כרגע אנחנו אומרים תודה על מה שיש. אני חושבת שהדבר הכי מדהים זה שהתמומנה שלנו מופיעה על חלק מהמיגוניות בעיר, כחלק מקמפיין של העירייה. אז עכשיו בדיעבד אני חושבת על זה שהמחבלים בטח ראו אותנו".