עם היוודע הטבח הנורא בדרום, היה ברור לתושבי הצפון, ובהם תושבי העיר הצפונית ביותר, קריית שמונה, שגם הם צריכים להגן על עצמם מפני האיום מצפון ולהתפנות במהרה. שבועיים לאחר מכן זה יצא לפועל.
מתח מורט עצבים: הממשלה דנה בעסקת החטופים המתגבשת | הפרטים המלאים
"כל האופציות על השולחן": הציונות הדתית תפרוש מהקואליציה?
פאר לרדו, אשר מכהן בשגרה כעוזר ראש העיר קריית שמונה, הפך במלחמה האחרונה לממונה על תושבי קריית שמונה במחוז דן. “היום יש במחוז דן 3,446 תושבים שנמצאים ב־68 בתי מלון, וכ־300 משפחות נוספות בדירות מטעם המדינה”, אומר לרדו.
בסך הכל כ־21 אלף תושבים פונו כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, והם מהווים רוב מוחלט של תושבי העיר המונה 25,021 תושבים על סמך הרישומים. אולם לרדו מסביר כי כיוון שלא הייתה תוכנית פינוי סדורה מטעם המדינה עבור קריית שמונה, התושבים פרושים ברחבי הארץ לאורכה ולרוחבה.
העיר התרוקנה מתושביה.
“נכון. זה היה קשה נפשית. אנחנו התכוננו לרגע הפינוי, אבל זאת עדיין הייתה מערבולת של תחושות שאי אפשר להסביר במילים. אחריות גדולה”.
ובכל זאת, זאת לא הפעם הראשונה שקריית שמונה מתמודדת עם האיומים מצפון.
“קריית שמונה היא עיר מוכת קטיושות, אבל זה לא דומה. אנחנו באירוע אחר לגמרי. אם תסעי עכשיו לקריית שמונה את תראי את כוחות הביטחון. טנקים ונגמ”שים נוסעים בכבישים, לא רכבים”.
אתה מצליח לחשוב על היום שאחרי?
“מתי הוא יהיה?”.
אני מניחה שתושבים שואלים אותך את אותה השאלה.
“אני אומר להם בדיוק את מה שאומרים לנו. אנחנו כפופים להנחיות משרד הביטחון וצה”ל. נכון לעכשיו האריכו את הוואוצ’רים בבתי המלון עד ל־31.12, כך שכרגע אנחנו עד סוף דצמבר בתל אביב ועד שיוסר האיום של כוח רדואן מהגדר. אנחנו לא יכולים להיות כצאן לטבח בקריית שמונה. כל עוד הם יושבים על הגדר, ככל הנראה אנחנו כאן”.
“אין לנו תשובות לכלום”
הדס דהן בת ה־25 מתארת כיצד משפחתה החליטה לצאת מהבית לאחר שמסביב נראו רק כוחות צה”ל. “הסתובבנו בעיר והבנו שהיא הפכה להיות שטח צבאי”, היא אומרת, “ראינו רק טנקים ששוברים את הכבישים, בסיס שהקימו בשופרסל מחוץ לשכונה, בסיס נוסף בכביש לכיוון הקיבוצים ומקומות שלאט־לאט נסגרים. אנשים כבר לא יצאו, הם רק רצו לברוח. גם הקניון נסגר, אני מנהלת השיווק של קניון קריית שמונה ולא עבדתי מאז ה־8 באוקטובר”.
דהן, סטודנטית לכלכלה ושירותי אנוש בתל חי, שפונתה למלון הדירות היי־ים בבת ים, מספרת שהיא שואלת מתי תתחיל המלחמה שאותה מנסים למנוע: “זה מרגיש שיש מלחמה, תוקפים אותנו מלבנון, משגרים טילים, בתים נפגעו בקריית שמונה, הרכב של אחי נפגע מהפצמ”ר הראשון שנפל בעיר. אנחנו תוקפים בחזרה, אבל המלחמה עוד לא נפתחה, ואנחנו חודש וחצי כבר מחוץ לבית שלנו”.
מה את זוכרת מהיום שעזבתם?
“ביום שעזבנו לחדרה היה לי התקף חרדה. אנחנו גרים בשכונה שמאוד קרובה להכל, אז את שומעת יריות מחוץ לבית, כשיש אירוע ברכס רמים, או ברמות נפתלי. את גם לא מבינה מה קורה, והתקשורת לא מדברת על זה. אנחנו, התושבים, שומעים כל חצי שעה על אירוע, אבל זה לא מופיע בחדשות, ולא מעדכנים מה קורה שם. בגלל זה הורדתי טלגרם”.
דהן, שאמורה הייתה להתחיל את שנת הלימודים האקדמית והייתה פעילה חברתית ופוליטית בעיר, מצאה את עצמה לפתע בלי דבר. “רגע אחד את בשיא ורגע אחר כך אין לך כלום”, היא משתפת ומספרת כיצד בימים אלה היא מתנדבת בעיריית בת ים למען הקהילה שלה. “אני מוצאת את עצמי לפעמים בלילה יושבת עם אמא שלי ושואלת אותה מה יהיה ביום שאחרי”, היא אומרת. “אנחנו גם לא יודעים מתי זה יהיה, אף אחד לא נותן איזושהי הערכה. אנחנו לא מוכנים להיות ‘העוטף 2’ ולחיות בפחד”.
אני מניחה שקשה לחיות במצב ביניים.
“נכון, כי את אומרת ‘אולי אני אחפש פה עבודה, אבל אולי עוד מעט אחזור הביתה ולכן, רוב הסיכויים שמקומות עבודה כאן לא יקבלו אותי, כי אני בסך הכל פליטה שבאה לתקופה קצרה’. ואין לנו תשובות לכלום. וגם אם אני חושבת על היום שנחזור הביתה, מי מבטיח לנו שיהיה ביטחון?”.
איך את מרגישה לגבי זה?
“לפני שבוע נסעתי לקריית שמונה כדי להביא עוד רכב ולאסוף מהבית כמה דברים. אבל לא הצלחתי להיכנס הביתה, פחדתי. וזה הזוי, כי פה אני יוצאת וחוזרת, מסתובבת, עושה כושר, מתנדבת בעירייה, אבל לבית שלי אני לא מצליחה להיכנס? אפילו הציפורים שמאפיינות כל כך את הצפון ראיתי אותן נודדות בקבוצות בעקבות הבומים. זה עצוב.
אין לך את השגרה שלך, את הבית שלך, את רוצה את המטבח שלך, את האוכל שלך. אבל שנייה אחרי אני נכנסת לפרופורציות, כי את חושבת על הילדים החטופים בעזה, ועל הלוחמים שנלחמים ולא היו בבתים שלהם המון זמן”.
בחדר האוכל במלון הדירות אנחנו פוגשים את שמואל זלצר, בן 78, תושב קריית שמונה מזה 53 שנים. “בכל השנים שבהן גרתי בקריית שמונה היו הפגזות אין־ספור. התרגלנו לזה, אבל הפעם זה משהו חדש”, הוא אומר. “הפעם אנחנו פליטים בפעם הראשונה. הפעם אמרו לנו לקחת את החפצים ולעזוב את קריית שמונה”.
איך הרגשת עם זה?
“מאוד לא טוב. אתה מפנה את הבית שלך בלי לדעת לכמה זמן. אתה הולך למקום אחר כשאתה לא יודע מה יהיו התנאים, אתה צריך לחפש לך בית מלון, זה לא נותן שלוות נפש. במקרה נפלנו לא רע. אבל אנחנו לא יודעים מה הסוף וגם לא הצטיידנו כמו שצריך. בכל פעם באיזושהי צורה אנחנו צריכים לנסוע או לשלוח מישהו שיביא לנו דברים. אנחנו לא מצוידים לחודשים, לקחנו תיק ונסענו”.
איך נסעתם?
“התפנינו ברכב פרטי, שמנו את הכל באוטו ונסענו. לא ידעתי שאני בא לבת ים, רק אחרי שהיינו באזור, קיבלנו כתובת".
למה אתה הכי מתגעגע?
“אני כבר בן אדם מבוגר, אני מתגעגע לבית, למנהגים הקבועים שלנו, בכל זאת עם כל התנאים זה לא הבית”.
“הולכים אל הלא נודע”
במלון דייוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב מתגוררים כעת קרין דהן סוויסה יחד עם ארבעת ילדיה ובעלה שמגיע בסופי השבוע, ואמה, חנה דהן יחד עם בעלה. קרין, בת 36, מנהלת המכירות של "האקדמית תל חי" באגף שיווק ופרסום, לא רק מפונה מביתה, היא אף מחליפה את הבוס שלה בעבודה, מאז שגויס למילואים. בהודעה שהיא הוציאה לעובדים עם פרוץ המלחמה, הרגישה צורך לשתף אותם גם בתחושות שלה: “כתבתי להם שאני הילדה הזאת שגדלה לתוך מציאות של קטיושות, אני החיילת במלחמת לבנון השנייה, וזאת הפעם הראשונה שאני חווה חרדה קיומית. אבל זה גם מעצם היותי אמא הפעם, לא הייתי אמא בסיטואציה כזאת”.
אבל זה בדיוק העניין, אתם כבר למודי ניסיון.
“גדלנו לתוך המציאות הזאת. גם בשנים האחרונות, למרות השקט, היו ‘זליגות’. אני זוכרת את עצמי לפני כשנה מחנה את האוטו בקמפוס המזרחי של המכללה ומאחוריי נופלת קטיושה בכניסה לבית העלמין”.
“כשהגעתי למלון הרגשתי בטוחה”, אומרת חנה, אמה של קרין, “החזרה הביתה היא מה שמפחיד אותי, כי אני גם לא רואה שקורה משהו”.
אבל גם פה חוויתן אזעקות.
חנה: “כמעט כל יום, אבל יש בכל קומה שני מרחבים מוגנים”.
קרין: “וגם כל המלון מוקף אבטחה”.
הטבח בדרום שינה את הכל?
קרין: “לפי מה שמתארים, התרחיש הזה היה צריך לקרות גם בצפון. אז את אומרת, נגיד שאני גם אהיה בתרחיש כזה, איך אני אשתיק תינוקות בנות שנה וארבע? מה אני אעשה? לכן, קודם כל פינינו את עצמנו. כבר ביום השני של המלחמה נסענו למשפחה בתל עדשים. לא יכולתי לראות את הילדים סגורים בארבעה קירות. אפילו פחדתי שהם ילכו לכיוונים שונים, ואצטרך לאסוף את ארבעתם בזמן התרעה. בקריית שמונה קודם הקטיושה נופלת ורק אז יש התרעה”.
ופה הם לא סגורים?
“פה אנחנו יכולים לשלב פעילויות מחוץ לחדר. הפכנו את המלון לבית אחד גדול. יש להם חדר משחקים, ויש להם חדר אוכל. אנחנו משתדלים שהחדר ישמש אותנו רק כחדר שינה, כך שגם אם אנחנו משחקים עם הילדים או שותים קפה, זה לא בתוך החדרים”.
14 משפחות מהעיר מתגוררות במלון, קומה אחת של חיי קהילה שיתופיים שמתקיימים כבר ארבעה שבועות. “באף חלום הכי פרוע לא חשבתי שאגור במלון יוקרה בתל אביב", אומרת קרין. "תל אביב היא המקום האחרון שחשבתי לחיות בו, אני עכבר הכפר”.
ואיך תל אביב מתייחסת אליכם?
“מדהים, מדהים, מדהים. יש פה אנשים מדהימים, שמציעים לנו שנלך אליהם לבשל, שהציעו לכבס לנו את הבגדים בבתים, לפני שהיה לנו פתרון לכביסה. העובדים פה, קבוצת אמהות שהכרתי מצפון תל אביב, החמ”ל האזרחי, זיכו אותנו בהמון מחוות קטנות”.
חנה: “אני שיניתי את הדימוי שהיה לי על תל אביב ברמות. אם היית אומרת לי פעם ‘תל אביב’, הייתי עונה, נראה לך? בכלל לא הייתי פה, לא הכרתי את העיר בכלל. עכשיו הכרתי אנשים עם לב ענק, עם נתינה. באמת אכפת להם”.
קרין: “כל מה שאנחנו חוות פה מאוד מנחם. אני כותבת להרבה שפונות אליי וגם לאמהות שהכרתי, ‘איך אני יכולה להחזיר לכן, גם לי בא לתת’”.
סתם קרעו את העם בשנה האחרונה?
חנה: “ממש כך”.
קרין: “אני לא מבינה מה השוני בין הצפונים ובין הדרומים ובין המרכז. הדנ"א שלנו כארץ־ישראלים מדהים והוא קיים בצפון, בדרום ובמרכז”.
מלון דייוויד אינטרקונטיננטל הוא התפאורה התל־אביבית המפוארת ביותר שניתן לחשוב עליה, אבל בין ארבעה קירות, הן מסכימות להודות כי גם הן חשות לעתים פליטות. “פינו אותנו מהבית שלנו, לקחו אותנו מהמציאות שלנו, אנחנו כנראה נעבור למציאות חדשה ואנחנו הולכים אל הלא נודע”, אומרת חנה, וקרין מוסיפה: “אני מתגעגעת לבגדים שלי. הרי לקחתי את ברירות המחדל, ובא לי להתלבש ולהתארגן כמו שאני רגילה בשוטף”.
הייתן אומרות שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים?
קרין: “אני לא אגיד שהקרקע נשמטה לנו, זה תיאור חזק מדי. זאת אולי החוויה שתושבי העוטף חוו וחווים. למזלנו רובנו לא שם. אנחנו בריאים, אנחנו מצליחים לשדר שגרה לילדים, לתת להם מעטפת ששומרת עליהם ולתווך את המלחמה בצורה הכי בריאה שאפשר, גם ברמה של לקחת אותם לכיכר החטופים ולהסביר להם מה זה אומר, ולענוד את הצמיד. אבל אנחנו נהיה פה הרבה זמן”.
תגדירי הרבה זמן?
קרין: “אני מעריכה שנהיה פה עד אפריל”.
את חושבת שתהיי בחדר הזה עוד שישה חודשים?
קרין: “ככה זה מרגיש לי”.
חנה: “אי אפשר להישאר בקריה, הכללים השתנו. היום אני לא אתן לילד לבוא לבד מתחנת אוטובוס הביתה. זה לא יקרה”.
אז הדרך היחידה שלך לחזור לשגרה בקריית שמונה היא שחיזבאללה לא יהיה על הגבול?
חנה: “ברור”.
קרין: “בעולם אוטופי אין חיזבאללה על הגבול אבל בואי נהיה כנות. בעולם ריאלי חיזבאללה יהיה שם. עכשיו השאלה היא איזה גבול יהיה, מי עוד יהיה על הגבול, זה הסיפור”.
אם הייתי יכולה לאחל לכן דבר אחד, מה הוא היה?
קרין: “שהחטופים והלוחמים יחזרו הביתה. אנחנו כבר נסתדר”.
כתובת לילדים
מתוך הנחה כי עוד נכונו לתושבי קריית שמונה שבועות, ואולי חודשים נוספים, במרכז הארץ, הוחלט להקים בית ספר עבור תלמידי העיר. אתמול בבוקר הגענו על מנת לחכות יחד עם צוות בית הספר החדש לאוטובוסים המלאים בתלמידים שמגיעים ליום לימודים כמעט שגרתי. מראה תלמידי כיתות א’ או תלמידי כיתות י”ב או ח’ בין מדשאות אוניברסיטת תל אביב, הוא מראה שאיש לא שיער.
אך עבור שולה בן שטרית, מנהלת בית הספר היסודי־ממלכתי מצודות בקריית שמונה שפונתה בעצמה, וכיום אמונה על התלמידים המפונים בכיתות א’־ו’ בבית הספר החדש באוניברסיטה, הדבר החשוב ביותר הוא להעניק לילדים שגרה: “הבנו שזה לא הולך להיות קצר ושצריך לתת להם שגרה ולקדם אותם. לכן, הקמנו צוות והיום יש מקצועות לימוד, מערכת שעות סדורה ומחנכים. אתמול אפילו היה מבחן בשפה”.
לצדה מנהל את החטיבה העליונה עופר זפרני, ויחד הם מתפעלים את המרכז המיוחד לתלמידים המפונים. “בשגרה אני מנהל קריית החינוך אורט דנציגר. זה בית הספר הכי גדול בקריית שמונה, עם 1500 תלמידים, 90% מהקהילה לומדת שם, והיום אני כאן”, אומר זפרני.
איך התלמידים חווים את בית הספר החדש?
זפרני: “המקום הזה הוא אוויר מאוד גדול לילדים, הם פוגשים את החברים שלהם, חווים שגרה. בית הספר גם מבוסס על המורים שלהם מהבית, כך שהם פוגשים דמויות חינוכיות מוכרות. יש לזה יתרון עצום, הם ממש חווים את קריית שמונה בלב תל אביב”.
בן שטרית: “מרוכזים כאן תלמידים מחמישה בתי ספר. מגיעים אלינו 225־180 תלמידים ביסודי ומספר דומה של תלמידי התיכון”.
איך הגעתם דווקא לאוניברסיטה?
זפרני: “מהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים לתת להם מענה חינוכי, בגלל שבתי הספר בתל אביב לא יכולים היו לקלוט אותם. הם בעצמם הרי מתמודדים עם בעיית מיגון לתלמידים, והצורך למצוא פתרון לתלמידים עלה מהר מאוד. אוניברסיטת תל אביב המדהימה פתחה את השערים שלה, רשת אורט לקחה על עצמה חסות על האירוע, מבחינה לוגיסטית ותפעולית”.
בן שטרית: “אוניברסיטת תל אביב ממש פתחה את דלתותיה, בשיתוף עיריית קריית שמונה. הגענו לכאן לקבלת פנים מדהימה, וזה צריך להיאמר בקול גדול”.
עוד מתארת בן שטרית כי האתגר הגדול היה בגיוס המורים, שכן, המורים המגיעים הם רק מבין המפונים באזור וחלקם לא הצליחו להגיע, כי הם הורים מפונים עם ילדים קטנים שגם זקוקים לפתרון. לכן הקים בית הספר שמרטפייה עבור המורים, שיוכלו ללמד ולבקר את הילדים שלהם לאורך היום. בנוסף מבקשת שולה להדגיש את תרומתן של רינת כרמלי, סגנית רכזת פדגוגית בבית ספר מצודות ולילך ביסו, מפקחת מטעם מחוז צפון, שהיו שותפות להקמה ולחשיבה הפדגוגית ולגיוס כוח האדם.
בן שטרית: “התלמידים אוהבים להגיע לכאן. הם יוצאים אחרי ארוחת הבוקר, עולים על האוטובוס ומגיעים. וההורים מרוצים שיש כתובת”.
זפרני: “המערכת גם כל הזמן משתנה ומתרעננת בהתאם לסוג התלמידים שמגיעים, ולכוח האדם המקצועי שמצטרף. אם יצטרף אליי מורה לפיזיקה אני אתחיל ללמד פיזיקה, אם יצטרף אליי מורה למדעים, אני אלמד מדעים. אבל כבר עכשיו יש מערכת שעות סדורה, מ־א’ עד י”ב”.
אלה תלמידים שייגשו לבגרות בסוף השנה?
זפרני: “לא, אין לנו יכולת לתת מענה בגרותי לתלמידים כי רוב המורים שמלמדים את מקצועות הבגרות לא נמצאים פה. אני בקשר ישיר עם דויד גל, מנהל אגף הבחינות במשרד החינוך בירושלים, והוא יודע שהמערכות שלנו לא יודעות לתת מענה ברמה הבגרותית, אבל יודעות לתת מענה מעולה לשגרה, סדר יום ותשתיות במקצועות הליבה”.
ובכל זאת, מתאר עופר, כי רק 50% מהתלמידים המפונים השתלבו במערכת חינוך כזאת או אחרת. “לצורך העניין בתל אביב יש כ־800 ילדים מקריית שמונה מ־א’ עד י”ב. לכולם הוצע המענה הזה, אבל בפועל משתמשים בו רק כ־400”.
למה?
“כי ההורים עוד בחרדה והילדים עדיין לא פנויים לזה. יכול להיות שבהמשך זה ישתנה. במידה שהם ירצו אנחנו ערוכים להם”.