בוגרי מחזור ל"ד בישיבה התיכונית “אור תורה" נווה שמואל נפרדו החודש משלושה חברים לספסל הלימודים, שלמדו יחד באותה כיתה - י"ב 2, ונפלו בזה אחר זה בקרבות ברצועת עזה: סמ"ר יהונתן סמו ז"ל, סמ"ר איתן דישון ז"ל וסמ"ר איתן רוזנצוויג ז"ל. שלושתם היו בני 21 במותם.
אמו של שקד דהן שגופתו מוחזקת בידי חמאס: "לא אשב שבעה כל עוד גופתך לא הוחזרה"
חסמו את כניסת הפלסטינים למסיק: "נעצור את הסכנה בגופנו"
“יש לנו קבוצת וואטסאפ משותפת של המחזור, ולפני שנתיים שינו את שם הקבוצה מ’מחזור ל"ד’ ל’עדכוני אירוסין’ כי חבר’ה התארסו וכולם רצו לאחל מזל טוב", מספר יאיר תבורי, בן כיתתם של השלושה. “בשלושת השבועות האחרונים זה הפך מ’מזל טוב’ ל’ברוך דיין האמת’ ותמונות האירוסין הוחלפו בתמונות חברינו החללים".
"אחד הדברים שאנחנו מדברים בינינו, החבר’ה מהכיתה, הוא שפגעו בנו מכל כיוון: דישון, סמו ורוזנצוויג לא היו חברים הכי קרובים, ולכל אחד מהם היה מעגל חברתי קרוב שהלך אחריו, החבורה שלו, ואנחנו מרגישים שהאסון הזה פגע לנו בכל הכיתה והשכבה כי שלושתם היו מאוד בולטים מבחינה חברתית, והיה מדהים לראות ששלושתם, בצורת החיים שלהם, היו בצבא, היו דתיים ובאו מעולם לימוד התורה, הרגישו שליחות וחונכו לשרת את המדינה בשילוב של עולם הספר ועולם הלחימה. שלושתם שילבו בין העולם הדתי ובין העולם היותר הומני. העובדה שכולנו כיתה מגובשת עוזרת לנו להתמודד עם האובדן העצום הזה".
הישיבה התיכונית “אור תורה" נווה שמואל, המשתייכת לרשת מוסדות "אור תורה סטון", הוקמה בשנת 1983 במועצה המקומית אפרת ולומדים בה כ־300 תלמידים בכיתות ט’ עד י"ב. “מדובר על יום לימודים ארוך, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות, כשלפני הצהריים לומדים לימודי קודש ואחרי הצהריים לומדים לימודי מגמות כמו בכל תיכון", מספר הרב שלמה מוזס, מחנך כיתה י"ב 2 מחזור ל"ד, שחינך את אותה כיתה (בי"א ו־י"ב) בשנים 2020־2019, עד סיום התיכון.
“מבחינה חברתית, התלמידים נשארים בישיבה בחלק ניכר מהשבתות ובחגים, כך שמדובר במעטפת מאוד אינטנסיבית ומגבשת, בה הצוות החינוכי מאוד משמעותי ודומיננטי. התלמידים רואים את הישיבה כבית שני שלהם. היה מכנה משותף מאוד גדול בין התלמידים, הם היו מאוד מחוברים ובנו יחד חברה מאוד בריאה ומשמעותית. בתקופת הישיבה, לכל אחד מהם הייתה דרך ייחודית משלו לבלוט ולהביע את עצמו".
עם סיום הלימודים, פנו השלושה לכיוונים שונים: סמו פנה למכינת אדרת, מכינה קדם צבאית בכפר סילבר; דישון פנה ללימודים בישיבת ההסדר קריית שמונה; ורוזנצוויג למד בישיבת ההסדר בירוחם.
סמ"ר יהונתן יצחק סמו, מכרמי צור, לוחם בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים, נפטר מפצעיו ב־10 בנובמבר לאחר שנפצע בקרב במרכז רצועת עזה ב־8 בנובמבר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. “יהונתן היה ילד פיקח, שנון, ספורטאי מצטיין ומה שאפיין אותו זה שהוא לקח את האתגרים והקשיים בסבבה, הוא לא עשה משום דבר יותר מדי עניין", אומר הרב מוזס.
“כשהתחילה הקורונה והם היו באמצע כיתה י"ב, הייתי מתקשר עם התלמידים דרך הוואטסאפים, ואני זוכר ששלחתי ליהונתן הודעה כדי לשאול איך הוא מתמודד עם הימים הלא פשוטים, והוא ענה ‘הכל טוב, הכל בכיף’, ושלח לי תמונה שלו בחפירות ארכיאולוגיות באזור כרמי צור. גם בתקופת הצבא הוא התנדב לצנחנים, ובכל ההתכתבויות שלי איתו הוא ציין שהכל טוב בצבא ושאין לו קשיים מיוחדים. גם במכינה בכפר סילבר הוא מאוד בלט בשל היותו אדם חברתי. כשמו כן הוא, יהונתן תמיד היה מתנדב ראשון לעזור במסגרת הפעילויות הרבות שהיו בכיתה, וגם בתחום הלימודי הוא היה מאוד פיקח ולמד בצורה נפלאה את כל מה שהוא רצה ובחר בו".
“אני זוכר שכשסמו הגיע למחזור באמצע כיתה י’, אי אפשר היה שלא לשים לב לזה שעל היום הראשון הוא התיישב עם החבר’ה וכבר הפך לאהוב על כולם. הוא ממש בלט מהרגע הראשון והיו לו אדישות וקלילות כזו. מבלי לדבר הרבה הוא הצליח לשבות את הלב של כולם", מספר צור טחובר, חברו לספסל הלימודים. “הוא היה ספורטאי מצוין והיה רץ מאוד מהר, הוא מאוד אהב כדורגל, אהד את מכבי חיפה והיה לו ידע עצום גם בכדורגל העולמי. אני הייתי הצלם של השכבה, ועברתי על התמונות שצילמתי מהלימודים, וכמעט לא מצאתי תמונה שלו לבד. הוא היה איש של אנשים, של חבורה. הוא תמיד היה מוקף באנשים. כנראה שהיה לו קשה בלי אנשים. מה שאהבתי בסמו הוא שכשהיית מדבר איתו, הוא היה מסתכל לך בעיניים החומות־שחורות שלו, היה לו מבט עמוק והיית טובע בתוך עיניו והוא גם היה מסתכל לך ישר בתוך הפרצוף".
“אחרי סיום הלימודים, היה זמן שסמו ואני היינו ביחד באותו בסיס בצנחנים, בגדודים שונים, וכשדיברתי איתו, הוא תמיד היה על המטרה, מכוון וממוקד, הוא ידע מה הוא רוצה וידע איך לעשות את זה", מוסיף יאיר תבורי, בן כיתתו. “היה לו את זה. הוא היה בחור שקט אבל חברמן. הוא ידע שהוא מלך העולם. הוא היה מלך שקט והרגיש מלך, אבל מאוד צנוע".
בין תורה לאמנות
עשרה ימים אחרי נפילתו של סמו, ב־20 בנובמבר, נהרג חברו לכיתה, סמ"ר איתן דישון מירושלים, לוחם בסיירת גבעתי, בקרב בצפון רצועת עזה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. “עם איתן היה לי קשר מאוד קרוב בלימודים וגרנו יחד באותו חדר במשך שנתיים", מציין טחובר.
“הוא עשה 5 יחידות לימוד במתמטיקה ו־5 יחידות לימוד בפיזיקה והיה פשוט גאון. היית רואה אותו כל הזמן יושב ולומד והכל היה לו ממש קל. הוא גם היה עילוי בלימוד תורה ותכנן להיות רב. כולם ניבאו לו גדולות בתחום הזה. בזמן הפנוי הוא אהב לשבת ולעשות צחוקים. הלימודים שלנו היו מאוד אינטנסיביים ובחדר היה לנו מפלט לעשות צחוקים, הקלילות הזו וההומור הם משהו שהוא ניחן בו. בתקופה האחרונה הוא סיפר שהוא רוצה להישאר עוד 5־4 שנים בישיבה ולכולם היה ברור שהוא בדרך להיות רב. הוא היה חייכן ותמיד נעים הליכות".
“לא האמנתי כשקיבלתי את הטלפון שבישר לי על נפילתו של איתן דישון", מספר הרב מוזס. “חשבתי שהעולם פשוט נופל עליי כי בדיוק משפחת סמו קמה מהשבעה, וליפול שוב לבשורה כל כך קשה, זה היה משהו לא ייאמן עבורי. איתן היה בחור חמד. אני מכיר את משפחתו שנים רבות כי לימדתי כבר את דוד שלו, יוני, ואז גם לימדתי אותו. הוא אהב מאוד ללמוד תורה, גמרא וכל מה שנוגע לדת. החברים שלו לכיתה תמיד היו צוחקים שכשהייתי שואל שאלה קצת קשה ובמשך שתי דקות כולם היו מגמגמים תשובה, אז הייתי אומר: ‘איתן, דבר’, והוא מיד היה עונה תשובה מפורטת בחיוך מבויש. פשוט קסם של בחור עניו שמעולם לא השוויץ או השתחצן בידע הרב שלו".
"בתחום החברתי הוא הדריך בסניף ארמון הנציב של בני עקיבא בירושלים, והיה אהוב ואהוד. הוא היה פעיל מאוד ומאוד רצה להתקדם בתחום לימוד התורה. לקראת גיוס, הוא קיבל זימונים לבחינות ליחידות עילית והיה יכול לעבור את זה לדעתי בקלות, אבל הוא בחר להמשיך בלימודי התורה, ושמעתי מחמאות עצומות מהישיבה בקריית שמונה שבה הוא למד. הוא בחר להצטרף למסלול הראשוני של הישיבה ששילבה תלמידים בסיירת גבעתי, וגם בו הוא גילה תחושת שליחות רבה ביותר, ולדאבוני הרב הוא נפל בקרב כמפקד נמ"ר בעזה".
ב־22 בנובמבר, יומיים אחרי נפילתו של דישון, נפל גם סמ"ר איתן דב רוזנצוויג מאלון שבות, לוחם בגדוד שקד שבחטיבת גבעתי, בקרב בצפון רצועת עזה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין כפר עציון. “כשהלכתי לניחום אבלים אצל משפחת דישון, ועל סף המדרגות פתחתי את הפלאפון כדי להעביר אותו למצב ‘שקט’, פתאום אני מקבל את הבשורה הבלתי מתקבלת על הדעת על נפילתו של חלל שלישי מכיתתי, איתן רוזנצוויג", משחזר הרב מוזס.
“הרגשתי רעד פיזי ברגליים ולא יכולתי לעלות במדרגות ולהגיע לבית משפחת דישון. אחרי שדיברתי עם חבר כחצי שעה וסיפרתי לו על הצער, נכנסתי לבית משפחת דישון כדי לנחמה. איתן היה בחור באמת יוצא דופן בהתנהגותו, ולמרות המיוחדות שלו הוא היה איש של חברה, הוא היה מציג ופעיל, הוא עשה ‘פואטרי סלאם’, צייר והיה אמן כישרוני מאוד. הוא היה מופיע בשנינות ובחריצות בנושאים עמוקים. בגיל 17 הוא העלה בפנינו קטע על זִקנה, שזה היה מדהים. גם יצירת הסיום שלו באמנות הייתה בנושא החיבור האישי שלו להיסטוריה היהודית, וזו הייתה יצירה מדהימה שנעשתה בחומרים הדומים לכתיבת סת"ם. אחרי שהם עזבו את התיכון, הוא קיים מפגש של חברי הכיתה והזמין גם אותי, וזה מראה לך על החברותיות שהייתה בו".
“עד הצבא, איתן ואני היינו בלתי נפרדים", מספר תבורי. “מגן חובה אנחנו ביחד וגם עכשיו אני גר צמוד לבית שלו. הוא פשוט היה אמן. כל עולם האמנות, היצירה, הציור, הכתיבה והספרות, כל העולם ההומני זה מי שהוא היה. הוא חי את זה. זה הדלק שהדליק אותו. כשהיינו בכיתה ד’ יצאנו לטיול בבית שמש, ובאמצע הטיול איתן, כהרגלו, הלך לצד והסתכל על הנוף והתעסק עם האבנים, ופתאום הוא מצא פסלון מימי הביניים או משהו כזה. בזכות זה, סגרו את כל האזור ומצאו כפר שלם שנעלם. פרסמו את זה בעיתון והוא הביא את העיתון לבית הספר והיה כל כך גאה בזה. זה מי שהיה איתן. הוא כל כך אהב היסטוריה וארכיאולוגיה, כבר מגיל קטן. הוא היה בחור של ספר ושל כתיבה. הוא לא היה מדבר שטויות אלא היה לו ידע על כל דבר. הוא חקר ולמד וגם העדיף לשבת בצד ולא לבלוט יותר מדי, כיאה לאמן, אבל אם היית מדבר איתו היית מגלה עולם ומלואו".
"בתיכון הוא היה במגמת אמנות וספרות, וזכה במלגה ללימודים באוניברסיטה, אבל העדיף ללמוד בישיבה, לשרת בצבא ורק אחרי זה לחשוב על לימודים באוניברסיטה. היה חשוב לו לשבת וללמוד תורה. הוא ידע לשלב בצורה מדהימה בין העולם הריאלי וההומני ובין העולם הרוחני. זה היה שילוב מדהים שלא הרבה מסוגלים לו. הוא היווה דוגמה אישית".
“איתן ידע לכתוב את המחשבות שלו על דף וזה היה יוצא מדהים ומעורר השראה. היית מנסה ללגום מתוך המוח שלו, גם בציורים וגם במה שהוא היה כותב", מוסיף טחובר. “אם היית מנהל איתו דיון ובתחילתו לא הייתם מסכימים, בסוף הדיון הוא היה מסכים איתך. הוא אפילו לא היה שם לב שהוא עבר צד בדיון. הוא היה כל כך מנותק מהאגו שזה היה סבבה בשבילו לעבור צד. זו הייתה אחת הגדולות שלו. הוא באמת היה אמן בנשמה, במובן הכי עמוק של המילה. זה אבסורד שלבן אדם הזה נתנו נשק, היו צריכים לתת לו מכחול. הוא לא היה טיפוס של נשק אלא של אמנות ויצירה".
משפחה לחיים
“עכשיו זה הזמן ללחום ולעשות מה שצריך, ואנחנו נמצא את הזמן להיות עם המשפחות השכולות ולעסוק באבל ובהנצחה", אומר טחובר על ההתמודדות עם האובדן. "אנחנו ממשיכים את החיים ותפקידנו בעולם הוא לחיות, בניגוד למה שהאויבים שלנו רוצים. בערב שבו קיבלתי את הבשורה על נפילתו של איתן דישון, הייתי בחתונה של חבר מהמחזור שלנו, וזה ממחיש לך את תמצית הישראליות, בין עצב לשמחה. זה היה מאוד אבסורדי. זו המציאות, ואנחנו מחפשים את החיים, לבנות ולהתפתח, וזה העולם שלנו".
“נאמר לנו שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, תלמידי חכמים נלחמים להביא שלום לעולם", מציין נשיא וראש מוסדות רשת "אור תורה סטון", הרב ד"ר כתריאל ברנדר. “ואכן, שלושת התלמידים שלנו, וכלל החללים, נתנו את חייהם לא רק למען ביטחונם של אנשי ישראל אלא למען העולם החופשי כולו. המשפחות שלהם, אנחנו, הרבנים, המחנכים והחברים שלהם מבינים זאת. הם היו מחויבים לא רק לקיים את ערכי אבותינו ומנהיגינו, אלא להתגייס לאותן יחידות שבהן נדרשות אחריות ושליחות. הם ימשיכו להתקיים בחבריהם, במעשים הטובים שהם חלקו איתנו ובפעילויות וביוזמות השונות שנקיים לזכרם".
הרב מוזס מספר כי הזמין בשבת הקרובה את בני הכיתה למפגש בביתו בכדי לדבר על שלושת הנופלים ולהעלות רעיונות להנצחתם. “כולנו מרגישים", אומר תבורי, "במיוחד כשנפגשנו מלוויה ללוויה, משבעה לשבעה, שכולנו משפחה לחיים, זה חלק מאיתנו. מובן שזה קשה, אבל נהיה שם אחד בשביל השני ונוכל לזכור ולשוחח על חברינו תמיד, כל החיים".
