אלון נמרודי, אבא של תמיר, מגיע באיחור לפגישה שלנו בכיכר החטופים בתל אביב. שיירת ראש הממשלה הגיעה לקריה לדון בעסקת החטופים, והתנועה בצירים מסביב כבדה. זה כמעט סימבולי, ביום שבו מגיעה השיירה לקריה, דווקא אלון תקוע בפקק מאחור. בנו תמיר, שנחטף ממנהלת תיאום וקישור עזה, חצה את הגבול כשהוא בריא ושלם, אולם כעת ברור לאביו שבסלקציה האכזרית שישראל מצאה את עצמה בה, תמיר ייבחר, ככל הנראה, אחרון. לכן אלון זועק מעל כל במה, “אל תפקירו את החיילים".
דיווחים על תקיפה ישראלית סמוך לדמשק; הפסקת האש תתחדש? | עדכונים שוטפים
לקראת מו"מ חדש לשחרור חטופים נוספים? "זה יהיה לדיראון עולם אם הם לא יחזרו"
ב־7 באוקטובר תמיר נמרודי, מש"ק חינוך בבסיס תיאום וקישור ליד מחסום ארז, ישן במיטתו. זמן קצר לפני כן עוד ישב עם חברים בחדר המבצעים, אך עזב אותם כי היה עייף. הם ניצלו, הוא נחטף. “הכל הסתדר נגדנו", משתף בכאב האב. “תמיר התנדב לעשות את אותה שבת, הוא בכלל לא היה אמור להישאר. לאחרונה התברר לנו שעד 4:30 בבוקר הוא היה עם חברה טובה שלו בחדר המבצעים. היא ביקשה ממנו להישאר עוד קצת והוא אמר שהוא עייף והולך לישון. שעתיים אחר כך זה קרה".
דקות בודדות הספיק תמיר להתכתב עם אמו, חירות נמרודי. בין 6:45 ל־6:49 הוא שאל אותה מה שלומה ומה שלום אחיותיו, כשענתה כי מבחינתן הכל בסדר ושאלה מדוע הוא שואל, ענה פשוט: “טילים!".
“הוא בדרך כלל לא כותב עם סימן קריאה, הוא גם בדרך כלל לא מודיע שיש טילים, הרי זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, אבל הפעם זה כנראה היה חמור. הוא אמר לה שמזלן שהן לא שמו לב ולא יודעות שיש אזעקות, וגם כתב שטילים נפלו על המגורים וזה לא מפסיק", מספר אביו.
הוא אמר עוד משהו?
“בדרך כלל הנוהל הוא שכאשר יש טילים, החיילים נכנסים למיגונית, ודקות אחר כך לוקחים את כל מי שלא חיוני ומעלים אותו הביתה. אז הוא כתב לה: ‘בטח פינוי'. חירות כתבה לו ‘תשמור על עצמך'. כתב לה ‘אני אשתדל'".
מה קרה אחר כך?
“פה הסתיימה התקשורת איתו. ב־7:30 חירות שאלה אותו אם הוא בסדר, אבל הוא היה בכניסה לעזה. ב־7:12 הם כבר היו חטופים".
איך אתה יודע?
“לפי ההתכתבויות של רון (שרמן) עם אמא שלו".
שלושה חיילים נלקחו מהבסיס: תמיר נמרודי, ניק בייזר ורון שרמן. “אנחנו יודעים שכבר ב־7:25 הם היו מחוץ לשער הבסיס", אומר נמרודי. “הם הלכו את המרחק הזה ברגל. הוא היה עם שורטס וחולצה קצרה, יחף ובלי משקפיים. תמיר לא רואה ממטר בלי המשקפיים".
לו יהי
בחזרה לכיכר החטופים. לא רחוק מהמקום שבו אנחנו יושבים, עשרות אנשים שרים את “לו יהי", השיר שכתבה נעמי שמר ב־1973, בזמן מלחמת יום הכיפורים. בעיניים של נמרודי תהום של כאב כשהם שרים, “עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד, כל שנבקש - לוּ יהי". נמרודי מסביר כמה קשה לו לספר שוב ושוב את מה שקרה לבנו. אבל חשוב לו שיידעו, “אני רוצה שיידעו מי זה תמיר, אני רוצה לזעוק את הזעקה שלי ושלו".
בזמן שהמחבלים פרצו לישראל, טבחו בתושביה וחטפו מאות מהם, הוא היה ביוון עם בת זוגו. הודעותיה של בתו הקטנה עמית, שסיפרה לו על הטילים, העירו אותו. “ניסיתי לצפות בערוצים כדי להבין במה מדובר", הוא מתאר. "ניסיתי לתקשר עם חירות, גרושתי. עוד לא ידעו כלום, אבל כבר ברגע הזה התחושות היו קשות וכבדות. בסביבות 8:00 בבוקר כבר רעדתי ממש, הייתי בלחץ. הבנתי שמשהו לא טוב קורה".
ובכל זאת, תרחיש של חטיפה לא עלה על דעתך.
“לא. לא התחבר לי שום דבר, הקליטה הייתה מזעזעת. ראיתי באיזה באנר בערוץ חדשות אירופאי זניח שרקטות נורו מעזה. שום דבר דרמטי".
הקדמתם את הטיסה?
“הצלחנו להגיע בסוף רק בטיסה המקורית, למחרת בצהריים".
כך שאותן שעות מורטות עצבים בכלל עוברות עליך ביוון.
“כן. מ־8:15 לא הצלחתי לשתות קפה אפילו, לא היה לי אוויר, יצאתי החוצה. ניסיתי להפעיל את כל מי שאני מכיר, אני מכיר יחסית המון קצינים בכירים, בכל מיני יחידות, שלחתי לכולם הודעות, לצערי לא קיבלתי מענה, כי כולם היו בבור. ניסיתי לבדוק עם חברים שלי שהם מקושרים ברמה כזאת או אחרת, לא הצלחתי לקבל מידע".
ובינתיים בתקשורת הישראלית שברי מידע מתחילים להיאסף.
“בידיעות הראשונות שהגיעו על בסיס כזה או אחר שחדרו אליו מחבלים, הבסיס של תמיר בכלל לא היה בכותרות. ניסיתי להרגיע את עצמי, שהנה, הבסיס שלו לא בכותרות, אז מה הסיפור? אבל התחושה הייתה מאוד כבדה. גם גרושתי כתבה לי שיש לה תחושה לא טובה, ואז בארבע אחר הצהריים עמית נחשפה לסרטונים של חמאס".
מה היא ראתה?
“הסרטון היה קשה ובאיכות לא טובה. הוא היה קשה כי הרביצו להם. לא רואים את הפנים שלו, אבל עמית רצה לאמא שלה בוכה ואמרה לה ‘אמא, זה תמיר. אמא, תמיר נחטף'. ביקשתי ממנה לשלוח לי את הסרטון, ובאמת הוא היה כפוף עם הידיים מעל לראש. למרות ששלושתם נראים דומים במבנה הגוף, הכרתי מיד את התנועות ואת הפיזיות שלו. הייתי בסערת רגשות מטורפת".
מה עובר עליך ברגעים האלה?
“כל הדם יצא לי מהגוף באותו רגע, זה היה סיוט. ראיתי את הסרטון שוב ושוב ושוב. צעקתי ליעל בת הזוג שלי שזה תמיר, שהוא נחטף. לא היה לי ספק. בשמונה וחצי בערב במוצאי שבת הגיעו קצינים לבית של גרושתי, להודיע שהוא נחטף. אנחנו הראשונים שהודיעו להם, שקיבלו הודעה רשמית".
הוא היה הראשון שהודיעו לגביו, אבל יש חשש שהוא יהיה האחרון לצאת?
“ברור לי שנהיה אחרונים. זאת הזעקה שלי בכל מקום. אחד מבני המשפחות שנמצא בסיטואציה דומה לשלי אמר לי ‘אנחנו לא רוצים עוד 180 רון ארדים', והוא צודק. כל נושא החיילים הוזנח לחלוטין, לחלוטין. אמרתי את זה גם בכנסת".
מה אמרת?
“הסתכלתי לחברי הכנסת ולשרים בעיניים, ואחרי שסיפרתי בכמה מילים על תמיר, אמרתי שהאחריות לשחרר את כל מי שנכנס חי לעזה ולהחזיר אותם חזרה הביתה בריאים ושלמים כמו שהם נכנסו, היא על כל אחד ואחד מהם. גם אמרתי להם שדם תאילנדי לא שווה יותר מהבן שלי. זה לא יכול להיות".
באותו היום גם נערך דיון על עונש מוות למחבלים.
“זה היה טמטום מוחלט, גם את זה אמרתי לחברי הכנסת והשרים. אמרתי להם בצורה מאוד מפורשת, תסתמו קצת את הפה, במילים האלה. מספיק עם פוליטיקה זולה. הדיון הזה מיותר לחלוטין. יש כבר בארץ דרכים משפטיות שמאפשרות הטלת עונש מוות. זה קיים. למה היה צריך את הדיון הזה? זאת פוליטיקה בשקל וחצי שפוגעת בילדים שלנו".
ממה אתה הכי חושש?
“הפחדים שלי איומים. התחושה היא נוראית, הבן שלי נשלח לשרת שם מטעם הצבא, אי אפשר להזניח ככה את החיילים, לא לספור אותם ולהשאיר אותם לסוף".
בלונים צהובים
יומיים אחרי החטיפה חמאס הוציא הודעה שתמיר נהרג. הם פרסמו תמונה ממעמד החטיפה, וצירפו פרטים אישיים, לרבות מקום מגוריו של תמיר והמספר האישי ואת השם של אביו. “ברור שזה מידע שהם אספו בחקירה, כי הדיסקית לא הייתה עליו", אומר אלון, “היה כתוב שהוא נהרג מהפגזות של חיל האוויר".
ניסית לאמת את זה?
“בטח. פניתי לקצין שהגיע אלינו הביתה, הוא אמר לי שיבדוק. הקצין שמלווה אותנו אמר לנו שהנחת העבודה של צה"ל היא שהוא חי ומחפשים אותו כחי".
ספר לי קצת על תמיר.
“תמיר ילד מדהים, חכם בטירוף, אוטודידקט עם זיכרון משוגע. אוהב דברים שהם לא טריוויאליים לבני גילו, בטח לא כשהוא היה עוד יותר צעיר. הוא אוהב גיאולוגיה, זואולוגיה, גיאוגרפיה, אסטרונומיה. כל תחומי המדע. היו לו הרבה קשיים בבית הספר, אבל בסופו של דבר הוא פרח וסיים את בית הספר בהצטיינות במגמת אומנות, עם בגרות מלאה. למרות הפרופיל הנמוך שלו, הוא רצה לעשות את השירות הכי משמעותי שאפשר, אז הוא היה מש"ק חינוך בעזה".
אביו מתגאה במיוחד בפתק קטן שנמצא בין החפצים האישיים שלו, ובו שלושה ערכים שהוא רוצה לחיות על פיהם: להצליח לעזור להרבה אנשים, ליצור מעגל חברתי קרוב, לא לפגוע. ב־15 בנובמבר היה יום הולדתו ה־19 של תמיר. באותו יום ביקש אביו להפריח בלון צהוב לכבודו. יותר מחצי מיליון בלונים צהובים מילאו את השמיים, ודימוי התקווה הזה ליווה את עסקת החטופים, שיצאה לדרך בדיוק לפני שבוע. כשהוא רואה את מראות החטופים ששבים הביתה, נמרודי מתאר שמחה גדולה ותקווה לצד כאב עצום. “אני רואה הורים מחבקים את הילדים שלהם", משתף, “אני גם רוצה חיבוק".
במקביל לחטופים שמשוחררים, מדינת ישראל המשיכה לדרוש מארגון הצלב האדום שיבקר את החטופים ויעדכן במצבם. “כבר ראינו מה קרה לחיילת שנכנסה על הרגליים וחזרה בארון", אומר אלון, “הארגון הזה הוא מחדל מיסודו. זה ארגון שדורש מאיתנו לנהוג על פי כללים הומניטריים אבל לא דואג לאנשים שלנו שם. לא יכול להיות שהם לא שולחים רשימה שמית, מי פצוע, מי חי, מי בריא. הם לא נותנים להכניס תרופות או משקפיים או נעליים. המשקפיים של תמיר נשארו מאחור. גם המשאף של רון שרמן, שנחטף עם תמיר. מישהו דואג לזה?".
השבוע נפגש נמרודי עם נשיא גרמניה פרנק־ואלטר שטיינמאייר, שהגיע לביקור הזדהות בישראל. בפגישה עלתה הדרישה להתערבות של הצלב האדום: “הרי עכשיו הצלב האדום יודע מאיפה וממי הוא מקבל את החטופים, הוא יכול להגיע למי שצריך. הוא חייב לספק רשימות ולהכניס תרופות ואת כל הצרכים הנדרשים, זאת דרישת חובה, לא בקשה".