"התפיסה של אופיר הייתה שזכות הקיום שלנו במדינת ישראל תלויה בכך שכל יהודי בעולם יכיר ויהיה מחובר למדינת ישראל, שאנחנו לבד זה לא מספיק כדי לייצר את הכוח הזה של מדינת ישראל. אני חושבת שאחרי ה־7 באוקטובר זה פתאום ברור לנו מאוד", אומרת ורד ליבשטיין, אלמנתו של אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שנהרג בשבת השחורה בחילופי אש עם מחבלים כשהוא מגן בחירוף נפש על קהילתו בקיבוץ. בנם, ניצן ז"ל (19), נרצח בידי מחבלים באותה התקפה על הקיבוץ.
יישוב חדש בנגב על שמו של ראש המועצה שנרצח בטבח
האזהרה של הרשויות: "בגלל המלחמה, כמות בני הנוער בסיכון תקפוץ"
היום (רביעי), בשעה 17:00, במלון מנדרין בתל אביב, יתקיים טקס השקת קרן "אור אופיר" ע"ש אופיר ליבשטיין, שמטרתה להמשיך להגשים את חזונו ליצירת קשרים בין יהודי התפוצות למדינת ישראל, תוך דגש על שיקום וחיזוק העוטף.
בנוסף לכך, וברוח חנוכה, חזרה ורד בימים אלה מביקור בקהילות יהודיות בצפון אמריקה אליו נסעה יחד עם שני ילדיה הצעירים, ועם אחיו של אופיר, דורון ורחלי, ובני משפחה נוספים. שם, במסגרת המיזם "לאורו של אופיר", שהתקיים ביוזמת שירי מדר, מנכ"לית ארגון וויקיבוץ (WeKibbutz), הם הדליקו נרות להנצחתו ולמען בנות ובני עוטף עזה שיחזרו לבנות את ביתם. וויקיבוץ, ארגון גג לפעילויות בתפוצות, נוסד על ידי ליבשטיין ז"ל והוא שימש כיו"ר שלו. במיזם "לאורו של אופיר" נמכרו ברחבי ישראל, אירופה וקהילות צפון אמריקה כ־50 אלף ערכות נרות חנוכה מהודרים שלקופסה שלהם צורפו סרטון ותפילה מיוחדת לזכרו. הנרות נתרמו על ידי חברת ״נופך משלך״ מפתח תקווה, ומאות רבות של מתנדבים מרחבי הארץ עמלו על הכנת המארזים. כל ההכנסות מהערכות שנרכשו הועברו ישירות לתרומה עבור קרן "אור אופיר".
"אופיר השאיר לנו חזון מאוד ברור ותוכניות עבודה ל־50 השנים הקרובות", אומרת ליבשטיין. "הייתה לו דרך מאוד ברורה וכל מה שנשאר לי זה רק לממש. כמובן שאני לא יכולה לעשות זאת לבד, כי אלה תוכניות ענק. יש פה המון שותפים לעשייה. בשלב הראשון אני עוד לא מדייקת את הדרכים שבהן אני רוצה להנציח את אופיר. כרגע יש כל כך הרבה אנשים וגופים שרוצים להמשיך את הדרך שלו, ואני רק מצטרפת אליהם. וויקיבוץ, הפועל בעשרות קהילות יהודיות בינוניות־קטנות ברחבי העולם, הוא אחד המשמעותיים".
ורד ואופיר, שניהם בני אותו גיל, הכירו לפני 30 שנה בצבא, והיו נשואים 25 שנים. "בנינו את ביתנו בכפר עזה, שם נולדתי, ונולדו לנו ארבעה בנים: אביב (22, בקבע בצבא), ניצן ז"ל (19, סיים מכינה קדם־צבאית והיה אמור להתגייס ממש עכשיו למודיעין), עידן (14) ואורי (9), תלמידי בית ספר", היא מספרת.
"רצה שנחיה ונחייך"
"באותה שבת התעוררנו כמה דקות לפני השעה 06:30 לאזעקות, ודי מהר התקבלה הודעה שיש חדירה ליישוב וכל כיתת הכוננות קופצת. ראשי רשויות לא יכולים להיות חברים בכיתת כוננות, אבל לאופיר זה היה מאוד חשוב, ולכן הוא היה רשום בכל זאת בכיתת כוננות. הוא כמובן קפץ, יצא עם אקדח ועם אפוד ורץ לכיוון הנשקייה. אנחנו יודעים שהוא הספיק להגיע לנשקייה, לאסוף נשק, וגם להכווין אנשים לכיוון המחבלים שהגיעו במצנחי רחיפה. הוא רץ לכיוון מצנחי הרחיפה. הדרך בין הנשקייה למצנחי הרחיפה עברה ממש ליד הבית שלנו, ושם באופן סמלי, מתחת לעץ הזית, בכניסה לבית שלנו, הוא פשוט נהרג".
מתי זה נודע לך?
"הייתי בממ"ד עם שלושת הילדים, למעט ניצן שגר במגורי הצעירים. שמענו יריות לכל כיוון, וכבר בשעה 07:15 הבנתי שאמא שלי נרצחה. קצת אחרי זה התקשרו מהמועצה ואמרו שאופיר לא עונה להם. חיפשנו איפה המיקום שלו לפי הטלפון, ראינו שהוא ממש ליד הבית, שכמה דקות אין תזוזה והמיקום אותו מיקום. אביב החליט שהוא הולך לראות מה קורה עם אופיר. הוא הספיק לראות אותו, ראה שהוא לא נושם, לקח את הנשק ובא לספר לי ש'אבא נהרג', ואני סיפרתי לילדים את מה ששמרתי בלב, 'גם סבתא נהרגה'.
"בינתיים במגורי הצעירים ניצן היה איתנו כל הזמן בקשר", היא ממשיכה לספר. "כולנו היינו בשקט בממ"ד, מתכתבים בהודעות. ניצן כתב שהוא נורא מפחד. אחרי שעתיים הבנו שנטע, האחיין שלי, הבן של אחי, שגם היה במגורי הצעירים, נרצח. בסביבות השעה 12:30 ניצן התקשר ואמר שהחזיק את דלת הממ"ד ושירו בו כדור דרך הדלת בעורק הראשי של הירך. אנחנו הנחינו אותו איך עושים חוסם עורקים. היינו איתו על הקו, ובקו השני ניסינו להשיג חילוץ. ב־14:45 נגמרה לו הסוללה בטלפון, ומאותו רגע לא ידענו שום דבר. התפללנו, כמה שזה נשמע הזוי, שהוא חטוף. זה היה נשמע לנו יותר טוב מהרוג. חילצו אותנו רק ביום ראשון ב־11:00 בבוקר מהבית, יצאנו משם בלי כלום. רק 12 יום לאחר אותה שבת קיבלנו את ההודעה שמצאו את גופתו של ניצן ושהוא נרצח".
איך נראים החיים שלכם אחרי ה־7 באוקטובר?
"במהלך השבעה החלטנו שאנחנו צריכים לשכור בית ולא לחיות בבית מלון, אם אנחנו רוצים לשקם את המשפחה שלנו. שכרנו בית ביישוב מתן צמוד לאחותי. גם אח שלי, שבנו גם נרצח, שכר בית לידנו. מאז אנחנו מנסים להתחיל את החיים החדשים שלנו בשלב הזמני הזה, שאנחנו עוד לא יודעים לאן הוא הולך. מדברים על כך שהחזרה לכפר עזה היא מינימום תוך שנתיים. בינתיים שכרנו כאן דירה לשנה, כשכל יום אנחנו נוסעים עם הילדים למסגרות החינוך בקיבוץ שפיים, שאלה מסגרות החינוך של כפר עזה, כדי שיהיו עם החברים שלהם".
כיצד את מתמודדת עם האובדן העצום?
"אופיר היה איש של המון חזון, איש עם המון אופטימיות. המשפט הקבוע שלו היה 'האור והטוב ינצחו'. ברור לי שנשארו פה שלושה ילדים ומגיע להם חיים שלמים ומלאים גם בתנאים האלה, ושבשבילם אנחנו צריכים להוציא את המיטב. גם אופיר היה רוצה שנמשיך את הדרך שלו, שנחיה ונחייך. לא אגיד לך שזה קל, אנחנו כל פעם נופלים קצת וקמים. בסיור בקהילות יהודיות בצפון אמריקה היינו גם עם מרים פרץ שעבדה עם אופיר צמוד בפרויקטים השונים של וויקיבוץ. מרים נתנה לי המון כוח במהלך עשרת הימים שהיינו יחד. זה כן נורא מה שקרה, וקשה לקום מהמיטה, אבל אין לנו ברירה אחרת. זה הניצחון שלנו שאנחנו קמים בבוקר, מחייכים, עושים, מקדמים. זה המשך הדרך של אופיר וזה הניצחון שלנו".
ליבשטיין, שעבדה כמנהלת קהילה בקיבוץ בית קמה, מנסה לחזור עכשיו לשגרה ("מקווה שזה יצליח לי"). את הביקור בקהילות היהודיות היא מסכמת כמאוד מרגש. "זה היה מרגש מאוד לראות את כמות האנשים בעולם היהודי שהכירו את אופיר, שהראו לנו תמונות שלו מחובק איתם, שסיפרו שהוא חבר שלהם, כמה השפיע עליהם, וכמה הביקורים שהם עשו אצלנו באזור הותירו בהם רושם", היא מספרת. "למשל בכנס של ארגון JNF בדנוור ראיתי כמה אנשים מההנהגה שהכירו את אופיר ורצו לעשות איתו פרויקטים. היו להם הרבה תוכניות משותפות, חלקן כבר נסגרו וחלקן יקודמו בעקבות תהליכים שאופיר התחיל. אירוע מרגש נוסף היה מפגש בסן דייגו, שהיא הפדרציה היהודית שמאמצת את שער הנגב. הרבה מהאנשים שלהם גם היו אצלנו בבית. אופיר מאוד אהב לארח אנשים בבית. אני עצמי מאוד התרחקתי מביקורי פוליטיקאים וכדומה, אבל כשהיו מגיעים אלינו מקהילות התפוצות, הייתי יודעת שזה נורא חשוב להם ולאופיר. לכן כשרק הם היו, אז גם אני הייתי נשארת ולא נעלמת מהבית".
"הלב של המשפחה"
אופיר, היא מציינת, "היה קודם כל איש של אנשים. היו לו המון חברים, תמיד הייתי צוחקת שלא משנה באיזו שעה אני נכנסת לבית, אין לי מושג כמה אנשים יהיו בו. שבוע לפני ה־7 באוקטובר אופיר אמר לי בלילה: 'נראה לי שבני גנץ יגיע עם עוד שניים־שלושה אנשים'. אמרתי לו, 'טוב, אארגן את הבית'. ואז בבוקר הוא שלח לי הודעה: 'בני גנץ יגיע עם עוד 30 איש', וידעתי להתארגן לזה. היינו מאוד רגילים לזה, בכל החגים בני המשפחה היו אצלנו, שישי־שבת היינו מארחים. אופיר, כאמור, היה איש של אנשים. תמיד היה אומר כשנכנס להיות ראש מועצה שהדבר הכי חשוב לו הוא שאחרי שיצא משם בתוך עשר שנים - הוא יישאר אותו בן אדם, עם אותם חברים ואותם ערכים".
"מבחינתי ומבחינת אנשים שפגשתי במסע הזה, אופיר סימל אופטימיות, את הקשר בין ארץ ישראל לעם היהודי. היו לו תוכניות וחזון להמשיך את בניין הארץ והיישובים בעוטף", מוסיפה רחלי ליבשטיין־יניב, אחותו של אופיר, הקטנה מבין חמשת האחים והאחיות, שהשתתפה בסיור בצפון אמריקה. "אופיר הקדיש את חייו לכך שאנשים יחיו בתחושה של ביטחון ויקומו בבוקר לחיים משמעותיים ומלאים. יש חשיבות רבה בלהמשיך את החזון שלו ולפעול בדרכים הכי פרקטיות לבנות חיים שמבוססים על משמעות ועל ביטחון".
ספרי על אופיר, האח.
"כאח הוא היה בשבילי בדיוק כמו שהיה רוצה להיות בשביל אנשים אחרים - כמו מגן אנושי. הוא היה אח גדול שנותן תחושה של ביטחון וכל רגע במחיצתו היה ממש רגע של שמחה. כל החגים וכל הזדמנות שהייתה לנו להגיע לקיבוץ כפר עזה ולהיות שם עם הקהילה, לטייל באזור, היה מבחינתנו רגע של שמחה ושל ביחד. הוא היה הלב של המשפחה, איחד בין כולם, תמיד היה עם אנרגיות טובות. היה בו המון אור, ועכשיו המטרה היא להמשיך לעשות טוב בעולם, להמשיך להביא את האופטימיות, את היושרה והמנהיגות שהיו בו ולייצר יותר חוסן אצל כל אחד מאיתנו וכל המעגלים שמקיפים אותנו. שהמלחמה הזו תהיה המלחמה האחרונה, שנדע שהוא לא הקריב את חייו לשווא, אלא עשה זאת למען כל מדינת ישראל והעם היהודי".