קולו של תומר ערבה אליעז ז"ל נשמע מעבר לדלת. הוא ביקש מעמרי מירן (46) לפתוח את הדלת. אם לא, המחבלים ירצחו אותו.
בשלב הזה של הבוקר עמרי כבר היה בממ"ד בקיבוץ נחל עוז, יחד עם אשתו, לישי, ושתי בנותיו. כשנכנס, לקח מהמטבח שני סכינים. הוא כבר ידע שלא מדובר במתקפת טילים שגרתית וכי לקיבוץ חדרו מחבלים. הוא אף שמע אותם על יד החלון. אך כששמע את תומר, פתח את הדלת.
הוא לא ידע שהמחבלים מנצלים את הנער הצעיר ומובילים אותו באכזריות מצמררת מבית לבית, מכריחים אותו לקרוא בעברית לתושבי הקיבוץ לצאת מבתיהם, וכשיצאו, הם רצחו אותם מולו.
כך הם עברו מבית לבית. כשהגיעו לביתו של עמרי, גם הוא כמו תושבים אחרים פתח לו את הדלת. הפעם המחבלים לא רצחו את המשפחה אלא העבירו אותם לבית של משפחת עידן, שתועדה באותם רגעים בלייב מצמרר. מעיין, הבת הבכורה נרצחה, והוריה גלי וצחי עם שני ילדיהם הקטנים נותרו כבני ערובה.
כמה שעות קודם לכן, במושב יסוד המעלה שבעמק החולה התעורר דני מירן, אביו של עמרי, וכהרגלו הדליק את הטלוויזיה. הוא ראה כי ישנן התרעות צבע אדום ביישובי העוטף והתקשר לבנו, לשאול אם הכל בסדר. "הוא אמר לי 'אתה כל פעם מתרגש מחדש. יש כמה טילים, מה אתה מתרגש, אנחנו בסדר'", משחזר דני, "אבל כעבור זמן ראיתי שיש מחבלים בתוך היישובים והם הורגים כל אדם שנקרה בדרכם. התקשרתי שוב לבן שלי, והוא אמר לי שכל הקיבוץ מלא מחבלים".
הוא אומר לך איפה הוא נמצא?
"כן, הוא סיפר לי שהוא הכניס את לישי והבנות לממ"ד. לא היה לו נשק, אז הוא לקח שני סכינים מהמטבח. הוא אמר לי לא לטלפן יותר, כי הם צריכים להיות בשקט. המחבלים מסתובבים ליד החלון, והוא לא רוצה שישמעו אותם. לכן ביקש שאשלח רק וואטסאפים".
מה עובר לך בראש ברגעים האלה?
"שהצבא עוד מעט מגיע ופותר את זה. חשבתי שגם אם יש מחבלים, הצבא שלנו יכול להשתלט על מצבים כאלה".
מה קרה אחר כך?
"ב־10:50 שאלתי אותו אם הם עדיין בממ"ד. הוא כתב לי 'כן'. זאת הייתה ההודעה האחרונה ממנו. אחר כך כתבתי שוב שאני מודאג ושיגיד לי מה קורה, אבל הוא כבר לא ענה. הייתי בטוח שחרב עליי עולמי, שאין לי ילד, אין לי נכדות, אין לי כלה. הייתי בטוח שכולם נרצחו. עם התחושה הזאת ישבתי עד 18:30. זה גיהינום שאני לא מאחל לאף אחד. ב־18:30 אמה של כלתי, רות לביא, אמרה לי שעמרי נחטף ולישי והבנות בסדר. הייתה לי שמחה בלב, שמחה גדולה מאוד. ברור שהעובדה שהבן שלי חטוף היא סכין בלב, אבל מצד שני כולם בחיים ויש תקווה שהוא יחזור".
על השעות שחלפו על בני המשפחה מאז ההודעה האחרונה מעמרי ועד לטלפון מרות, שמע דני מלישי. "הם הוציאו את עמרי, לישי והבנות מהבית בסביבות 11:00 והעבירו אותם לשכנים, למשפחה של צחי עידן, שנחטף גם הוא. הם ראו שרצחו את הבת הגדולה של צחי ושההורים יושבים עם הילדים על הרצפה במטבח. הם היו עם תחתונים וטריקו, יחפים. עד שהמחבלים הוציאו את עמרי וצחי, כולם היו בני ערובה. אחר כך הנשים נשארו, ישבו עם הילדים על הרצפה, עד שבאו החיילים וחילצו אותם משם".
בעוד משפחות רבות נתלו בכל סרטון בטלגרם כדי לאסוף עדויות והוכחות לכך שיקיריהן נחטפו לעזה, משפחתו של עמרי ראתה את זה קורה במו עיניה. "ב־13:20 אמרו לגברים או שאתם באים איתנו או שאנחנו הורגים את כולם", אומר דני. "הגברים קמו והלכו איתם. הם אזקו את הגברים וגררו אותם. הנכדה שלי רוני, בת השנתיים, צעקה 'אבא שלי, אבא שלי'. היא הרגישה שמשהו רע קורה. לישי אמרה לו 'עמרי, אני אוהבת אותך, אל תהיה גיבור, תשמור על עצמך'. אני תמיד אשאל איך קרה שלא רצחו אותם, כי בכל מקום התעללו, רצחו, שרפו, ופה השאירו אותם בחיים".
במשך זמן רב המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלו של עמרי. לפני כשבועיים, עם חזרת החטופים, ניתן אות חיים ראשון. "אחת החטופות סיפרה שהיא ראתה אותו. הוא לא היה במנהרות, אלא בתוך בית, באחת הדירות", הוא אומר. "אבל אני לא יודע מה קרה לו אחרי שהיא הלכה ואיפה הוא נמצא".
שעות שהן חלום
בעוד החורף מתמהמה מלהגיע במלוא עוצמתו, כיכר החטופים נשטפת מבקרים. דני מירן נמצא שם. קשה שלא להבחין בו, הוא תמיד מוקף אנשים. עיניו עצובות, ובקול עדין ורגוע הוא מתאר בפני קהל שומעיו מה קרה. נדמה לי שמעולם לא ראיתי אותו יושב. הוא תמיד שם, מסתובב, נואם, משוחח עם קבוצות, עם בני נוער, כלי תקשורת. כך כבר חודשיים, ללא הפסקות.
יומיים לאחר פרוץ המלחמה עבר דני להתגורר בדירה בתל אביב, שאפשרו לו "אנשים טובים", כפי שהוא מתאר זאת. מאז הוא בעיר הגדולה, הרחק מביתו, מנסה לעשות הכל על מנת להשיב את בנו אליו. "כשהוא יחזור, כשניפגש, אגיד לו שאני אוהב אותו ושעשיתי את כל שביכולתי להחזיר אותו אליי. כמו כל חיה בטבע שדואגת לגור שלה, לגוזל שלה, כך אני דאגתי לגור שלי ולגוזל שלי".
אם יבקשו להעניק פנים לכיכר החטופים, רבים יתארו את פניו של דני. כששומעים את הסיפור המשפחתי שלו, מבינים מדוע. זהו סיפור על ישראל, על האופן שבו היא קמה מאסונות העבר, וכולם מלאי תקווה כי כך יקרה גם הפעם, ושוב נחווה תקומה וחיים.
דני נולד בעיראק ב־1945, הוא עלה ארצה בגיל 5. חלק ממשפחתו חוו את הפרהוד, הפרעות ביהודי בגדד ב־1941. אמה של אשתו המנוחה, ורוניקה (ורה), שרדה את צעדת המוות. ניצלה בזכות ראול ולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל עשרות אלפי יהודים הונגרים. עמרי, דור שלישי לשואה, שרד את הטבח בעוטף וחטוף בעזה.
"איזה לחץ אני או ההורים האחרים יכולים להפעיל יותר מאשר לשאת נאום בכיכר, ללכת לאמצעי התקשורת ולזעוק שאנחנו רוצים את הילדים?", אומר דני ומונה גם את הפגישות עם גופים בינלאומיים. השבוע נסע להונגריה לפגוש את הנשיאה קטלין נובאק ולנסות לרתום אותה למאבק להשבת החטופים.
"להיות פה, בכיכר, נותן לי כוחות. לראות את העם הזה ואת הנתינה שלו. זה גם מעסיק אותי 12־14 שעות ביום, ככה אני לא יושב בבית ומתבשל במיץ של עצמי. הרי קל מאוד לשבת ולחשוב איפה הבן שלי, מה הוא אוכל, מה הוא עושה, איפה הוא ישן, אם הוא לבוש, אם קר לו, חם לו, אם מכים אותו. המחשבות האלה כל הזמן מרצדות בראש כשאני לבד, לא נותנות לי מנוח".
אם אלה הימים, איך עוברים עליך הלילות?
"אני מגיע לדירה. שותה חצי כוסית וויסקי, וזה מרדים אותי לשעתיים־שלוש. אבל אז אני מתעורר ונשאר ער כל הלילה, עד הבוקר".
ומה עובר בראש כשהכל בחוץ שקט?
"כל הפחדים. יש שעות יפות גם. שעות שהן כמו חלום, בהן אני רואה את הבן שלי חוזר ואני חושב איך אני מחבק אותו. אני יודע שיזלגו לי דמעות של אושר באותו רגע, ואני מצפה לרגע הזה, שיבוא".
רחש־בחש אימתני
משא ומתן חשאי שנמשך שבועות, כך על פי הדיווחים, הוביל בסופו של דבר לשחרור חלק מהחטופים. במשך שבוע שוחררו נשים וילדים משבי חמאס וחזרו לביתם בישראל. לצד השמחה וההתרגשות הגדולה, נרשם גם כאב, כשחטופות וחטופים רבים עוד נותרו מאחור. "שמחתי בחזרת החטופים ושמחתי בשמחת המשפחות", מספר דני, "כל חטוף כזה שחוזר משמח עשרות משפחות. זאת הרי לא משפחה אחת, אלא המונים".
בתום החיבוקים החלו להיחשף העדויות המטלטלות, ואלה ציירו תמונה חמורה. בדוח שהוציא מטה משפחות החטופים השבוע נכתב כי "החטופים ששוחררו דיווחו כי הוחזקו בתנאים פוגעניים ביותר במשך יותר מחודשיים, העולים בקנה אחד עם הפרה חמורה של זכויות אדם בסיסיות. הפרות אלה כללו אלימות פסיכולוגית ופיזית קיצונית, לרבות תקיפה מינית אכזרית והטלת מום, עינויים, הרעבה והתייבשות בכפייה".
בהמשך נכתב כי "החטופים סובלים מתנאים בלתי נתפסים. הבידוד והניתוק מהורים ובני משפחה אחרים, כלואים במנהרות ובחללים קטנים, מאוימים באיומי אקדח, מוכים באגרופים, עורם נצרב באש, ילדים שנאלצים לצפות בצילומי טבח".
"לפי מה ששמעתי מהחוזרים, שסיפרו שעינו אותם והכו אותם, אני מאמין שהעזתים בטח מענים גם את הבן שלי בצורה כזאת או אחרת", אומר דני. "הם גם לא נותנים להם אוכל, הם נותנים להם חצי פיתה ביום, או מנת אורז. את יודעת מה זה בשביל הבן שלי חצי פיתה ביום? זה גזר דין מוות. חוץ מזה, אני פוחד שפגז תועה של צה"ל או פצצה של חיל האוויר תיפול על המקום שהוא נמצא בו. כל האפשרויות פתוחות. כל הרחש־בחש הזה אימתני בשבילי, לכן כשאני בכיכר, בחוץ, ואני מדבר עם אנשים, אני עסוק ופחות חושב על זה".
נפגשת עם החטופה שפגשה את הבן שלך?
"אני לא יודע מי זאת. הייתי רוצה לפגוש אותה, אבל זה כנראה עוד מוקדם לה. בכל מקרה, הידיעה הזאת שמחה אותי, הבן שלי חי בריא ושלם כמו שהוא נלקח. אני כולי תקווה שזה נמשך כך".
מה חשבת על העסקה שהשאירה חלק מהחטופים מאחור?
"אני לא קיבלתי את ההחלטה להחזיר את האנשים בפעימות של 50, 40 או 30. הייתי מעדיף שכולם יחזרו בפעימה אחת, בעסקה אחת. ואם זה בפעימות, אז לדעת שכולם כלולים בעסקה. אבל בכל מקרה, לא אנחנו מחליטים אלא סנוואר, והוא לא שם על אף אחד. לא על קטאר, לא על מצרים, לא על ארצות הברית ועל אחת כמה וכמה לא עלינו. אז אנחנו יכולים להציע לו אלף הצעות, אבל הוא לא מקבל אפילו לא אחת, אז מה נעשה?".
אז מה תעשו?
"אנשים אומרים לי 'אתם צריכים לצעוק'. אז אני אומר צעקנו. מה ייתנו לנו הצעקות, ועל מי אנחנו נצעק? הרי אני מאמין שכל מי שעוסקים בעניין הזה, גם בממשלה וגם בצבא, עושים את המקסימום שלהם על מנת להביא אותם. גם לראש הממשלה, שלא שמחתי בו, יש עניין להשיג תמונת ניצחון בהבאת החטופים, אז על מי אני אצעק? אני באמת מאמין שטובי המוחות עושים כל שביכולתם בנושא הזה. אני מחכה שהבן שלי יגיע. אבל זה לוקח זמן. אין לי מה להגיד בעניין הזה, גם כי לא שואלים אותי וגם כי לי אין את המודיעין".
ובכל הזמן הזה הצלב האדום טרם ראה את החטופים והעביר מידע על מצבם.
"יש בעיה חמורה עם הצלב האדום. באופן אישי הייתי מסלק אותם מהארץ. הם מגיעים לבתי הכלא אצלנו, ולכן חובתם גם לבדוק מה עם הבן שלי. הצלב האדום מבקש מישראל את הכל, בהתאם לחוק הבינלאומי, ואצל חמאס הוא אפילו לא בודק מה הבן שלי אוכל. זה מציק לי, זה מפריע לי, זה מעצבן אותי".
יש לך ציפייה שישראל תלחץ יותר?
"כן. ממשלת ישראל צריכה להגיד גם לאמריקאים שהיא תהיה מוכנה לתת דלק, כל עוד נותנים לצלב האדום לבקר את החטופים ולראות מה מצבם הפיזי, לראות למי חסר תרופות, מי חולה, מי פצוע, מה רמת הפציעה, מה מקום הפציעה. ואם לא, אז אין צעדים הומניטריים. שמענו את החטופות שחזרו. זה זוועה, אז גם מי צריך את הצלב האדום שלא נוקף אצבע, לא מטיל שום סנקציה?".
בתחילת החודש נערכה פגישה בין שרי קבינט המלחמה לבין משפחות החטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס. הפגישה נערכה לאחר שנציגי המשפחות איימו להחריף את הצעדים ודרשו את קיומה. במהלך הפגישה פרצה סערה לאחר שחטופות ששוחררו סיפרו מה עבר עליהן בעזה. בהקלטות מתוך הפגישה הקשה והאמוציונלית נחשפו העדויות המזעזעות ונחשף זעם משפחות החטופים על התנהלות הממשלה.
"יצאתי באמצע", משתף דני. "המשפחות לא הומוגניות, כל אחת הגיעה מתרבות דיבור אחרת. חלק מהאנשים התחילו להיכנס לדברים של אחרים ולא נתנו לחברים לסיים משפט. זה לא מצא חן בעיניי. אני תמיד אומר שאנחנו קבוצה אחת ומשפחה אחת, 'משפחת החטופים והנעדרים'. אנחנו צריכים לכבד אחד את השני, וזה לא קרה הפעם גם מצד המשפחות. המכובדים שישבו על הבמה התחילו לספר 'אנחנו הבאנו, אנחנו שחררנו, אנחנו עשינו', וזה לא הם, זה סנוואר. הוא מחליט בשביל כולם בכל המלחמה הזאת. הוא מחליט מתי תהיה מלחמה, מתי תהיה הפוגה".