אגם גולדשטיין-אלמוג, שחזרה משבי חמאס בעסקת החטופים האחרונה, שיתפה היום (חמישי) עם גלי צה"ל על הזמן בו שהתה בשבי החמאס ברצועת עזה, מאז שנחטפה במתקפה הרצחנית ב-7 באוקטובר. "אני זוכרת את הכניסה שלנו לעיר. פשוט אמרתי לאמא - הם הולכים לענות אותי, הם הולכים לאנוס אותי. אבל לא באמת הבנתי, ונראה לי שגם הם לא הבינו, היו אאוט כזה", היא שיתפה.
הפיכה נגד חמאס באופק? העזתים זועמים על ארגון הטרור: "אנשים מתים כל דקה"
היום ה-76 ללחימה: שלושה לוחמים נפלו בקרבות ברצועת עזה, שמונה נפצעו קשה
תחילה, היא סיפרה על השיחות עם אמה בשבי, וציינה כי היו מסתכלות אחת על השנייה ואומרות שאף אחד לא יבין אותן. "יש תחושות שהגוף מרגיש שאי אפשר להסביר. זה הלם מוחלט, לא משנה מה אגיד, לא נבין. שתינו מסתכלות אחת על השנייה ומבינות שכנראה אף פעם לא יהיו מילים, תמיד יהיו רק תחושות. מילים קטנות מדי לעומת מה שהגוף מרגיש. אז ככה זה היה, היינו מסתכלות ומבינות, עד כמה שזה קלישאתי. רק היינו צריכות להסתכל זו על זו ולהרגיש שאנחנו באותה סירה, מרגישות אותו דבר ולא יכולות לדבר על זה כי אין מילים שיתארו".
"עד עכשיו אני לא מבינה שהייתי שם", הוסיפה. "זה מרגיש לי כמו סיפור של מישהו אחר, שלא באמת היה איזה רגע של הבנה של המצב הזה. לא יודע אם אי פעם נבין. אבל אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי שהולכים לעשות לי משהו, וזה היה הרגע שהבנתי שבאמת לקחו אותי מהבית ועכשיו אני פה".
כשנשאלה מתי הכי פחדה בזמן שהייתה בשבי, השיבה אגם כי הזמן המפחיד ביותר היה בלילות. "עם כל הקושי שבדבר, הכי פחדתי מההפצצות של חיל האוויר, כל לילה. בהתחלה היה את הפחד מהם (המחבלים), שזה היה הפחד הכי גדול. למלחמה ולהפצצות לקח זמן להגיע, עד שהמדינה עשתה חושבים. לאט לאט כבר יש פחדים מפחידים יותר, שזה היה ההפצצות הקשות האלה".
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
היא סיפרה שחלמה בשבי על אביה ואחותה, כשהם חיים, מדברים וצוחקים. היא, אמה ושני אחיה לא נפרדו בשבי, ועל אף שלעיתים פגשו חטופים אחרים - רוב הזמן היו לבד. היא אמרה גם ציינה שכתבה דברים בשבי, אבל הם נותרו שם.
כשנשאלה מתי הכי דאגה לאחיה, השיבה: "דאגתי ממה שיעשו להם אם אני ואמא ניפגע מההפצצות של חיל האוויר. זה נראה לי הרגעים שהכי פחדתי בשבילם. גם כל הזמן אמרתי לעצמי - מה, אני לא אגיע ליום הולדת 18? לפחות עד 18 תנו לי. וגל וטל, חשבתי לעצמי, כל-כך צעירים, איזה חבל. חבל זו מילה קטנה לעומת ההרגשה הזו, אבל כאילו, זה באמת חבל, זה באסה, מה הם לא יספיקו, מה הם לא יראו. הכול עוד לפניהם. היה לי קשה יותר שהם לא יחוו דברים שהם צריכים לחוות".
אגם סיפרה עוד כי היא בישלה בשבי: "הכנתי שם פיתות, אבל גם קצת אורז ותפוח אדמה. לא אוכל של הבית, אבל הכנו קצת ממה שהיה. עשינו מזה משהו". כשנשאלה מה הכי רצתה, השיבה: "להתקלח ולבכות". לדבריה, היא לא הצליחה לבכות בשבי, וגם בישראל היא כבר לא כל-כך מצליחה. "רציתי להתאבל, וחזרתי, וגם לזה עוד לא הגעתי. לא מצליחה לעשות את זה". על האפשרות שהשבי שינה אותה השיבה, אמרה: "הוא שינה הרבה דברים גם לרעה, וגם לקח ממני תחושת ביטחון והכניס בי הרבה פחד, דאגה, בלבול וחוסר אונים".
כשנשאלה על הרגע שהייתה מוחקת משהייתה שם, ציינה כי הרגע הזה הוא כל פעם כשהעבירו אותם: "המעברים בין אנשים שם, בין מקום למקום, כי כל מעבר תהיתי אם הם הולכים לרצוח אותנו. אני חושבת שהייתי רוצה למחוק את זה ממני שבכלל לא יהיה לי את השאלה הזו בחיים שלי, אם הולכים לרצוח אותי. זה לאבד את הביטחון ברמה הכי גבוהה ולהיות אדיש לזה, מעין שאלה יומיומית כזו של 'אתם הולכים להרוג אותי?' - ולא לצפות לתשובה של 'לא, מה פתאום'. זה הרגיש כאילו הם אומרים 'אם יגידו לנו נעשה את זה, אבל כרגע לא'. זה נטו התחושות שלי, בגלל הקלות שבה ענו לי לשאלה הזו. ערך החיים שלי השתנה. שלהם תמיד היה שונה משלנו - אבל שלי השתנה אחרי דבר כזה".
"אני לא מאמינה שיש עוד אנשים שנמצאים שם", הוסיפה. "גדול עליי להבין איך אנשים פה עושים את אותה הליכה ושותים את אותה כוס קפה וחיים את אותם החיים, אחרי שקרה משהו שמשנה סדרי עולם. אני שמחה שיש מי שממשיך בחיים שלו, זה מראה על חוזקה מסוימת, אבל מצד שני - 71 ימים בשבי הם כמו יום אחד ארוך. זה ממש אותו יום. אז אנחנו כל הזמן מתקדמים אבל חושבים על מי שעדיין תקועים שם מאחור, ורוצים להגיד שהם בסכנה".
התמונה בכתבה פורסמה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת : [email protected]