צוואת הבנים: האמהות שהחליטו לשאוב זרע מבניהם שנרצחו ב"נובה"

ימיה הראשונים של המלחמה עלה לכותרות מאבקה של הזמרת שי־לי עטרי לשאוב את זרעו של בעלה, הקולנוען יהב וינר ז"ל, שנרצח בכפר עזה. ניסיונותיה של עטרי לזרז את הליך זיהוי גופתו כדי לשאוב ממנה זרע במטרה להביא לעולם בעתיד ילדים נוספים מזרעו, סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת, והביאו גם ביקורת כלפי הבירוקרטיה המורכבת הכרוכה בדבר.

אומנם, למרבה הטרגדיה, בסיום ביצוע הליך שאיבת הזרע של וינר הוא נמצא לא שמיש, שכן קיים חלון הזדמנויות קצר של 72־24 שעות לשאיבת הזרע מרגע שהגבר מת, אך סיפורה של עטרי הביא את האפשרות הזו לתודעה הציבורית. אם בעבר כדי לבצע את התהליך נדרש צו בית משפט, הרי שבעקבות סיפורה של עטרי וריבוי בקשות ההורים השכולים לבצע את הליך שאיבת הזרע מחללי צה"ל ומנרצחי הטבח, הופצה בבתי החולים הוראת שעה מטעם הייעוץ המשפטי לממשלה המתירה להורים שכולים ולבני/ות זוג לבצע את ההליך, מבלי להידרש לצו בית משפט.

“איש של אנשים"

שלוש המשפחות הראשונות שהצליחו לשאוב את זרע בניהן הנרצחים במלחמת "חרבות ברזל", עוד בטרם עלה סיפורה של עטרי לכותרות, הן משפחותיהם של שלושה חברי ילדות בלב ובנפש: צורי סעידי (28), עמרי רם (28) ואביעד הלוי (28).

צורי, עמרי ואביעד היו שלושה מתוך חבורה של 12 חברי ילדות מיישובים באזור גדרות, שמהגן ומבית הספר היסודי הפכו לבלתי נפרדים. “הם היו חבורה מאוד מגובשת, חלקם הגדול ביחד עוד מהגן", מספרת איילת איתיאל־סעידי, אמו של צורי. “לצורי היה מאוד חשוב לשמור על החבורה הזו. החברות הייתה אצלו ערך עליון. היה לו נורא חשוב שהם ייפגשו, לנהל איתם שיחות נפש. הם היו חבורה מאוד מלוכדת. יש שם קשרים אישיים מאוד הדוקים של הרבה שנים. לחברות היה ערך עליון עבורו. אביעד, שנהרג איתו, היה כמו אח שלו, הם היו בלתי נפרדים מכיתה א’".

“כל 12 חברי החבורה הזו אהבו לנסוע לפסטיבלים ברחבי העולם, הם היו חבורה מאוד מגובשת ומגיל ילדות עשו הכל יחד", מוסיפה מרב רם, אמו של עמרי. “הם היו נפגשים בבתים, משחקים יחד, לומדים יחד ואחרי הצבא נסעו לטיולים בעולם. הם כל הזמן היו ביחד. הפעם, למסיבה ברעים, הם נסעו רק שלושה: עמרי, צור ואביעד".

צורי סעידי, שב־7 בינואר היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־29, נולד, גדל והתגורר ביישוב גן הדרום, והיה מאוד מחובר לחקלאות ולאדמה. “הקו המנחה של צורי בתור ילד, וזה חזר בסיפורים שסיפרו לנו עליו, הוא שהוא תמיד עזר לאנשים, דאג לאנשים והייתה לו רגישות לבני אדם", מספרת איילת. “הוא היה איש של אנשים. זה אפיין אותו עוד מגיל קטן: כשהוא היה ממש קטן, המשפחה המורחבת הייתה נפגשת בבבלי, ויום אחד צורי, שהיה בן 5־4, ראה איש מבוגר יושב על הספסל לבד והוא אמר לי: ‘אמא, יש שם איש זקן שיושב לבד’. שאלתי: ‘אתה רוצה ללכת לשבת לידו?’. הוא אמר: ‘כן’. אז הוא הלך, ישב לידו, שאל אותו שאלות ודיבר איתו. זה סיפור שממחיש את האדם שהיה צורי. הוא תמיד ראה בני אדם. הוא תמיד עזר לאנשים שהם לבד וחלשים. הייתה לו רגישות מאוד גדולה לעזור לאנשים".

צורי גר במשק ביישוב עם אביו דודי, וחלם לעסוק בחקלאות. “החלום שלו היה להקים פה בוסתן, יקב, לטפח פה משק", מספרת איילת. “היו לו שרטוטים והוא תכנן את זה ממש על הנייר. הוא ואמבר, בת הזוג שלו, תכננו לנסוע לאוסטרליה לשנה והוא והשותף שלו נטעו כבר 29 עצים בתוך שקים גדולים, והעץ ה־29 מת. תראה כמה זה סמלי. הם שתלו את העצים והוא כבר החל את תהליך הקמת היקב. הוא היה מאוד מסודר, ידע מה הוא רוצה לעשות, אהב מאוד את המושב, את האדמה. אהב חקלאות. מצד אחד הוא היה מאוד מושבניק ומצד שני הוא מאוד אהב מסיבות, בילויים ופסטיבלים. הוא התחבר מאוד לאנשי עמותת ‘נפש יהודי’, והוא לקח את הדת בצורה הערכית שלה, מידות האדם, שבדת מאוד היו חשובות לו. הצד הרוחני־יהודי שלו היה מאוד חזק".

עמרי רם (28), בנם הבכור של מרב ומנשה, ידע לנצל כל רגע מהחיים. “ילד מוכשר שאהב ספורט על כל סוגיו, גלישת גלים, סנובורד, טניס, פריזבי, סקייטבורד, אהב לטייל בעולם, לרקוד, לשמוע מוזיקה וללמוד", מספרת מרב. “יותר מכל, המהות של עמרי בחיים הייתה אנשים. הוא מאוד אהב אנשים, והמטרה שלו בחיים הייתה להיות כוכב הצפון עבור אנשים. הוא תמיד חייך, וכשאנשים היו זקוקים לו, הוא היה עוזב הכל ומגיע לעזור להם. הוא תמיד חיפש את החלש, נצמד אליו, חיזק אותו וצירף אותו לחבורה. הוא היה בן אדם של אנשים. אלו דברים שידענו, אבל רק בשבעה, דרך הסיפורים של אנשים שאפילו לא הכרנו, נודע לנו באילו עוצמות זה, וכמה זה היה הנרטיב של חייו. הוא היה בחילופי סטודנטים בפריז וגם שם הוא בנה לעצמו חבורה מגובשת. הם כינו אותו ‘האבא של פריז’".

מה היה החלום שלו?
“עמרי בדיוק סיים ללמוד כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן והתעניין מאוד בעולם המטבעות הדיגיטליים. הוא מאוד רצה ליישם רעיונות שהיו לו בנושא שקשורים לעולם הפינטק".

מתי פגשתן אותם בפעם האחרונה?
איילת: “ב־6 באוקטובר, בערב שמחת תורה, צורי חזר ליישוב אחרי שהיה עם המשפחה של אמבר בצפון, ואכל עם אבא שלו ארוחה בזמן שאני נסעתי להורים שלי. כשחזרתי, צורי בא אליי ב־11 וחצי בלילה וביקש ממני בנדנה, הוא בחר בנדנה ולקח כיסאות מתקפלים ונפרדתי ממנו. הוא אמר שהוא אמור לחזור בשבת בסביבות 12 בצהריים".

מרב: “אנחנו אנשים מאוד משפחתיים וימי שישי מוקדשים לארוחות משפחתיות. עמרי גר רוב הזמן במרכז אבל ארוחות שישי היו קודש עבורו, הוא לא היה מפספס אף ארוחה משפחתית. גם בשישי של ערב שמחת תורה הוא בא, אכלנו ביחד והוא, אביעד וצורי יצאו מפה למסיבה".

“ניסינו לשלוח חילוץ"

השלושה יצאו למסיבה ברעים בליל שישי ואפילו הספיקו לצלם תמונות בזריחה של שבת בבוקר, בטרם חדרו המחבלים למסיבה והחלו לטבוח בחוגגים. “ב־6 וחצי בבוקר התחילו האזעקות, פתחתי טלוויזיה, ואז ראיתי שדיווחו על חדירת מחבלים", משחזרת איילת. “התחלתי להיבהל כי ידעתי שצורי נמצא במסיבה ברעים. זה מדהים איך מרגע לרגע הדאגה הופכת יותר ויותר לחרדה. את היום הזה לא אשכח כמובן, אני זוכרת אותו מרגע לרגע. ואז דודי, אבא של צורי, נסע לשם, לא נתנו לו להיכנס והוא היה בקשר טלפוני עם צורי ועם ההורים של אביעד ועמרי והם הקימו מעין חמ"ל כזה. אני הייתי בבית לבד, צפיתי בטלוויזיה כל הזמן וחיכיתי שיראו משהו מהמסיבה, ואז אחרי הצהריים, כשהראו את הילדים רצים מהמסיבה, הבנתי שמשהו קרה עם המסיבה, לא הבנתי באותו רגע את סדר הגודל של האירוע. בשעה 7:20 בבוקר התקשרתי לצורי והוא היה נשמע בסדר, אמר לי, ‘אמא, הכל בסדר, אל תדאגי’. בשעה 8:00, כשהחברה שלו אמבר התקשרה, היא סיפרה לי שהוא נשמע לחוץ, והיא שמעה יריות וצרחות. מאז לא דיברתי איתו".

“ב־7 באוקטובר, בשעה 6:30 בבוקר, הייתה השיחה הראשונה שלנו עם עמרי, כשהחלו האזעקות", מספרת מרב. “הוא נשמע רגוע ואפילו מבודח על הזיקוקים שסידרו להם מעזה. ב־7:15, בשיחה שנייה, הוא סיפר שיש סביבם פצועים ואנשים בהלם. הם כנראה חשבו שמדובר בפגיעות מפצמ"רים ועדכן שהם עוצרים לעזור. ב־8:15 הייתה השיחה השלישית שבה ביקשו הכוונה לאן לנסוע עם הרכב ועדיין לא שמענו מהם שום דבר שמצביע על כך שבעצם יש מחבלים בכל מקום שעושים טבח. הקמנו קבוצת וואטסאפ וניסינו לשלוח כוחות חילוץ. בסביבות 11:00 אבד הקשר איתם לגמרי. המתח גבר בכל שעה, אבל רק בצהריים הבנתי מה קרה במסיבה ברעים".

מתי הבנתן שהנורא מכל קרה?
מרב: “שי סולם, חבר מהיישוב, חבר ביחידת עיטם, החליט לנסות לחלץ אותם. הוא יצא עם הג׳יפ שלו דרך השטח לנקודה האחרונה שאותה שיתפו. בסביבות 15:00 הוא הגיע אליהם והיה הראשון שראה ששלושתם הרוגים ליד הרכב. והוא גם הודיע לנו. בהחלטה אמיצה הוא החליט להביא את הילדים לבית חולים קפלן בג׳יפ שלו. אנחנו נפרדנו מעמרי עוד באותו הערב".

איילת: “אף אחד לא הגיע באופן רשמי להודיע לי שצורי נרצח, הגיעה המשפחה. זו הייתה סיטואציה הזויה: שמעתי צעקות בחוץ והייתי בטוחה שחדרו מחבלים למושב, ואז פתחתי את הדלת וראיתי את הרכב של אח של דודי, את גיסתי אפרת ואת אחותי נועה צועקים ובוכים. יצאתי מהבית והלכתי אליהם, ומיד, לפני שסיפרו לי, הבנתי מה קרה. זה היה בסביבות 16:30. חשוב לציין את המעשה ההרואי של שי סולם, איש ביטחון שעובד באיתוראן, שמכיר טוב את צורי ואת דודי. הוא לקח נשק, נכנס לאוטו, איתר את המיקום שלהם והגיע אליהם, כשהוא מסכן את עצמו. בדרך הייתה לו תקרית עם מחבלים. הוא הגיע למיקום שלהם, מצא אותם מתים, אסף אותם לאוטו ולקח אותם על דעת עצמו לבית החולים. בהתחשב בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה היום אני אומרת שהיה לי מזל שבאותו יום קיבלתי את צורי שלם, נפרדתי ממנו באותו יום. ככל שחלפו הימים אתה מבין שאנשים לא מקבלים את הילדים בחזרה וחלקם לא נמצאו עד היום".

“רצו להיות הורים"

שלוש המשפחות של צורי, עמרי ואביעד, כאמור, החליטו בהחלטה מיידית לשאוב את זרעם בחלון ההזדמנויות הדוחק בטרם יהיה מאוחר, כשכל אחת מהמשפחות גילתה על האפשרות לעשות זאת בדרך אחרת. “מנשה ואני לא חשבנו על האופציה הזו בכלל כשהבנו שעמרי נרצח, אלא כשהגענו לבית החולים וביקשנו לתרום איברים", מספרת מרב. “האפשרות לקצירת הזרע לא הייתה במודעות שלנו, במיוחד כשאתה נמצא בסערת רגשות ובעצב אין־סופי. מנהלת היחידה הסוציאלית, פרופ’ דפנה שיר, הציעה לנו זאת וישר אמרנו ‘כן’, בלי להסס. עוד באותו ערב פעלנו לקבלת צו מבית משפט (שהיום כבר לא צריך), והתהליך התבצע בראשון בבוקר, פחות מ־24 שעות אחרי שהבנים נהרגו. הפעולה המהירה של שי אפשרה לנו לבצע את הליך קצירת הזרע כי יש פרק זמן מוגבל לאחר המוות שניתן לעשות את ההליך".

“הסיפור של שאיבת הזרע הוא סוג של נס מבחינתי", מציינת איילת. “אני מעצבת בגדי יד שנייה, וצורי הביא לי בגדים ישנים שלו מהצבא ומעוד מקומות שהוא לא השתמש בהם, ועיצבתי אותם. ואז בא לי רעיון לעצב לאמהות שכולות בגדים מהבגדים של הבנים שנפלו. בעבר פורסמה כתבה בכאן 11 על היוזמה הזו שלי, ובמסגרת הכתבה פגשתי את אירית שחר, אם שכולה, שסיפרה שבמשך המון שנים היא במאבק על ‘חוק ההמשכיות’ להבאת ילד מזרעו של בנה, עמרי, שנהרג. חצי שעה אחרי שנודע לי שצורי נרצח, החלטתי שאני רוצה לשאוב את הזרע שלו. הפגישה עם אירית פתאום עלתה לי לראש. אמרתי לגיסתי אפרת שאני רוצה זאת. לא הייתה מודעות לנושא, ומיד התקשרתי לאמא של אביעד שגם תבקש להוציא את הזרע, והיא עשתה זאת. עשינו את כל הבירוקרטיה המפרכת, והפכנו את כל העולם בערב הזה כדי לקבל את הטופס ולחתום. היום כבר אין למשפחות צורך לעבור את הבירוקרטיה הזו, ואני מברכת על כך".

עד כמה צורי ועמרי חשבו או דיברו על אבהות?
איילת: “צורי חשב על זה בהחלט. יום ההולדת שלי היה ב־6 בספטמבר, וצורי כתב לי ב־SMS ברכה מטורפת, ומלבד שהוא כתב שהוא אוהב אותי ושהוא מחובר אליי, הוא כתב: ‘אני מאחל לעצמי לגור לידך, דלת ליד דלת, אני, אמבר והילדים שלי. חיים שלמים’. זה מטורף. ידעתי שהוא רוצה להתחתן עם אמבר והוא התכוון להציע לה נישואין בטיסה שלהם. הוא בא להגיד לי את זה. ידעתי שהוא רוצה להתחתן ורוצה ילדים. ה־SMS הזה הוא כמו צוואה מבחינתי".

מרב: “עמרי תמיד חשב על זה, וכל הזמן היינו צוחקים עליו על זה כי כשמנשה רצה שנעבור לתל אביב, עמרי תמיד היה אומר: ‘מה פתאום! זה בית לגדל בו את הנכדים שאביא לכם. הילדים שלי ירוצו פה על הדשא’. הוא תמיד היה משחק עם ילדים קטנים וזה לגמרי היה בתכנון שלו".
לפי נתוני משרד הבריאות, מאז פרוץ המלחמה הוקפא זרעם של 77 גברים - 64 חיילים ו־13 אזרחים. בנוסף, מחמישה גברים לא היה ניתן לשאוב זרע מסיבות שונות. מדובר במספר תקדימי, ועם זאת, על אף שאיבת הזרע והקפאתו, החוק עדיין אינו מתיר לעשות בו שימוש למטרת הולדה. במאי האחרון עברה בקריאה טרומית בכנסת הצעת חוק ההמשכיות המאפשר לעשות שימוש בזרע של נפטר לשם הולדה. הצעת החוק נועדה להסדיר את השימוש בזרעו של אדם שנפטר על ידי בת זוגו גם אם לא הותיר אחריו הנחיות מקדימות ספציפיות בנושא, ובתנאי שלא התנגד לכך מפורשות. כמו כן, הוצע לאפשר להורה של הנפטר לעשות שימוש בזרעו באמצעות אישה אחרת שתהיה אמו של הילד שייוולד, באישור בית המשפט, ובלבד שלא הייתה לנפטר בעת פטירתו בת זוג או לחלופין כאשר בת הזוג אינה מעוניינת לעשות שימוש בזרע. עם זאת, עדיין החוק לא אושר בכנסת.

הנושא של חוק ההמשכיות מעורר הדים רציניים. ספרו על החשיבות שלו בעיניכן.
איילת: “צורי הוא הילד שלי ולא שאלתי אותו אם להביא אותו לעולם. עכשיו הוא לא פה, אז אני לא חושבת שאני צריכה לשאול אף אחד אם להביא נכד בשבילי מצורי. זו זכותי המלאה. וזה יהיה. זה משהו מאוד אמהי, רחמי. קשה לי להסביר את זה במילים. ההרגשה המוחלטת שיהיה ילד שהוא מהזרע של צורי היא דבר שהוא הרבה יותר ממחזק. כשאני מדמיינת ילד שאני יודעת שהוא מהזרע של צורי ובשבילי זה צורי, זה לגעת בילד שלי. זה משהו מאוד אמהי. קודם כל עצם זה שיש זרע מצורי עושה לי שקט בלב, אני יודעת שיש שימור. אני לא רואה אופציה שלא יהיה לי נכד מצורי. החוק זה סתם בירוקרטיה. נפלו כל כך הרבה לצערנו, ואני בטוחה שהלחץ יגרום לכך שהחוק יעבור".

מרב: “אני שמחה על ההחלטה הזו. אני גם שמחה שהפכנו לחלוצים בכך שבחלק מבתי החולים ההצעה לבצע קצירת זרע הפכה לסוג של שגרה כאשר זה מתאפשר. זה לא היה מובן מאליו בכלל לפני המלחמה הזו. פרופ’ שיר אמרה לנו שזו פעם ראשונה שהיא הציעה למשפחה לקצור זרע. עכשיו כשהשלמנו את ההליך הרפואי אנחנו עדיין לא יכולים לממש את האפשרות. במקביל מתנהל הליך חקיקה בכנסת, ואנחנו מאוד מקווים שהוא יושלם בקרוב. היינו בוועדת הבריאות השבוע והתרשמנו מאוד מהכוונות והרצינות להביא להשלמת החקיקה. האור הקטן, התקווה הקטנה הזו שנוכל לממש את צוואתו של עמרי שמאוד אהב ילדים ודיבר על זה שהוא מחכה ליום שבו יקים משפחה היא מרגשת מאוד. לילד שייוולד תהיה משפחה, יהיו סבא וסבתא ודודים. הוא יהיה עטוף באהבה עד אין קץ וידע מי היה אביו. אם הוא יקבל גם את החיוך של עמרי זה יהיה מושלם. שתדע כל משפחה על האופציה לעשות את התהליך הרפואי של קצירת הזרע שהוא מוגבל בזמן ומחייב החלטה מהירה ברגעים הכי קשים. אם התהליך לא נעשה זה אבוד לתמיד. יש לנו חלום קטן: אנחנו משפחה של גולשים (חוץ ממני). בהלוויה של עמרי החברים שלו כתבו לו הקדשות על הגלשן. אבא של עמרי, מנשה, כבר חולם להשכיב את הילד או הילדה על הגלשן הזה ולתפוס איתם גלים".