"מרגישים הכי ציוניים שיש": הישראלים שהחליטו לשנות את הקריירה - ולעבוד בענף החקלאות

מאז פרוץ המלחמה, מעל 15 אלף עובדים זרים עזבו את ענף החקלאות, מה שהוביל למשבר חמור בכוח העבודה בענף, זאת במקביל לצורך בידיים עובדות לשיקום מיידי של שדות החקלאות שניזוקו בדרום ובצפון. על רקע הצורך בסיוע לענף החקלאות, מתנדבים רבים הגיעו, בדרך כלל לימים ספורים, לתת כתף ולעזור. אך מתברר כי המצב גם יצר הזדמנויות עבודה עבור ישראלים מכל הגילים שהחליטו, ללא ידע וניסיון קודם בתחום, להתחיל לעבוד בחקלאות כדי להרוויח את לחמם.

למרות הפינוי מקו העימות: החקלאים נשארו בגליל
אחרי 10 שנים בשבי: משפחתו של אורון שאול חושפת תיעוד שלו שטרם פורסם | צפו

“במשך המון שנים עבדתי כמורת דרך וכשהתחילה המלחמה ושוק התיירות קרס, בהתחלה ביקשתי אבטלה, ואז קראתי על משבר החקלאים – והחלטתי להתחיל לעבוד בתשלום בחקלאות", מספרת רקפת (60) מאזור השרון. “תמיד הסתכלתי על החקלאים והקוצרים בקנאה, וכשנוצרה הזדמנות לא רציתי להתנדב אלא רציתי לעבוד בתשלום, לא משנה באיזה תשלום, אבל כמו שהתאילנדים מקבלים כסף על כך, חשבתי שגם לנו, הישראלים, מגיע. אני חברה בעשר קבוצות וואטסאפ של כוחות השמה ומדי יום הם מפרסמים מה צריך ולאן, ואנחנו מגיעים בשעה המיועדת ומתחילים לעבוד. בסוף היום מקבלים תשלום, אומרים שלום ולמחרת עובדים שוב. כל פעם זה במקום אחר אבל במשך הזמן, כשאתה מבין עם מי מתאים לך לעבוד, אתה כבר יוצר חברויות עם אנשים קבועים. התחלתי בדצמבר וזה תענוג".

איך הייתה ההתאקלמות שלך בעבודה חקלאית?
“תראה, זה קורע. אומנם אני בכושר יחסית טוב מבחינה פיזית, אבל זה קשה, למרות שזה כיף. אני עובדת בזה לא רק בגלל התשלום, אלא כי אני מאוד מאמינה בחקלאות ישראלית. בשנים האחרונות נחמץ לי הלב לראות שרוב העובדים בחקלאות בארץ הם או תאילנדים או פלסטינים ואין כבר חקלאים ישראלים, אז זו לא באמת עבודה ישראלית. פתאום אתה רואה אנשים בכל מיני גילים שעושים עבודה טובה בחקלאות, ולשמוע חקלאים מתפלאים מזה שהם שומעים עברית בשטח שלהם גרם לי להבין שהמלחמה הארורה הזו יצרה הזדמנות לכוח אדם משלנו וזה נורא יפה. לא כולם צריכים להיות אקדמאים, מהנדסים או רופאים. חקלאות היא דבר שהמדינה צריכה לעודד יותר, גם בהיבט הערכי".

התאהבת בתחום?
“כן. אנחנו מתחילים לעבוד בחושך פחות או יותר, אני יוצאת מהבית בשעה 5:20 ועובדת עד 15:00 בערך. אני עובדת הרבה בקטיף הדרים אז אני חוזרת מאוד עייפה אבל מרוצה ומסופקת. יש אווירה מאוד טובה. חשוב לי להעביר את המסר שישראלים יכולים לעבוד בחקלאות וזו גאווה. יש מיתוג לא טוב לחקלאות הישראלית ולכן פחות ישראלים הולכים לעבוד בזה לדעתי. מלבד המיתוג הגרוע גם הממשלה צריכה לתקצב את זה. זה גורם לי לעצור ולהגיד: ‘מה עשינו? מכרנו את עצמנו לטובת כוח עבודה זול של אנשים שהם לא שלנו, ויש לנו כאן הזדמנות לפתח חקלאות מקומית אמיתית'. החקלאות צריכה לחזור לידיים ישראליות והממשלה צריכה לעודד זאת".

“להיות הכי ישראלי"

גיל לישצ’ינסקי (24) מירושלים היה בטיול הגדול של אחרי הצבא בדרום אמריקה כשפרצה המלחמה. “הייתי אמור להמשיך את הטיול עוד מספר חודשים, אבל מיד כשפרצה המלחמה חזרתי לפה במטרה להתגייס למילואים כלוחם. כל הצוות שלי כבר גויס, אבל כשחזרתי לארץ וביקשתי להתגייס, נוצרה איזו בעיה וניתן לי פטור ממילואים", הוא מספר. “במשך חודש וחצי הייתי בבית והשתגעתי, בייחוד כי ידעתי שהצוות שלי נלחם בעזה ואני לא איתו. הרגשתי שאני חייב לתרום מעצמי ואז הגיעה אליי הודעת תפוצה שמחפשים עובדים בחקלאות במושב יתד בחבל שלום. מעולם לא עבדתי בחקלאות אבל מאוד התחברתי לזה כשהתחלתי".

איך היה להתחיל?
“אני מאוד נהנה מהעבודה. בגדול אנחנו משקמים פה את המשק, לומדים את העבודה ועושים עבודה מגוונת בחקלאות. אני כבר חודש בזה ואני יכול להגיד לך שהעבודה הזו מספקת. בסוף אתה מבין שאתה מגדל פה אוכל. אתה מסיים את היום גמור אבל העבודה הזו מסיחה את הדעת ונותנת תקווה ותחושה של המשכיות כי אנחנו ממשיכים לגדל פה ולא ויתרנו על שום דבר. נכון, אני אולי עובד בשכר, אבל אני מרגיש שאני עושה פה עבודה חשובה ולומד אותה תוך כדי עשייה".