"ביליתי שבוע בדיוק בבית מלון והבנתי שאין לי מה לחפש שם, אז חזרתי לבית שלי", אומר אשר יפרח (82), המתגורר במושב ישע שבעוטף עזה. “אני גר במושב כבר 50 שנה ואני לא מכיר בית אחר. המושב ריק מאנשים, אנשים נמצאים בבית מלון, אבל לי היה ברור שאני רוצה להישאר פה. בית מלון זה לא הבית שלי. לקום בבוקר, ארוחות בוקר־צהריים־ערב זו רוטינה לא מעניינת".
"נתפר למידותיו": בג"ץ דחה את תחולת חוק הנבצרות
בכיר בליכוד למעריב: למרות הכל, כך פסיקת בג"צ משרתת את נתניהו
בעוד מענק השיבה הביתה המציע לתושבי יישובי העוטף והדרום המפונים לשוב אל בתיהם תמורת תשלום מהמדינה צובר כותרות וגורר ביקורת חריפה, יש משפחות שבחרו שלא להתפנות מלכתחילה כי לא רצו לעזוב את הבית.
אשר ובנו ניר, שגם לא עזב את ביתו, הם הבעלים של מוסך ניר, מוסך לתיקון טרקטורים, שכרגע אינו פועל בגלל המצב. את אותה שבת של ה־7 באוקטובר אשר לא ישכח. “אני גר עם הבת שלי ושתי בנותיה, נכדותיי", מספר יפרח.
"אני זוכר שבשעה 06:30 בבוקר התעוררנו לאזעקת צבע אדום ולרעשי פיצוצים, ומהר מאוד שמענו יריות ומחבלים מחוץ לבית. הבת שלי והנכדות נכנסו לממ"ד ואני נשארתי מחוץ לממ"ד כדי להגן עליהן במידת הצורך וכדי להבין מה קורה. זה היה נורא. היריות התרחשו ממש מול הבית שלי".
אחרי שחולצה משפחתו בידי כוחות צה"ל בשעות הערב, עבר יפרח עם בתו ונכדותיו למלון ביישוב צוקים שבערבה, אך כאמור חזר: “המקום שלי הוא אך ורק בבית שלי ולא באף מקום אחר. אני לא פוחד ולא חושש. ברור שזה לא קל, אבל אני מאמין שלאט־לאט אנשים ירגישו מספיק בטוחים לחזור לפה וניכנס לשגרה מסוימת.
אני מרגיש בטוח לגמרי, למרות שכל לילה אני לא ישן כי רעש ההפצצות של צה"ל את חמאס הוא חזק, אבל אני רגוע בידיעה שזה מאש כוחותינו ולא מאש אויבינו. מבחינתי עצם זה שאני בבית שלי, למרות הכל, זה הניצחון האמיתי".
“אין ברירה אחרת"
ב־7 באוקטובר, כשהחלו להישמע יריות במושב עין הבשור, דין ליכטמן (37) היה בטוח כי אביו נרצח. “מיד דהרתי על האופניים לבית ההורים, בדרך לקחתי גרזן שמצאתי והייתי משוכנע שאני אמצא את אבא שלי שחוט", הוא משחזר. “כשהגעתי ראיתי את אבא שלי עם אקדח, ואין לו אקדח בבית, אבל הבנתי שהוא בסדר. לא ידעתי אם המחבלים ייכנסו למושב או לא אבל הייתי מוכן.
אתה צריך להבין שהבית של ההורים שלי סמוך לשער הראשי שאותו ניסו המחבלים לפרוץ, ואז ראיתי שיש התרעות בוואטסאפ שהמחבלים מנסים להיכנס למושב אבל לא מצליחים, והתחלתי להריץ סרטים.
אני לא רמבו אבל בצבא יצא לי להיתקל במחבלים בצפון ובדרום, אבל זה שונה כשאתה לא בצבא והנשק היחיד שלך הוא גרזן ולא רובה. למרבה הנס, מלבד טראומה שצפה לאבא שלי ממלחמת יום הכיפורים בשבוע הראשון של ‘חרבות ברזל’, לא קרה כלום להוריי".
ליכטמן והוריו החליטו לא להתפנות למלון אלא להישאר בבית, למורת רוחה של זוגתו: “אני אוהב אותה מאוד ומנסה להסביר לה שגם איפה שהיא גדלה, בקיבוץ חצרים, יכול לקרות מה שקרה אצלנו. היא מפחדת לגור איתי פה עכשיו אז בדרך כלל היא ישנה אצל ההורים בחצרים או אצל חברות בתל אביב. אני מקווה שהיא תבין שבעין הבשור לא יותר מסוכן מבכל מקום אחר בארץ, כי הטרור הרים ראש.
אני אומר לה שאני לא אלך מפה. זה הבית שלי, נולדתי וגדלתי פה ואני לא מתכוון לעזוב, אפילו לא לרגע. אני פה כי אני יודע שלאיפה שאני לא אלך – הטרור האסלאמי יכול להגיע לכל מקום. כשהם יסיימו עם ישראל, הם יעברו לכל העולם. זו השקפת החיים שלי. אני דור שלישי באשכול ודור שני בעין הבשור – אני לא אוותר על הבית שלי".
אתה לא מפחד?
“האמת? לא. יודע למה? כי אני דרוך. מכל רעש קטן, גם אם הוא סתמי אך מרגיש לי חשוד, אני מתעורר ויוצא עם הנשק לבדוק. אני יכול לחטוף כדור גם אם אהיה בתל אביב, זה לא משנה. צריך תמיד להיות דרוך ומוכן לאויב".
ליכטמן טוען כי רבים מחבריו מסרבים לחזור ליישוב כל עוד המדינה לא מוצאת להם פתרון: “יש לי חברים רבים שיש להם ילדים והם אומרים לי שהם מפחדים, הם לא מרגישים מוגנים שם, ואני לא יכול להאשים אותם. חלקם רשמו את הילדים שלהם למסגרות לימודים במקום אחר והם לא מתכננים לחזור עדיין. גם הצעת המדינה למענק שיבה הביתה היא כוסות רוח למת.
כל עוד אתה לא מחסל את חמאס ולא מבטיח ביטחון לתושבים – הם לא יחזרו. הנס שקרה לנו ב־7 באוקטובר, שהמחבלים לא הצליחו לחדור למושב, לא יקרה שוב, זה יכול להסתיים באסון. אני לא נשאר כי אני חזק אלא כי אני פשוט מאמין שאין ברירה אחרת. בכל מקום יכולים לפגוע בי. הממשלה והכנסת, וזה לא משנה לי ימין או שמאל, צריכים להודות שטעו ולדאוג לפעול למען ביטחון התושבים. אין דרך אחרת להשיב את האנשים לבתיהם".
יולי כץ, בעלה ראול ובנם עידו בן ה־10 מתגוררים מזה עשור במושב תלמי יפה. גם בשבת השחורה, כשמחבלים חדרו לאזור וגם אחריה, הם לא עזבו את הבית, בעוד שאר תושבי המושב התפנו לבתי מלון או לבני משפחה שגרים במרכז הארץ. “ה־7 באוקטובר תפס אותנו כשאנחנו שומעים ומבינים שמתחיל מטח, וככל שעוברות הדקות אנחנו מבינים שזה מטח חריג מאוד שלא חווינו לפני זה", היא משחזרת.
“בסביבות 08:30 בבוקר הבנו שיש חדירת מחבלים לאזור דרך התרעות בקבוצות וואטסאפ והחלו להתגלות ממדי האירוע. מאותו רגע מתחילה פעילות במושב של התארגנות כיתת הכוננות שהוקמה מאפס כי עד אותה נקודה לא באמת הייתה כיתת כוננות כמו שיש היום. בשבוע הראשון היינו בתוך הכאוס שהיה באזור הזה, כי לקח לצבא שבוע להכריז על טיהור האזור שלנו.
מאותו שבוע אנשים כבר התחילו לעזוב את המושב, אבל לנו לא עברה בראש אפילו המחשבה לעשות זאת, למרות שקרובי משפחה וחברים הציעו לנו לעבור לגור אצלם עד שהמצב יירגע".
למה בעצם לא עזבתם?
“קודם כל חשוב לי להדגיש שכל מה שאגיד עכשיו קשור באופן אישי וסובייקטיבי לתא המשפחתי שלנו ללא כל שמץ של ביקורתיות או שיפוט כלפי מי שעוזב. זה רק בהתאם למה שאנחנו מרגישים והחלטנו, ואנחנו מבינים כל מי שמחליט אחרת. הסיבה הראשונה שבגללה החלטנו להישאר היא שלמרות האווירה והכאוס אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בבית, כי יש לי פה מה שאני צריכה, מאשר להתרוצץ בכבישים ולהיות במקום אחר.
בתוך התא המשפחתי שלנו אנחנו משפחה מאוד רגועה ובעלי ואני מצליחים לייצר בתוך הבית אקלים של שליטה, נינוחות והנחיות שיש להישמע להן. זה גם מה שהנחלנו לבן שלנו ולכן הוא יודע איך להתנהל ופחות נלחץ מרעשי הפיצוצים והאזעקות. דבר נוסף, יש לנו כלבה האסקית סיבירית שאנחנו לא יכולים לעזוב, והבנו שבתי המלון לא מקבלים כלבים גדולים.
לא יכולנו להשאיר אותה לבד כי היא בת משפחה שלנו. השיקול שהתגלה כהכי משמעותי לימים הוא שגילינו שרוב המושב עזב ובעצם אין מי שישמור על רוח הקהילה פה, ונשארה קהילה קטנה שחלק מהאנשים בה מבוגרים, אז רצינו לשמר את הקהילה כדי שלא תלך לאיבוד, וכל אחד מאיתנו לקח יוזמה אחרת: יש מישהי שאחראית על בישולים, מישהי שאחראית על כביסות וכו’, ונוצרה קבוצה מאוד מגובשת שלקחה את המצב לידיים.
בנוסף, התחילו להגיע לסביבה חיילים ונוצר קשר מאוד הדוק בינם ובין התושבים, בייחוד נוצר להם קשר עם בני, עידו, שממש ‘אומץ’ על ידם וגם עכשיו, כשחלק מהחיילים עברו למקום אחר, הם שמרו איתו על קשר ואפילו מבקרים אותו.
עבורנו, להיות חזקים זה להישאר פיזית בבית שלנו. אני לא רואה את עצמי בורחת לאנשהו כי בתפיסה מהמיקרו אל המאקרו – אין לי לאן לברוח. כל המדינה יכולה להיות תחת מתקפה. אז ההחלטה שלנו היא שאנחנו לא בורחים אלא נשארים, עושים הכי טוב ויעיל, וזהו".
לא חששת בהתחלה להישאר?
“בשבוע הראשון הייתה לי דאגה מסוימת מבחינת האיום של מחבלים כי היו פה אי־ודאות, כאוס ותחושה של אובדן שליטה, אבל העיסוק בשימור הקהילה יצר פתרונות והפתרונות יצרו תחושת ביטחון. זה מעגל כזה שהזין את עצמו, אז מהר מאוד הדאגה הזו התפוגגה ולא הייתה מחשבה, אפילו קטנה, לעזוב".
“לא לוקחים סיכון"
רוזמירה רינקביץ’ (63) עלתה לישראל מקולומביה בשנת 1988, עת הגיעה כמתנדבת לקיבוץ מפלסים ומאז קבעה בו את ביתה, נישאה לתושב הקיבוץ דני, שעלה ארצה מארגנטינה כמה שנים לפניה, והם חיים בו יחד עם כלבתם. “ב־7 באוקטובר שמענו רעש של יריות בחוץ, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שנעלנו את דלת הבית", היא משחזרת.
“בעיקר דאגנו לבת שלנו כי לא שמענו ממנה בגלל שלא היה חשמל או אינטרנט ולא יכולנו ליצור איתה קשר טלפוני. בצהריים, כשהבנו שהיא בסדר, נרגענו. כשביקשו לפנות אותנו מהקיבוץ, בעלי ואני החלטנו להישאר עוד יום כדי לראות מה קורה. ביום שני נפל קסאם ליד הבית שלי ופוצץ את חלונות המטבח והסלון שלי.
אחרי שנפל הקסאם, נסעתי לקיבוץ רוחמה אל הבת שלי, ובעלי נשאר בבית שלנו עם הכלבה, והחליט שלא לעזוב. יום אחרי זה חזרתי להיות איתו כי לא רציתי להשאיר אותו לבד, ומאז אנחנו בבית".
רוזמירה מעידה כי רק שלושה זוגות, לא כולל אנשי כיתות הכוננות, החליטו להישאר במפלסים: “זה הבית שלנו ולא עזבתי את הבית מעולם, אז למה שאעזוב אותו עכשיו? באתי לארץ כי התאהבתי בקיבוץ ואני לא מתכוונת לעזוב אותו, בטח לא בגלל מה שקורה בחוץ. צלצלו אליי בני משפחה מקולומביה וגם אחי שגר בגרמניה, וכולם רצו שנעבור לגור אצלם אבל סירבנו.
היה לי מאוד קשה בהתחלה עם רעש הקסאמים והדאגה לחברים מהקיבוצים הסמוכים שנרצחו, נפצעו ונחטפו. במשך ארבעה ימים לא יצאתי מהבית ואחרי זה הבנתי שאני צריכה לעשות משהו אז התחלתי לעזור בהכנת אוכל וציוד לחברי כיתת הכוננות.
אני מורה לקרמיקה בבית הספר ‘שער הנגב’ אז חזרתי גם לפגוש את התלמידים בבית המלון, וזה היה מאוד מרגש. אני כל יום נוסעת עד אליהם כדי ללמד אותם ואז חוזרת הביתה. בעלי פתח את הכלבו בקיבוץ, רצינו לשמור על השגרה של הקיבוץ ועל הרוח החיה שלו".
איך התגברת על הפחד?
“הבית שלי נותן לי את הביטחון. עד עכשיו בעלי ואני נועלים את הדלת בכל לילה, גם כשכבר רגוע. אנחנו לא לוקחים יותר סיכון. אני יוצרת בבית כלניות מקרמיקה בכמויות כי זה עוזר לי לשמור על השפיות ועל התקווה שכל חברי הקהילה יחזרו לקיבוץ ואתן להם את הכלניות, זו התקווה שיהיה פה משהו פורח. אני לא רוצה שיהיה כאב אלא משהו חיובי בתוך הקהילה".
את מרגישה בטוחה עכשיו?
“בבית שלי אני מרגישה בטוחה אבל אני לא מרגישה בטוחה מזה שבונים מיגוניות בכל הבתים, כיפת ברזל וחומה בשביל ההגנה שלנו. אני לא מבינה למה צריכים לעשות דברים בשביל ההגנה שלנו? למה אני צריכה הגנה במדינה שלי? לאנשים בתל אביב אין מיגונית. במדינה דמוקרטית אתה צריך להרגיש בטוח בכל מקום מבלי להשתמש באמצעים שיגנו עליך.
גם כל הקטע של המענק שניתן לתושבים שיחזרו, איך מצפים שתושבים יחזרו אם הם לא מרגישים בטוחים? זה לא הגיוני הרעיון הזה. אנשים מגיעים לקיבוץ ולא נשארים יותר מחצי שעה בגלל רעשי הבומים והמטוסים. אני יותר מודאגת כשיש שקט. כששקט אני עוברת לילה לבן כי כשיש רעש אני יודעת שזה רעש של הצבא שלנו ויודעת שמגינים עלינו.
השער, כיפת ברזל והמיגוניות לא נותנים לנו ביטחון כי מי מבטיח שלא יקרה עוד פעם מה שקרה ב־7 באוקטובר? צריכים לעקור את הבעיה מהשורש. בכל מקרה, על הבית שלי אני לא מוותרת כי זה המקום היחיד במדינה שאני מרגישה בו בטוחה".